בריש השוחט תנן השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו, ומפרש בגמרא דלשון דיעבד דנקט התנא או משום אחד בעוף דלכתחלה שנים בעינן או משום רובו של אחד כמוהו דלכתחלה בעינן כולו, והנה יש בזה ג׳ שיטות:

א) שיטת רש״י ז״ל דהא דבעי ב׳ סימנים בעוף לכתחלה לתירוץ קמא הוא רק הרחקה דרבנן, דחששו דלמא לא אתי למיעבד רובו דחד, אבל הא דלכתחלה בעינן סימן שלם ורק בדיעבד רובו של אחד כמוהו שבתירוץ בתרא, הוא דאורייתא לפיכך אתירוץ קמא דאאחד בעוף קאי, מפרש דעבד רבנן הרחקה ומפרש טעם ההרחקה, אבל אתירוץ בתרא דקאי על רובו של אחד כמהו, לא פירש מידי, וע״כ משום דס״ל דהא מדאורייתא בעינן לכתחלה סימן שלם, וכן הבין הרא״ש ז״ל לפרש דעת הרי״ף ז״ל, דפסק כלשנא בתרא ולא כקמא משום דהני חרי לישנא בדרבנן פליגי.

ושיטה זו היא מחוסרת הבנה לגמרי, לא לבד שהוא דוחק גדול לאמר דמשום דלא אתי למיעבד רובא דחד עבדו הרחקה שישחוט לכתחלה ב׳ סימנים, דהא לפי דעת רש״י ז״ל ע״כ מודה ל״ק לל״ב דלכתחלה בעינן סימן שלם דהרי בהדי׳ תנן במתניתן אחד בעוף ושנים בבהמה, ולדעת רש״י הוא מה״ת הרי כבר עשוי׳ הרחקה דלא ליעבד פחות מרוב, ומכ״ש אי גם זאת דרבנן איך עשו בעוף הרחקה להרחקה, ובפרט דלר״י דקי״ל כוותי׳ דבעינן בעוף שחיטת וורידין דאיכא הרחקה טובא לשחוט שחיטה שלמה. למה לי הרחקה כולי האי, אלא דקשה אלישנא קמא כיון דאזיל ומודה דרובו של אחד כמוהו רק בדיעבד, ושפיר מצי קאי לישנא דדיעבד דמתניתן אהאי, למה ימציא ללא צורך דבעי ב׳ סימנים בעוף משום דבר שאין זכר למו לא במשנה ולא בשום ברייתא. ויותר קשה על שיטת הרא״ש בדעת הרי״ף דלא פסקינן כל״ק משום דבדרבנן אזלינן לקולא, דהא דאזלינן לקולא בדרבנן היינו שלא נאסר בדיעבד מכח ספק דרבנן, אבל לעשות לכתחלה ספק דרבנן שלא לצורך ודאי פשיטא דלא עבדינן וא״כ מהיכי תיתי דלא ניחוש לל״ק לשחוט לכתחלה ב׳ הסימנים וצ״ע.

ב) שיטת הר״ר אושעיא שבתוס׳ לקמן ל׳ ע״ב ד״ה החליד דמשיטתו שם נצמח דס״ל דרוב הסימן הוא השיעור שחיטה לכתחלה הן בעוף והן בבהמה כי מדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד דהוא ז״ל מפרש האבעי׳ דשהה במעוט סימנים מאי דקאי אשוחט בסכין שאינו חד ושוהה בחתיכת מעוט בתרא של סימן הראשון בבהמה וקמסתפק דכיון דכבר חתך רובו הוה כנחתך כולו ומה שמוליך ומביא באותו מעוט בתרא הוה כחותך ביד או ברגל והוה שהיי׳ בשחיטה בין סימן לסימן. מתוך דבריו מוכרח דס״ל דמה״ת שעור דלכתחלה הוא ברוב ורק מדרבנן משום הרחקה בעינן כולו וא״כ הוה האי שחיטת מעוט בתרא כחותך ביד וברגל דאי מה״ת בעינן סימן שלם לכתחלה איך יעלה על הדעת דכל זמן שעוסק בשחיטת הסימן שהוא מחויב לשחטו מה״ת כולו ולא רובו לבד שיהי׳ בו משום שהיי׳ וכחותך ביד או ברגל.

ולהאי שיטה ג״כ קשין קושיות הנ״ל ועוד יותר דכיון דגם הא דבעינן סימן שלם הוא מצד הרחקה דרבנן איך עשו בעוף עוד הרחקה להרחקה ללישנא קמא אם לא שנאמר דלל״ק באמת הא דבעינן סימן שלם הוא דאורייתא ולפי״ז פליגי הני תרתי לישנא בדאורייתא והאי דקמבעי׳ בהחליד או בשהה במעוט סימנים קמסתפק בהאי דינא אי סימן שלם בעינן מה״ת או רק מדרבנן.

ג) שיטה השלישית והיא המחוורת היא שיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל דהכל מדאורייתא קאמר דבעינן לכתחלה סימנים שלמים וגם בעוף שנים מה״ת דכן כתב מפורש בפ״א מה״ש הלכ׳ ט׳ וז״ל: וכמה שיעור השחיטה ב׳ סימנים שהם הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף ולזה יתכוון השוחט וכו׳ עכ״ל. וכן הוא דעת הרי״ף ז״ל לפי גרסתינו עיי׳ ברא״י ריש פרק השוחט. והני תרתי לישנא לא פליגי כלל אלא דשני דיעבד קתני במתניתן א׳ בעוף ורובו של אחד כמוהו וע״ז קאמר בעל מסדר הש״ס דמתניתין נקט לשון דיעבד או משום אחד בעוף או משום רשא״כ.

וג׳ שיטות אלו פליגי בהבנת דברי רבי בברייתא דדרש כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה דהרמב״ם ז״ל ורש״י ז״ל מפרשים הא דנצטוה על הושט ועל הקנה היינו לכתחלה דצריך לשחוט כולן ועל רוב אחד בעוף ורוב ב׳ בבהמה היינו דיעבד אלא דלרש״י הא דעל הושט ועל הקנה קאי אבהמה דכל שנים ובעוף כל אחד וזה דוחק דהו״ל לפרש פל שנים בבהמה ועל אחד בעוף אבל לרמב״ם הפירוש מרווח דאין חילוק בלכתחלה בין עוף לבהמה וכאשר כתב הכ״מ שם בריש הפרק דלרמב״ם דיליף עוף מהיקשא דכי יצוד ציד חיה או עוף ע״כ דשווין הן עכ״פ בשחיטה ולכתחלה, ולא פסק כהני תנאי דילפו עוף מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף או ממה דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים דלהני הרי יוצא מפורש דעוף בסימן אחד לכתחלה סגי משום דהני תנאי כולהו אליבא דר׳ ישמעאל אזלו כאשר בארתי לעיל, ואנו אין לנו אלא כרבי אליבא דר״ע, דכאשר צויתיך מלמד וכו׳, והאי הלכה הכי מתפרשת ולכתחלה בעינן ב׳ סימנים שלמים בין בבהמה ובין בעוף.

אבל לדעת הר״ר אושעיא ומדאורייתא אף לכתחלה לא בעינן רק רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, האי הלכה דקאמר רבי הכי מתפרשת, שנצטוה משה על הושט ועל הקנה דהיינו מקום השחיטה, ולאפוקי בלבו או זנבו ואזנו כדפריך בגמרא ריש השוחט, ועל השיעור כמה צריך לחתוך ולשחוט בהם מפרשת ההלכה רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, והוא ע״כ שיעור דלכתחלה.

והנה באמת הא אי בעינן לכתחלה כל הסימן או רק רוב תלוי בפלוגתת ר׳ ישמעאל ור״ע. דבאמת בדאורייתא לא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד באיסורא, אבל במצוה הלא כמה וכמה דברים נאמרו למצוה לכתחלה ולא לעכב הן בקדשים והן בחולין כמו קריאה בחליצה, ואגד דלולב דנאמרו לכתחלה ולא לעכב, וכן לר״ע דכאשר צויתיך למצוה נאמר ולא לתיקון הלאו, ודלא כריצב״א בתוס׳ שבועות כ״ד, וכאשר הארכנו בזה בעקרים הקודמים, שפיר י״ל דלמצוה לכתחלה בעינן שני סימנים וגם שלמים, אבל לא לעכב בדיעבד דסגי ברוב ובעוף בסימן אחד, אבל לרי״ש דאין בשחיטה שום מצוה רק תיקון האיסור, לא שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד. והרמב״ם ז״ל הלא מפורש אומר בריש ההלכתא, דמצות עשה לשחוט מי שירצה לאכול בשר והוא כר״ע ורבי דמפרש אליבי׳ כאשר צויתיך דהלכה אתא למצוה לכתחלה על ב׳ סימנים שלמים הן בבהמה והן בעוף.

אלא דהגאון האמתי בעל אור שמח על הרמב״ם שליט״א עוררנו דבמצוה שאינה אלא הכשר איסור אף דמצוה מקרי מ״מ לא שייך בה לכתחלה ודיעבד מדאורייתא כמו באיסור דכל עצמיותו לא אתא אלא להכשר ולתקן וכל שנתקן דבר מה לי להוסיף עוד, וסברא זו המוכרחת ומוסכמת אל השכל הישר והפשוט, מבוארת בתוס׳ נדה דף ס״ו ע״ב ד״ה כל הראוי׳ לבילה שהקשו שם למה לא נבעיא ביאת מים בביהס״ת לכתחלה כמו דבעינן בילה במנחה וקריאה בחליצה וביכורים ותרצו וז״ל: דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם, ואין לאמר דלכתחלה לבעי׳ דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי, ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו, הלכך לכתחלה ליעבד עכ״ל וכונתם מבוארת דאע״ג דטבילת טמאים נמי מצוה היא דהרי טבילה בזמנה מצוה ומברכין עליה, אבל עיקרה אתא לטהר ומש״ה בשם מצוה תקרא. ולכן כל שהשיג תכליתו ונטהר בלי ביאת מים בביהס״ת אם נאמר דמ״מ איכא מצוה לכתחלה שיבא מים גם בביהס״ת, הרי יהי׳ זאת מצוה בפני עצמה, גם בלי תכליתה לטהר הטמא, וזה א״א דהאי ביאת מים יהי׳ כמו טהור הבא במים דאין בו מצוה, משא״כ בחליצה וביכורים. דעיקרן מצות נינהו, דיוצא בלי קריאה ונאמרה הקריאה רק למצוה. ולפי״ז נתקשה הגאון שליט״א איך מצי הרמב״ם לחלוק על האי סברא מבוררת, שאפילו היא מצוה אינה מצוה בעצם עשייתה, אלא כמו דטבילה אתא לטהר הטמא השחיטה אתא ג״כ לטהר ולהכשיר הבע״ח, וכיון דבשחיטת רוב ובעוף בסימן אחד כבר טהור וכשר מאכילה, מה מוסיף תת כח המעוט הנשאר שנאמר דלמצוה לכתחלה יחתך עוד.

וחכם אחד הראה לי, תוס׳ קידושין י״ג ע״א ד״ה האשה דשם בקרבן יולדת דאינה אלא להתיר באכילת קדשים וביאת מקדש דכן מבואר בשבועות ח׳ ע״א דקרבנות דיולדת ודמצורע כולן באין לטהר ולא לכפר עיי״ש ברש״י ותוס׳, ומ״מ איכא בהו לכתחלה ודיעבד וכמש״כ התוס׳ קידושין הנ״ל והשבתי לו דלק״מ, דשאני קרבנות דבעלמא מצוה איכא בהבאתן לכן גם בהני דבאין להכשיר ולטהר נמי אית בהו בעשייתן מצוה שיהי׳ יותר לרצון, והרי כמה עניינים בקדשים דאינם אלא למצוה ולא לעכב, כמו שלא להקריב פחות מל׳ יום, לשחוט לכתחלה בכלי שרת לסמוך על הקרבן, והקטרת אימורים, דכל אלו למצוה ולא לעכב נאמרו וכי נאמר דקרבנות יולדת ומצורע אין לדקדק בכל אלו מפני שבאים להכשיר. וגם בקרבנות הבאים לכפר הלא איכא סברת התוס׳ דכל שנתכפר בלא״ה למה לי למיעבד יותר אלא ודאי דקרבנות שאני דבמקום אחר מצינו שבאים למצוה, לכן בכל מקום אית בהו מצוה חוץ מתכליתן, משא״כ בטבילת טמאים דלא מצינו בשום מקום מצוה לטבול אלא לטהרת טמאים, וממה שמצינו בכה״ג ביוה״כ חמש טבילות משם אין למדין, כי הוא לתוספת קדושת היום וקדושת כה״ג אבל לטבילה עצמה אין ללמוד משם שהוא מצוה, ולכן סברת התוס׳ לגבי טבילה שרירה וקיימה וקשה ממילא מ״ש שחיטה.

ומתוך חומר קושי׳ זו תראה, איך צדקתי בדברי שכתבתי בעקרים הקודמים, דבאמת וזבחת לר״ע מצוה היא כשרוצה לאכול, ולא רק לתקן האיסור, ואדרבה ע״י מצות זביחה שנצטוו עליה בטלה הנחירה ונעשית נבלה, כי הלאו דנבלה ג״כ נתחדש ע״י ציווי השחיטה וכמו שהבאתי לעיל אשר מה״ט קאמר ר׳ ירמי׳ ביומא דף ל״ד דלאו דנבלה אינו לאו מעליא. ונתחדש הלאו על הנחירה שהיתה עד עתה תיקון והכשר לבע״ח, וע״י מצות זביחה נתבטל האי הכשר ונקרא בשר נחירה נבלה, וא״כ אינו דומה לטבילה דבטבילה לא היה מעולם תיקון אחר לטהרת טמאים אלא ביאת מים, אבל כאן היה נחירה התיקון, ורק ע״י מצות שחיטה בטלה. וקדמה השחיטה תחלה להיות מצוה, ואח״כ נעשית תיקון והכשר. ובני רחימי הרב מו״ה עקיבא שיחי׳ הביא לדברי אלו ראי׳ נפלאה מגמרא סוכה נ״ג ע״ב דפליגי שם ר״י ורבנן אי תקיעה ותרועה אחת הוא או תרתי נינהו, וקאמר בטעמא דרבנן דאמרו תרתי נינהו מדכתיב, ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, ואי ס״ד תקיעה ותרועה אחת הוא, א״כ פלגא מצוה עביד, ופלגא לא עביד, ור״י האי לסימנא בעלמא הוא דאתא, ורבנן סימנא הוא ורחמנא שווי׳ מצוה. ופרש״י ז״ל שמצווין להקהיל בסימן זה ולא באחד עיי״ש, הרי מפורש דניהו דאין לתקיעה זו תכלית אחרת רק להקהיל, אבל כיון דמצי למיעבד סימן אחר להשיג האי תכלית ורחמנא קפיד דוקא אהאי סימנא מכלל דמצוה איכא בדבר, וא״כ הכא בשחיטה ממש דומה לזה דהתם, דהרי היה עד שנכנסו לארץ תיקון אחר דהיינו נחירה, ורחמנא קפיד דוקא אשחיטה ע״כ משום דאיכא מצוה בדבר, ולגודל המצוה אסרה התורה הנחירה שהיתה התיקון עד עתה. ולכן אין זה דומה לטבילה דעיקרה לטהר ולתקן, ושם לא מצינו למימר דלמה הקפידה התורה דוקא אטבילה במים, דמי יימר דאיכא תיקון אחר בעולם להוציא הטמא מטומאתו, משא״כ בשחיטה דידעינן, מתיקון נחירה שעד עתה. וזו ראי׳ נפלאה לדברינו. ולפי״ז כל זאת לר״ע דנחירה היתה מכשרת במדבר אבל ר׳ ישמעאל דס״ל דמעולם רק שחיטה היתה מתרת ומכשרת אין בשחיטה מצוה רק תיקון כמו בטבילה ואין בה לכתחלה ודיעבד וכל שרובו של סימן כשר בדיעבד ה״ה דלא בעי לכתחלה יותר מה״ת עכ״פ.

ולפסק הלכה חששו הפוסקים לכל השיטות ופסק המחבר ריש סימן כ״א כרמב״ם דשחיטה המעולה שישחוט שניהם בין בבהמה ובין בעוף ומ״מ פסק נמי כר׳ אושעיא בסימן כ״ג ס״ד דהשוחט בסכין שאינו חד ונתעכב כשיעור שהיי׳ בשחיטת מעוט האחרון של סימן הראשון הרי זו פסולה. ותמה הדרישה מובא בט״ז ר״ס כ״א דלמה מתיר הטור לכתחלה לשחוט בסכין שאינו חד כיון דפסק כרמב״ם דלכתחלה גם בעוף בעינן שני סימנים מה״ת עיי״ש מה שנדחק הט״ז. ובמחכ״ת של הני גאונים כאן לא חשו לקמחם, דלפי דעתם היה להם להקשות יותר דאפילו בדיעבד פסול גם בעוף דהיכן מצאו שהיי׳ לכתחלה ולא בדיעבד, דאם צריכין לשחוט לכתחלה גם בעוף שני סימנים ממילא אית בי׳ שהיי׳ גם בדיעבד לפסול, וכמו לרש״י בשהה ממש במעוט בתרא כיון דצריך לכתחלה לשחוט כל הסימן שוב אית בי׳ שהיי׳ לפסול אף בדיעבד. אבל לקושייתם אין שום התחלה כלל כפי מה שבארנו דהני שיטות אינם מתקיימים גם יחד דלדעת הרמב״ם דבעינן מה״ת לכתחלה כל הסימנים אין מקום לשהיית ר׳ אושעיא כנ״ל, אלא דאנן פסקינן ככלם לחומרא אבל לא נאחז החבל בתרי ראשין, דבסכין שאינו חד בעוף כשר לד״ה, דאי לרמב״ם דבעי שחיטת שני סימנים, אין כאן שהיי׳ ואי להר״ר אושעיא דפוסל בשהיי׳ כהג״וו משום דהוה כחותך ביד וברגל, ע״כ דלא בעי לכתחלה כל הסימן ולא שנים בעוף אלא מפרש ההלכה דעל הושט ועל הקנה על מקום השחיטה ורוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה הוא השיעור דלכתחלה ודו״ק.