שנינו בברייתא דף ל״ג ע״א, הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית טביחתה וכו׳ וממתין לה עד שתצא נפשה ואכלו, הרי דהשחיטה לא די שהמיתה שעל ידה לא מקרי נבלה, אלא שמסלקת גם איסור אבמה״ח ומתרת מיד, אע״פ דכל זמן שמפרכסת הרי הוא כחי לכל דבריה וכמו ששנינו בריש העור והרוטב, דהשוחט בהמה טמאה אינה מטמאה עד שתמות, אבל בטהורה השחיטה מתרת מיד. ולדעת הר״ר שמעי׳ בתוס׳ בשמעתין פ״ד ע״א ד״ה בעינן העמדה והערכה, לכל מילי חשוב הבע״ח כמת ע״י השחיטה הכשרה. אולם בנחירה אמרו שם בגמרא, דלנכרי בנחירה סגי לי׳ ובמיתה תליא מלתא, וכל שלא מתה עדיין אית בה אבמה״ח, ולאו דוקא לנכרי אלא אף לישראל במדבר שהותר להם הנחירה אליבא דר״ע פשיטא דלא התירה הנחירה מיד קודם שתצא נפשה, וכ״כ הפלתי ז״ל בסימן כ״ז אות ב׳. והוא מוכרח דהלא נחירה לא כתיבא אלא מושפך את דמו דכתיב גבי כסה״ד בחיה ועוף, למד ר״ע דבמדבר סגי להו בנחירה בעלמא, וכן מלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר ומאך בשר בנפשו לא תאכלו נשמע, דכל שהוציאו דם הנפש שרי, וכמש״כ לעיל בעיקר א׳, וכיון דבעינן הוצאת דם הנפש אע״פ שמפרכסת הרי הפרכוס אינו אלא כמו לאחר שהתיז הראש דהוה כזנב הלטאה כי מקרא מלא דבר הכתוב כי הדם הוא הנפש וכל שיצא הדם יצאה הנפש. ועיין ברמב״ם ריש פ״י מהל׳ טו״א שכ׳ וז״ל: ״הדם שמנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה וכו׳ אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם וכו׳״ עכ״ל, הרי דלאחר שיצא דם הקילוח ושותת כבר כמת יחשב, אע״פ שעדיין מפרכס כיון שיצא דם הנפש. ומה שהוזכר במשנה ובפוסקים רק התיז הראש וכדומה דהוה נבלה, ולא זכרו גם ביצא כל דם הנפש דהפרכוס לאו כלום הוא, משום דקשה לעמוד על הדבר דדם הכנוס בלב נמי דם הנפש מקרי, עיין רמב״ם פ״ו הלכה ג׳ ממ״א, ולכן תלו גם הכשר נחירה במיתה ממש, ולא בשיעור הוצאת הדם ולכן מסתבר לאמר דושפך את דמו בעינן במקום שעלול לצאת רבוי הדם בשפיכה, והוא במקום הסימנים כאשר בארנו בעיקר א׳ וזאת נקראת נחירה. ומעתה איך נאמר דמעשה נחירה שלא נזכרה בתורה מתרת בלי הוצאת דם הנפש המפורש בקרא, אלא ודאי בעינן יציאת כל דם הנפש או מיתה שע״י נחירה, והוא שימות הבע״ח עכ״פ בתוך מעל״ע. כי כן יש ללמוד מדין עבד כנעני דאמרה תורה, שאם מת תחת ידו נקם ינקם, ואם יום או יומים יעמוד לא יוקם שאמרו חז״ל שהוא שיעור מעל״ע, הרי דכל שמת בתוך מעל״ע מחמת הכאתו, מקרי מת תח״י ולאחר מכן הוה מיתה בידי שמים בהגרמתו, שלא חייבה התורה על זה בעבד כנעני וא״כ בנחירה דבעינן מיתה שע״י נחירה פשיטא דכל שלא מת אלא אחר מעל״ע דמיתה כזו נבלה מקרי ולא נחירה. אבל משחיטה המתרת מיד, לא איכפת לן אם ישהה אח״כ כמה ימים. הרי דאיכא בשחיטה קולא גדולה, משא״כ בנחירה, דבנחירה אם שהה למות מעל״ע או יותר קודם שיצא דם הנפש, לא אשתרי במדבר וכשנכנסו לארץ אשתרי ע״י השחיטה המתרת מיד. ובגינת ורדים נתקשה איך אפשר דיצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה דמפרכסת היתה אסורה קודם מתן תורה (וגם במדבר אליבא דר״ע) ואח״כ אשתרי כי גם בכה״ג שייך מי איכא מידי כמבואר בסנהדרין נ״ט ע״א, וניחא לי׳ באמרו דכיון דע״י שנתקדשנו במצות שחיטה אשתרי אין זאת יציאה מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל בחבורו פרמ״ג סימן כ״ז נתקשה טובא מנ״ל לחז״ל האי היתרא דמפרכסת דלמא רק להחמיר צותה תורה לזבוח ולא לנחור אבל להקל להתיר איסור אבמה״ח בעודה מפרכסת מנין לנו, ולא מצא מענה לחומר הדבר, אלא לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דדרשינן מלא תאכלו על הדם שלא לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה (סנהדרין ס״ג ע״א) שהוא דרשה גמורה ולא אסמכתא, הרי נשמע משם דהשחיטה מתרת מיד. ועפר אני תחת כפות רגלי הפרמ״ג ז״ל, אבל במחכ״ת לא נאה לו לאמר דבד זר ומוזר כזה, כי כבר הודעתיך כי כלל גדול הוא שדרשות חז״ל נבנו על סברתם ושכלם שכל אלקי שבהם, ומעולם לא הכניסו בפסוק דבר המתנגד אל הדעת והשכל הישר, ואם כן הוא בכל הדרשות מכ״ש בדרשה כזו, אשר בפסוק זה דלא תאכלו על הדם שהכניסו בו כמה ענינים כמו לא תאכלו בשר ועדיין הדם במזרק, שאין מברין על הרוגי בי״ד, שסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום באותו היום, גם אמרו שם, דאתא לאזהרה לבן סורר ומורה ועל כלם אמרו דאין לוקין משום דהוה לאו שבכללות ועיי״ש בהגהות מצפה איתן, שהביא בשם תשו׳ הרשב״א והרמב״ן והראב״ן ז״ל שאפילו למ״ד לוקין על לאו שבכללות, הני גריעו משאר לאור בכללות ולא לקו, משום דכולל רק ברמז ענינים שונים ומעתה איך יעלה על הדעת דסמכו חז״ל להתיר מכח דרשה כזו, לאו מפורש בתורה שגם ב״נ מוזהר עליו אם לא שידעו ממ״א דהשחיטה מתרת מיד, ותדע עוד דהרי האי קרא דל״ת על הדם בפ׳ קדושים נכתב ובמדבר נאמר, אז עדיין לא נצטוו על שחיטת חולין ולא הותר להם מפרכסת, ואיך תבא אז אזהרה זו על אכילה קודם שתצא נפשה. וזאת היה מקום אתי ליישב כי כל הפרשה שם נאמרה על אחר כניסת הארץ והארכתי בזה במק״א, אבל האמת עד לעצמו דכל הני לאווין אסמכתות נינהו, ואע״ג דמלשון הרמב״ם ריש הלכ׳ שחיטה משמע דמדאורייתא הוא, אין זה הכרח כי מעתיק הוא לשון הש״ס, ואינו מדקדק לאמר דרק אסמכתא הוא כמו שעשה כן בהרבה מקומות, ואין כאן מקום להאריך בזה ועיין בסוגי׳ מש״כ מזה. ועכ״פ דברי הפרמ״ג תמוהין.

וראיתי בתשו׳ ק״ד בעל הכח״ס ז״ל חיו״ד סימן י״ז שנתקשה ג״כ מנין יצא לחז״ל דבר זה, דשחיטה מתרת מיד אע״פ שהיא כחי׳ לכל דבריה, וכתב שנצטער הרבה על הדבר, ונכנס שם בפרצה דחוקה ללמוד דבר זה מהיתר בני מעיים. ומחכ״ת כל דבריו שם בנויים על הקדמות רעועות כאשר תראה בחדושי לקמן בסוגי׳ דאין מזמנין דף ל״ג, ואין עת האסף פה. ואני בקונטרסי הלכה למשה העלתי דבר הנותן להשמע, והוא דנלמד ממה שאמרה תורה כל בבהמה תאכלו אשר מזה ילפינן בריש פרק בהמה המקשה דבן ט׳ חי הנמצא בבהמה ניתר בשחיטת אמו, ואם נאמר דבשחיטה לא סגי עד שתמות, איך נותר הולד שלא מת ולא ימות לעולם מחמת שחיטת האם, ודי לולד להיות כאמו, וזה נכון מאד, אבל גם לזה מומו עמו, כי גם היתר שליל במעי אמו בב״ט חי לא דרשו אלא אחר שידעו ממק״א דהשחיטה מתרת מיד, אבל פשיטא דלא חדשו דבר גדול כזה, מכח האי דרשה דאע״פ דהוא דרשה גמורה, הרי תראה דר״מ חולק ומוקי לקרא לבן ט׳ מת ולא חי, או בן ח׳ חי דהוא כמת וכאחד מאבריה אבל להתיר בן ט׳ חי אין כאן הכרח גמור.

אבל דע כי גם בזה פליגו רי״ש ור״ע, כי הקרא דבכל אות נפשך תאכל בשר אשר ממנו דרש רי״ש דהותר להם בשר תאוה שנאסר להם עד עכשיו, הוא לר״ע מיותר לגמרי, כאשר נתבאר למעלה בעיקר א׳. והוא דבר שא״א, ולכן צריכין אנו למשכנא נפשנא למצוא איזו דרשה לר״ע בקרא המיותר הלזה, ותלי״ת מקום הניחו אבותי להתגדר בו והוא.

דהנה כל זמן שהנחירה היתה מכשרת לא היה המתאוה לאכול בשר צריך להמתין על המיתה כי היה רשאי לעשות גיסטרא ואדרבה כל שממהר להמית את הבע״ח שלא ישה׳ הרבה בהוצאת דם הנפש עדיף טפי. אבל בקדשים שנצטוו על השחיטה נאסר להם לעשות גיסטרא כי היא המחלקת בין שחיטה לנחירה ששניהם בסמנים, אלא זו בדרסה, וזו במשיכה כמש״כ רש״י ז״ל בריש השוחט בפי׳ דברי הש״ס שאמרו דושחט וזבח, אתו למעט גיסטרא, והוא האמת לאמתה של תורה כמו שתראה בדברינו אלה. ולכן במדבר מי שאינו להוט כ״כ על אכילתו היה מביא שלמים ושחטם ורק אחר כל המעשים קבלת וזריקת הדם והקטרת אימורים זכו משלחן גבוה לאכול בשר. ומי שתאב הרבה לאכול בשר היה נוחרו ומותר בה מיד דהרי יכול לעשות גיסטרא אם רצה שימות הבע״ח מיד. ועתה כשנכנסו לארץ ורצתה התורה לאסור הנחירה ולקדשנו במצות שחיטה גם בחולין, וגם במי שאינו רוצה להביא לאוהל מועד אפילו אינו רחוק, כי תאוה נפשו לאכול בשר ואינו רוצה להמתין עד שנעשו כל המעשים הצריכים בקדשים, רק ירצה למלאות תאות נפשו מיד לכן התירה התורה כנגד יצה״ר להתיר אחר השחיטה לעשותה גיסטרא אחר השחיטה כאמרם ז״ל, דהשחיטה מתרת מיד, וממילא דמצי חותך גם בעודה חיה מבית טביחתה. ולכן דברה תורה כאן נגד שתי כתות, כי ירחק ממך המקום ואמרת אוכלה בשר, הוא הכת אשר היתה מביאה שלמים אם לא שנתרחק המקום, ועוד כת שני׳ שתאמר, אוכלה כי תאוה נפשך לאכול בשר, ולהוט אחר אכילתו עד שקשה לעמוד על נפשו להמתין כלל, מ״מ אמרה תורה וזבחת כאשר צויתיך ולא תנחור, ולעומת המתאוה אמר דאינו צריך להמתין עד שתמות רק, בכל אות נפשך תאכל בשר מיד, כי השחיטה מתרת מיד, וממילא נשמע שגם גיסטרא אחר השחיטה לית לן בה, אלא דדבר זה לא הותר אלא כנגד יצה״ר והוה ממש כמו יפ״ת דדברה תורה כנגד יצה״ר וכעין שאמרו בפסחים מ״ט ע״ב מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שתמות, כך ע״ה מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס, ובעל נפש ודאי לא יעשה כן, רק מי שאינו יכול לעמוד על יצרו נגד תאותו, ולכן מסיים שם הפרשה ואכלת בשעריך בכל אות נפשך ר״ל דשני דברים הותר לך כאן אחת לאכול בשעריך חולין הנשחטין ומי שיצרו מתגבר עליו שלא יוכל להמתין עד שתצא נפשה, יוכל לאכול מיד בכל אות נפשו.

וראה זה דבר נפלא איך מפורש דבר זה במה דאיתא בקידושין דף כ״א ע״ב, והוא מבריית׳ שמחות דביפ״ת לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, מלאכול בשר תמותות נבלות, ורש״י פירש שם דקאי על מסוכנת וקרי תמותות שחוטות - ומי לא יפלא על פירוש זה, חדא דמסוכנת היתר גמור הוא ורק יחזקאל מתפאר שהחמיר לעצמו שלא לאכול בשר כוס כוס. ואיך מדמה זאת ליפ״ת שהתירה תורה בקושי נגד יצה״ר, ולא עוד אלא דאיזה דמיון יש בין הני תרתי דקמדמה אהדדי, אבל המעיין שם במס׳ שמחות יראה דקאי שם על הפלוגת׳ דלת״ק צריך להמתין ביפת תואר ג׳ חדשים ואחר כל המעשים המבוארים בפרשה מותר בה, ורשב״א אומר דאע״פ שאינה רוצה מטבילה ומשחררה ומותר בה מיד, וע״ז קאמר שם דמוטב וכו׳, והגירסא שם משובשת קצת עיי״ש. הרי דמדמה יפת תואר שאינו רוצה להמתין עד אחר כל המעשים, לבשר תמותות שחוטות, וע״כ כפירושנו שגם כאן מיירי באינו רוצה להמתין אחרי השחיטה עד שתצא נפשה, וחותך כזית בשר מבית טביחתה, או מתיז את ראשה, וקרי לי׳ בשר תמותות שחיטות דאית בי׳ תרתי - ובזה נסתלקה גם כן הקושי׳ העצומה שהוקשו כל המפרשים על פרש״י ושיטת הראב״י ריש פרק השוחט, שאסור לעשות גיסטרא אחר השחיטה מטעם השחיטה עצמה, והוא נגד המשנה דלקמן דשחט והתיז את הראש דשחיטתו כשרה. ולפי הנ״ל ניחא דודאי מושחט נתמעט גיסטרא דפסולה, אלא דהתורה התירה כשנכנסו לארץ כנגד יצה״ר כמו יפת תואר, ולכן באמת צריך לזהר שלא להניח לדקור בסכין תוך החוט אחר שחיטה מטעם השחיטה עצמה דלכתחלה צריך להמתין שתמות ע״י שחיטה ולא ע״י התזת הראש.

וכל זאת אליבא דר״ע דנתחדשה עשה לזבוח כשנכנסו לארץ, ונתחדשו עמה קולא זו דהשחיטה מתרת מיד, אבל לרי״ש דמעולם לא הותרה הנחירה ומיד במתן תורה היתה השחיטה תיקון נבלה כנחירה לר״ע, ואדרבה במדבר נאסר להם בשר תאוה מכל וכל, וכשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, וע״ז אתא קרא דבכל אוות נפשך תאכל בשר דהיינו בלי הקרבה, א״כ על הא דשחיטה מתרת מיד אין לנו שום ילפותא, והוה השחיטה לרי״ש כמו נחירה לר״ע תיקון נבלה, ולא היתר אבמה״ח - והנה כבר הוכחתי לך בעיקר הראשון דר״מ כרי״ש ס״ל ע״כ, דהרי הוא סובר בע״ז דף ס״ז ע״ב דנותן טעם לפגם אסור, ומוקי קרא דנבלה בסרוחה מעיקרא, וזאת דוקא לרי״ש דליכא עשה דאינה זבוחה, אבל לר״ע דאיכא כאשר צויתיך לעשה, אין במציאות להיות סרוח מעיקרא כיון דבעודו במעי אמו איכא האי עשה, ועיין בסוגי׳ דטע״כ פסחים מ״ה במהרש״א שם שנתקשה למה הוצרך הש״ס שם לעשות ג׳ פלוגתות בין ר״מ ור״ש ור״ע, ולחדש דר״ע יליף טע״כ מגעולי עכו״ם אית לי׳ דלא אסרה תורה אלא קדרה ב״י, ולמה לא ניחא לי׳ למימר דר״ע כר״מ דנותן טעם לפגם אסור, ולפי הצעתנו תראה כי ר״ע ע״כ ס״ל נותן טעם לפגם מותר, דהא לא מצי מוקי קרא דנבלה בסרוח מעיקרא כין דלדידי׳ איכא מעיקרא עשה דאינו זבוח.

ועתה אנחך למקום אחר להראות, כי ר״מ כרי״ש ס״ל ולית לי׳ דהשחיטה מתרת מיד. כי בבהמה המקשה פליגי ר״מ וחכמים, אי בן ט׳ חי ניתר בשחיטת אמו או לא. והנה היתר שליל ע״י שחיטת אמו יליף שם בגמרא מקרא דפ׳ ראה, כל בהמה וכו׳ בבהמה תאכלו ועיין שם בחדושי ק״ז בעהחת״ס ז״ל, שהביא דברי רש״י עה״ת בפ׳ שמיני, שדרש זאת מקרא דהתם דכתיב כל מפרסת פרסה וכו׳ בבהמה תאכלו, וכתב הוא ז״ל דכן נדרש בת״כ. ובמחכ״ת לא דק שפיר, דהן אמת שבת״כ שם נדרש היתר שליל, אבל הת״כ עצמו שם מביא קרא דפ׳ ראה, ולא קרא דפ׳ שמיני, ועיין שם בקרבן אהרן דעמד ע״ז עיי״ש. ובאמת גם בפ׳ שמיני, מיותר האי תיבת בבהמה, אבל שם לא כתוב כל בהמה וכו׳ בבהמה אלא כל בבהמה - וכבר כתב הראש יוסף ז״ל בסוגי׳ שם, דלר״מ דלא הותר ב״ט חי בשחיטת אמו רק מת, לא יליף מבהמה בבהמה רק מכל בבהמה, אבל חכמים דילפו שליל ב״ט חי דייקא מבהמה בבהמה, דאפילו ב״ט חי שהוא בהמה שלמה ויש לה שחיטת עצמה, דד׳ סמנים אכשר בה רחמנא אפ״ה תאכלו ע״י שחיטת אמו - ומעתה הרי שלך לפניך דבקרא דפ׳ שמיני שנאמר עוד במדבר, דעדיין לא נצטוו על שחיטת חולין ולא הותר להם איסור אבמה״ח לא ע״י נחירה ולא ע״י שחיטה, לא רבתה התורה היתר לשליל רק ע״י כל בבהמה, ורק ב״ט מת או ב״ח חי דהוה כמת, אבל בט״ח לא, דדי לולד להיות כאמו, ובאמו הלא במיתה תלי׳ מלת׳, ואיך נתיר ב״ט חי שחורש בשדה - אבל במשנה תורה בפ׳ ראה אחר שנצטוו על שחיטת חולין, והתחדשה ג״כ ההלכה דהשחיטה מתרת מיד, גם איסור אבמה״ח, נתוסף גם היתר שליל בט״ח, ולכן כתיב כאן, כל בהמה בבהמה תאכלו, וזאת דעת החכמים דס״ל כר״ע וכהלכתא, אבל ר״מ דס״ל כרי״ש לא מדייק האי בהמה בבהמה רק כל בבהמה, ואינו מרבה רק ב״ט מת והבן הדבר כי הוא עמוק ואמת לאמתה של תורה.

והנה כבר כתבתי בעיקר הראשון, כי לר״ע שיעור השחיטה ב׳ בבהמה ואחד בעוף הוא ג״כ נתחדש בהלכה כשנכנסו לארץ, כאשר העיד רבי דכאשר צויתיך קאי על השיעור וע״כ דלית לי׳ כהני דרשות שלפניו מזאת תורת הבהמה והעוף ומאת ראשו שכבר הותז או ממה שהטיל הכתוב עוף בין בהמה ודגים כמבואר בריש השוחט משום דהני תנאים כרי״ש ס״ל ול״ל כאשר צויתיך דאתא על הללמ״ס אלא כאשר צויתיך בקדשים וא״כ רבי אליבא דר״ע דבעי האי כאשר צויתיך על ההלכה שיעור השחיטה בבהמה ובעוף ע״כ דבמדבר גם בקדשים לא הי׳ שיעור ב׳ סימנים מעכב. והדבר נכון ומובן מאליו דכיון דבמדבר עדיין לא היתה השחיטה מתרת מיד רק לאחר מיתה שע״י שחיטה והוא עכ״פ תוך מעל״ע כאשר בארנו א״כ שיעור למאי בעי, דאם באמת מתה בפחות מב׳ סימנים מחמת ריבוי הוצאת הדם נמי שפיר דמי ורק עתה שנתחדשה ההלכה דהשחיטה מתרת מיד בעינן לעומת זאת מעשה גמורה הממיתה ע״פ רוב בשעה מועטת. - ורק עפ״י הקדמה זו נבין דעת ר״ע במשנה דף ל״ב דסובר לפני חזרה בשחט את הושט ופסק את הגרגרת או להיפך או שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה דמהני האי שחיטה סימן אחד לטהר מידי נבלה ואינה אלא טרפה (ר״ל אסורה באכילה) ומי כחכם יודע פשר דבר זה ומה סבר ר״ע לפני חזרה וקבלת ההלכה מר׳ ישבב שכל פסול בשחיטה נבלה, ועיין במהר״ם לובלין שהרגיש ג״כ בפלא זה ולא העלה דבר - לכאור׳ עלה במחשבה לפני דר״ע דס״ל דהותר נחירה במדבר הרי דנחירה היתה מטהרת מידי נבלה וניהו דכשנכנסו לארץ נצטוו על הזביחה אין זה אלא לעשה ולא לעקור הנחירה מכל וכל שלא תטהר מידי נבלה וממילא דר״ע גם בפסק שניהם הי׳ מטהר ולרבותא דר׳ ישבב נקט סימן אחד בשחיטה וסימן אחד בפסוקה אלא דחוץ ממה שזה דוחק גדול נפרך ממה דנקט במתניתן או ששחט סימן אחד אלא ודאי דגם לר״ע עכ״פ סימן אחד בשחיטה בעי אבל כולה בנחירה לא דניהו דכאשר צויתיך רק עשה הוה על הזביחה, אבל הלאו דל״ת כל נבלה הנאמר ג״כ במ״ת בפ׳ ראה אנחירה קאתא והוא ג״כ נתחדש כשנכנסו לארץ ולכן לא נאמר לאו זה בפ׳ משפטים כמו שנאמר שם לאו דטרפה, כי באמת לאו דטרפה כולל טרפה ונבלה, דמי לא עסקינן בטרפה ארי והמיתה בטרפה זו. והרי תראה ברמב״ם בפ״ד הי״ז ממ״א פסק דכל שני לאווין משני שמות אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחלת נבלה הוא. הרי ע״כ דמלאו דטרפה שמעינן גם הנבלה וגם ללקות עליו דהוה כמו בת מבת הבת דאין זה כשאר ק״ו דאין לוקין מה״ד, אלא זו ועוד יותר, דאם אין אתה אומר כן אלא דבעינן לאו מיוחד אנבלה, איך מצטרף טרפה ונבילה יחד כיון דשני שמות הם - ומה שכתב הרמב״ם ז״ל שם בהלכ׳ ו׳ וז״ל: טרפה זו הוא האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער וכו׳ ואין אתה יכול לאמר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה הרי הוא נבלה, ומה לי מתה מחמת עצמה וכו׳, הא אינו מדבר אלא שנטרפה ולא מתה עכ״ל הזהב אין כוונתו לשלול דטרפה ומתה אינו בכלל לאו זה, דזאת לא נשמע מהוכחתו, כי מה שכתב דאם מתה הרי הוא נבלה אין הכונה ונבלה כבר אמורה במק״א בפ׳ ראה, חדא הלא כמעט כל התורה נשנית במ״ת ומה קשה לי׳, ועוד דהלא מפרש דברי עצמו באמרו, דא״כ מה לי מתה מאליה או שברתה חיה, אלא דר״ל דבשלמא אי הקרא מיירי בלא מתה נמי, אז דיבר הכתוב בהוה כאשר כתב הרמב״ם לקמן, וה״ה אם נטרפה ע״י סבה אחרת נמי אסורה, אבל אם נאמר דמיירי בהמיתה דוקא אין המיתה שע״י חית היער ההוה, אדרבה המיתה מאליה ע״י חיה או אפיסת הכחות הוא ההוה, באשר כל בע״ח עומד למות, אבל לא להיות נטרף ע״י חית היער, ולא עוד אלא דלמא לא נקט נבלה סתם והיא כוללת כל מיני מיתות, וזה שאמר דאם מתה הרי הוא נבלה ולמה אסרה תורה טרפה בשדה ולא סתם מתה או נבלה אבל לעולם טרפה כולל גם הנבלה כנ״ל. ומעתה אם כונת התורה בלאו דנבלה רק לשנות לאו דטרפה שנאמר בפ׳ משפטים, למה מזהיר על הנבלה ולא על הטרפה. ובאמת כפי הנראה נתקשה הספרי בזה וקאמר דכל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת״ל כל נבלה לרבות את הטרפה. והאחרונים האבני מלואים בתשובותיו, וק״ז בעהחת״ס ז״ל והמלבי״ם ז״ל, כולם כל או״א מפרש לפי דרכו לפי שנתקשה בעיניהם. ופלא שכולם העבירו עיניהם מן הפשוט בתכלית הפשטות, דהספרי נתקשה לי׳ למה במ״ת מזהיר על הנבלה ובפ׳ משפטים על הטרפה דהוא תחלת נבלות, דע״כ מה״ט לא הזהיר בפ׳ משפטים על הנבלה, משום דהוא בכלל טרפה, ולכן לא מצא מענה ע״ז אלא לדרוש כל לרבות את הטרפה באופן שהזהיר כאן ובפ׳ משפטים על שניהם.

ובאמת הספרי אזיל בזה לשיטתי׳ דהרי בעיקר א׳ הודעתיך דהספרי המובא ברמב״ן ז״ל על וזבחת כאשר צויתיך דמפרש כאשר צויתיך בקדשים כרי״ש סובר, דבמדבר כבר נצטוו על השחיטה, וא״כ הנחירה משעת מ״ת הוה נבלה, לכן לא מצא פירוש אחר בקרא דל״ת כל נבלה הנאמר במשנה תורה אלא דחוזר ושונה הלאו דטרפה שכולל נבלה וטרפה, ונשנית במ״ת משום נתינה לגר ומכירה לנכרי, כי רק במדבר שלא הי׳ להם לא גר ולא נכרי אמרה תורה לכלב תשליכון אותו או שמפרש כלב היינו נכרי עיין ברש״י עה״ת ובמכילתא ודו״ק. אבל לר״ע דס״ל דנחירה אשתרי. במדבר שפיר בעינן הלאו דל״ת כל נבלה על הנחירה, שלולי לאו זה לא הוה בשר נחירה אלא בעשה דוזבחת, ונתחדש האי לאו דנבלה ע״י העשה דוזבחת, ולכן אמרה תורה על האי נבלה לתתה לגר או למכרה לנכרי, ועל הטרפה להשליכה לכלבים, כי נבלה וטרפה הנוטה למות ומפרכסת, אינה ראוי׳ לאדם הנברא בצלם אלקים, רק לכלב, אבל האי נבלה שנתנבלה בשחיטה שפיר ראוי׳ לנכרי, ואפילו לגר שאתה מצוה להחיותו. היוצא לנו מכל זה דלר״ע נמי ע״כ איכא לאו דנבלה על הנחירה או שחיטה פסולה שהיא כנחירה ולקמן דף י״ז ע״א הארכתי לפרש דברי ר׳ ירמי׳ ביומא ל״ו ע״ב דקאמר דר״ע וריסה״ג קמפלגי בלאו דנבלה, דלריסה״ג לאו לאו מעליא הוא, ולר״ע לאו מעליא הוא. ופרשתי נגד רש״י ותוס׳ ז״ל דהכונה, כיון דהאי לאו ע״כ על בשר נחירה או פסולי שחיטה קאי, והאי לאו נתחדש ע״י עשה דוזבחת, וס״ל לריסה״ג דאין לוקין על לאו כזה, ולר״ע לוקין כיון דסכ״ס נאסר בלאו. ולכן א״א לאמר דר״ע קודם חזרה הוה ס״ל דליכא בבשר נחירה רק עשה דוזבחת, ולא עוד אלא דמסתבר לאמר דכל שיטת ר״ע בקרא דוזבחת כאשר צויתיך דאתא לחדש זביחה בחולין נצמחה מכח הקרא דלא תאכל כל נבלה דנתקשה לו, איך אפשר דבמשפטים מזהיר רחמנא על הטרפה, ובפ׳ ראה על הנבלה ועיין רמב״ן ז״ל עה״ת ריש פ׳ דברים, דכל מצות שנתוספו במ״ת ולא נזכרו בד׳ ספרים, או שלא נהגו בהם עד שנכנסו לארץ, או דלא שכיחי, ובלאו דנבלה א״א לאמר שום טעם למה הניחו עד מ״ת, ועוד איך יצוה ליתן מתה מאליה לגר ונכרי, דבר שהוא סכנה גדולה ונענשים עליו עונש גדול ע״פ נמוסי בנ״א בכל אומה ולשון ובלא״ה ע״כ הקרא דטרפה כולל גם הנבלה כנ״ל. ולכן לא מצא ר״ע מנוס אחר אלא לאמר דנתחדש הלאו הזה ע״י ציווי הזביחה, על הנחירה להשוותה נבלה, ומעתה לא נדע מה עלה על דעת ר״ע לאמר דסימן אחד בשחיטה סגי לטהר מידי נבלה. וראיתי להגאון מהרש״ש ז״ל בהגהותיו על הש״ס דעמד ג״כ בחומרא זו, וכתב די״ל בטעמו דר״ע דנפקא לי׳ בהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף, דעיקרו לענין טומאה נאמר כפרש״י שם, דמה עוף יוצא מידי טומאה בסימן אחד, אף בהמה כן עכ״ל. ויפה דבר הנביא אבל שכח דלר״ע דהותר הנחירה במדבר, ע״כ מהאי היקשא על הנחירה ילפינן דבסי׳ אחד סגי לי׳ בין בבהמה ובין בעף, ומה לי באכילה ומה לי בטומאה, כי ב׳ סמנים בבהמה הוא ההלכה שנתחדשה בכניסתם לארץ במשנה תורה לר״ע וכרבי, וע״כ דלית לי׳ גם בקדשים דרשה דלעיל דמנין לרבות את הראש שכבר הותז, אשר משם ילפי הני תנאים דבקדשים בעינן ב׳ סימנים, דאי אית לי׳ למה לי הללמ״ס על ב׳ סימנים בבהמה, כיון דכבר נצטוו על ב׳ סימנים בקדשים, ואי דאתא בחולין דבעי נמי ב׳ סימנים, שלא נטעה לאמר ניהו דנצטוו על הזביחה בחולין, אינו אלא לגבי איסור נחירה דעד עתה הותר להם הדרסה והעוקר, ומעתה בעינן זביחה במשיכה, אבל עדיין בסימן אחד סגי כמו בנחירה, דע״כ א״א לטעות כן דא״כ למה תולה היתר הזביחה בריחוק מקום, הלא על זביחת סימן אחד לא היה חייב בחוץ, דהא אפילו לשיטת התוס׳ לקמן כ״ט ע״ב (עיי״ש בחדושי שהוא נפרכת) דגם על סימן א׳ בחוץ חייב, היינו דוקא אם גמרה בפנים אבל בפסק מלשחוט פשיטא דפטור, דהא אינו ראוי לבא לפנים.

ולכן אין לנו מנוס אחר אלא לאמר, דלר״ע לא היה לו ילפותא על שני סימנים בקדשים, ולא היה מן הצורך ליתן שיעור, כיון דבעינן מיתה שע״י זביחת הסימנים, ותוך מעל״ע עכ״פ כמו שביארנו למעלה, וגם הוה בעי זריקת הדם והקטר אימורים ביומו א״כ כל שמת ע״י זביחת הסימנים או אפילו סימן אחד הרי מתכשר. ואל יפלא הדבר בעיניך דהרי בנחירה ודאי כן היה דלא ניתן שיעור סימן א׳ או ב׳ כיון דבמיתה תליא מלתא, וא״כ בשחיטה נמי כן היה וסימן אחד עכ״פ בעי, דושחט היינו ומשך לא שייך על נקב בעלמא דלא בעי משיכת הסכין, והרי בפירוש אומר רבי דהלכה זו א׳ בעוף וב׳ בבהמה נתחדשה בציווי דשחיטת חולין, ולכן סבר ר״ע קודם חזרה, ניהו דאחר שנצטוו על הזביחה נעשה הנחירה גם נבלה, מקרא דל״ת כל נבלה דקאי על הנחירה ושחיטה פסולה, מ״מ לגבי שיעור השחיטה של ב׳ סימנים בבהמה, שלא היה נוהג במדבר גם בקדשים. ועתה נתחדש בהלכה, לא אתא הלכה זו אלא לענין אכילה, כי הקרא דוזבחת ואכלת אתא לפרש, אבל לגבי טומאת נבלה כל שנשחט סימן אחד בכשרות, ומת מכח האי שחיטה תוך מעל״ע עכ״פ, נטהר מטומאת נבלה כי הלאו דל״ת כל נבלה לא קאי אלא על נחירת ב׳ הסימנים, עד שהחזירו ר׳ ישבב בשם ר׳ יהושע שהיה לו קבלה, דהלכה זו דבעי ב׳ סימנים, קאי גם לפרש הלאו דנבלה, ולא רק עשה דוזבחת.

ובא ואראך איך מוכרח הדבר מלשון המשנה עצמה דקתני׳ שחט את הושט ופסק וכו׳, או שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה. הנה האי והמתין לה עד שמתה הוא לכאורה שפת יתר לגמרי, דפשיטא דרק לאחר מיתה מצי מטמא משום נבלה, דהא משנה מפורשת היא בריש העור והרוטב, דאפילו שחט ב׳ סימנים בטמאה אינה מטמאה טומאת נבלות כ״ז שהיא חיה, ומקרא מלא דבר הכתוב כי ימות מן הבהמה, עיין לקמן ל״ז ע״א, וכן קתני בפרק קמא שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, ולא קתני אחר מיתה מטמא, משום דקסמך על מה דקתני בהעור והרוטב. ולא עוד אלא דהאי והמתין לה ודאי אין לו פירוש, והול״ל ומתה אם רצה לשלול שלא נטעה דמטמא מחיים. אבל לפי הצעתינו דבר גדול משמיענו בזה דכיון דכל עצמיות סברת ר״ע לטהר בסימן אחד הוא משום דבשחיטה במדבר וכן בנחירה לא היה השיעור מעכב, כיון דבמיתה תלי׳ מלתא, ממילא נצמח מזה, דאם אחר השחיטה או הנחירה קודם יציאת דם הנפש, היה הורגה בהכאה דלא שייכא למעשה השחיטה ונחירה, אינה נתרת אלא כנבלה תחשב כמש״כ למעלה, אמור מעתה אם נאמר דאע״ג דנתחדשה ההלכה דבעינן שחיטה דוקא ולא נחירה, וגם בעינן שני סימנים דוקא, ולא סגי בסימן אחד להתיר, מ״מ סגי סימן אחד לטהר כנ״ל, כי לאו דנבלה לא אתא אלא הנחירה או אכולה שחיטה בפסול, אבל אשחיטה כשרה שהיתה במדבר בקדשים בסי׳ אחד דאתא ההלכה ובטלה במה שאמרה דבעינן דוקא ב׳ סימנים, לא אתא אלא לאסור באכילה ולא לטומאה, כסברת ר״ע קודם חזרה, ממילא דאם הרגה ולא המתין לה עד שמתה נבלה גמורה הוה, דלא נאחז החבל בתרי ראשין, לאמר דהשחיטה בסימן אחד מטהרת כמו שהיתה במדבר, ותטהר גם אם יהרגה בקופיץ אח״כ כקולא של עתה שנתחדשה ע״י שהוצרכה ההלכה ב׳ סימנים, ולכן בדיוק אמר דדוקא בהמתין לה עד שמתה פליג ר״ע ומטהר, אבל בהרגה אחר שחיטת סימן אחד מודה דמטמא דנבלה גמורה הוה והבן.

ועפ״י אלה הדברים תראה איך פלוגתת ר״מ וחכמים במשנה דלקמן דף ע״ד ע״א במצא בה ב״ט חי אי ניתר בשחיטת אמו או לא תלוי׳ ג״כ בפלוגתת ר״ע ורי״ש, דכבר כתבתי לך בעיקר הראשון דר״מ דאית לי׳ נותן טעם לפגם אסור ע״כ דכרי״ש ס״ל, דליכא עשה בזביחה רק תיקון נבלה וממילא דהשחיטה אינה מתרת מיד, אלא לאחר מיתה שע״י שחיטה. ולכן ב״ט חי א״א להיות ניתר בשחיטת אמו, דדי לולד להיות כאמו, והאי ולד לעולם לא ימות מחמת שחיטת האם, ולכן מוקי קרא דכל בבהמה רק בב״ט מת או ב״ח חי, דהוה כמת, אבל חכמים כר״ע דהשחיטה מתרת מיד ולכן גם ב״ט חי נותר אע״פ שחיה יחי׳ וחורש בשדה.

פירות הנושרין מכל האמור דהאי היתר מפרכסת בפלוגתא שנוי דלרי״ש וכל הני תנאים דעימי׳ דהשחיטה הוא תיקון בעלמא כמו הנחירה לר״ע, לא אשתרי מפרכסת ובעינן מיתה שע״י השחיטה, ורק לר״ע דהלכתא כוותי׳ וכרבי דכאשר צויתיך אתא לאסור הנחירה, ולצוות על השחיטה בחולין, ועל אחד בעוף ושנים בבהמה, אשתרי גם מפרכסת בקרא דבכל אות נפשך תאכל בשר, והוא היתר מדוחק נגד יצה״ר כמו יפת תואר, וממילא למ״ד אין שחיטה לעוף מה״ת. באמת לא הותר מפרכסת בעוף. והפלתי סימן כ״ז תמה דלא לשתמיט תנא למימר דבעוף מפרכסת אסורה, וכפי שהראתיך גם בבהמה היתר מפרכסת לאו ד״ה הוא. וה״ה לעשות גיסטרא אחר השחיטה אסור להני תנאים, ועיין פסחים י״ט ע״א דרצה להוכיח דלית לי׳ לר״ע רביעי בתרומה וחמישי בקודש, דלא לשתמיט תנא וכו׳, ופריך אי הכי ניקום ונסמוך. ועיין ברא״ש בפיוה״כ סימן י״ד, שהביא בשם מהר״ם דס״ל אין שחיטה לעוף מה״ת, וכן בתשו׳ בשמים ראש המיוחסת להרא״ש סימן ק״ז הביא בשם הר״ר ישעי׳ שפסק אין שחיטה לעוף מה״ת, והגם דשיטה זו יחידית הוא, דרובא דרובא דפוסקים ס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, אבל עכ״פ להקל להכות על ראש העוף כששוהה למות, שמתיר הרמ״א ז״ל ביו״ד סימן כ״ג. אני חוכך בזה הרבה, וגם בבהמה לפי מה שחשש הרמ״א בסימן כ״ד על שיטת הראב״י דלא לשווי׳ גיסטרא, וכאשר בארנו שיטה זו מדין שחיטה קאתינן עלה דהסוגי׳ דריש השוחט אליבא דרי״ש ושאר תנאים דעמי׳ אזלא, דלית להו הא דרבי דדרש מכאשר צויתיך דאתא על שחיטת חולין, עד דמסיק לבסוף להא דרבי, ולכל הני תנאים באמת נתמעט גיסטרא מושחט ולא הותר כשנכנסו לארץ, ולא מטעם הבלעת דם באברים (עיין ט״ז סכ״ד סק״ב ובראש יוסף ר״פ השוחט) כי קשה הדבר מאד דמשום הבלעת דם באברים נגעו בה, כיון דקרא דושחט ודאי ממעט גיסטרא. ולפע״ד ברור כמש״כ דהאי קרא דושחט ודאי ממעט גיסטרא מצד השחיטה עצמה, אלא דלר״ע דהלכתא כוותי׳ אשתרי מקרא דבכל אות נפשך תאכל בשר, ומאן דרצה לחוש להני תנאים דפליגי אר״ע ובפרט דגם לר״ע לאו היתר גמור הוא דמקרי בשר תמותות שחיטות, והותר מדוחק כיפ״ת, ודאי דיפה עושה להחמיר בזה, וא״כ מכ״ש בעוף דאיכא גם אליבא דר״ע מאן דאמר, אין שחיטה לעוף מה״ת ואיכא מאן דפסק כוותי׳ דאין להתיר בפשיטות להמית העוף אחר שחיטה. ומש״כ הפלתי ז״ל די״ל כעין שכתבו התוס׳ יבמות לענין עד אחד בעדות אשה. דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת אף בקו״ע וא״כ כשתקנו שחיטה בעוף התירו מפרכסת, ותמהני על פה קדוש איך יאמר דבר זה. דהתם היינו טעמא דמשום תק״ע סמכו על אשה דייקא ומינסבא, ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת בתחלה מכח הכרח אבל כאן מה ראו על ככה להתיר מפרכסת או להכות על ראשה דבר דאית בי׳ מה״ת משום נבלה או אבמה״ח, בלי שום הכרח לעקור דבר זה, והדבר צע״ג לדעתי וה׳ יאיר עיני.

אחר כתבי כ״ז ראיתי קדוש א׳ מדבר בענין זה והוא הגה״ק בעל השיב משה בתשו׳ כ״ג ושם ביאר באריכות גדול דלדעת רש״י וראב״י ז״ל מדין שחיטה גיסטרא פסולה, אלא כדי ליישב שיטה זו שלא תהי׳ נפרכת מכמה מקומות בש״ס, חידש לן דאנן דכרבי ס״ל דשחיטת עוף מהללממ״ס ידעינן, והקרא לא דיבר אלא משחיטת בקר וצאן, אין לנו קרא על פסול גיסטרא אלא בבהמה ולא בעוף, ובזה מיושבים כל הקושיות על שיטת רש״י ז״ל עיי״ש שמקלס דבר זה אף שלא נזכר בשום פוסק, כי מקום הניחו לו להתגדר בו. הנה יפה כתב דכל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין ידע, דכל ההתחכמות בדברי רש״י דלאו פסול שחיטה קאמר הוא על חנם, אלא דמה שהמציא הגה״ק ז״ל לחלק בזה בין בהמה לעוף הוא דבר זר, לא לבד מפני דוחק הענין בעצמו, אלא דחלילה לן לומר דאין לנו שחיטה לעוף אלא מההלכה, דאז הי׳ עוף שנפסל בשחיטה אין בו מלקות ככל ההלכה שאין לוקין עליו. והרי תראה דהרמב״ם בריש הלכות שחיטה אע״פ שפסק כרבי דכל הל״ש הללממ״ס הם ומקרא דוזבחת כאשר צויתיך, מ״מ כתב דעוף בשחיטה מהקישא דכי יצוד ציד חיה ועוף דשפיכת דם עוף כדם חיה, ולעיל בעיקר הקודם הארכתי להוכיח זאת דלא על ההלכה קסמך רבי לחייב עוף בשחיטה מה״ת עיי״ש. אבל האמת הוא כי, אליבא דר׳ ישמעאל והתנאים דס״ל כוותי׳ אזיל הסוגי׳ דריש השוחט, ולדידהו באמת גיסטרא פסול משום דבעינן מיתה ע״י שחיטה אבל אנן כר״ע ס״ל דכשנכנסו לארץ נצטוו על שחיטת חולין ואז אישתרי להם מפרכסת נגד יצה״ר וממילא גם גיסטרא אישתרי וזאת לפע״ד האמת לאמיתו והניחו לי מקום להתגדר בו ודו״ק.