שגור בפי בעלי התלמוד חמשה הלכות שחיטה שהיי׳ וכו׳ וקראם הלכות משום דכך נמסרו לן בהללמ״ס וכן אמרו בריש השוחט ותו שהיי׳ וכו׳ מנ״ל אלא גמרא ה״נ גמרא. אלא דרש״י ז״ל כתב שם דכלהו הללמ״ס לאו דוקא דיש מהן שנכתבו, כגון דרסה דהוא נתמעט מושחט דהיינו ומשך כמבואר בגמרא, ומש״כ רש״י כגון משום דעיקור שהוא בסכין פגום לדעת רש״י ז״ל נמי כתיב כמו דרסה דממועט נמי מושחט ולא וקרע וכאשר תנן במשנה דלקמן דף ט״ו ע״ב דבכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה וכו׳ מפני שהם חונקים, ופרש״י ז״ל שאין חותכין אלא קורעין מפני הפגימות. ויש לתמוה טובא אם תרתי מהם מפורשים בקרא איך כללם יחד בהלכות שחיטה לאמר שהם רק מהלכה, הלא יש נפקותא רבתא בזה אם הוא תושב״כ או תושבע״פ וכאשר תראה לפנינו. אלא דאני אומר שאם תדקדק תראה דכולהו כתיבי ולא בעינן שום הלכה אפילו על אחת מהן. דהנה הגרמה הרי שחט שלא במקום שחיטה וכחותך בידו או ברגלו הוה וכיון דאנן ידעינן דשחיטת סימני הצואר בעינן וכמש״כ הרמב״ן ז״ל עה״ת דושחט משמעותו בלשה״ק כריתת סימני הצואר, ועד כמה הוא ושט וקנה. זאת ילפינן ממליקה דאסרה תורה ממול עורף ולא עורף, ולעומת מול עורף בצואר הוא מקום השחיטה עיין בחדושנו שם י״ט ע״ב ודף כ׳ עיי״ש. ושהיי׳ וחלדה שניהם יש להם סמך בושחט כאשר נראה ממה דקאמר ר״ל לקמן דף ל׳ ע״א מנין לשחיטה שהיא מפורעת, שנאמר חץ שחוט לשונה, ופוסל בשוחט בב׳ וג׳ מקומות. ואנן לא פסקינן כוותי׳ אלא כרב דבב׳ וג׳ מקומות כשר אבל לגבי חלדה גם אנן דרשינן כזאת, דקרא דחץ שחוט דהוא רק גל״מ בעלמא דשחט משמע בגלוי ולא בחלדה, וכן משמע מתוס׳ שם ל׳ ע״ב ד״ה החליד דחלדה פסולה משום דבעינן שחיטה מפורעת. ובפרט דעיקר פסול חלדה נראה דהוא מטעם דמסתמא לא מצי שחיט שפיר בלי דרסה או עיקור או שהיי׳ כשתוחב הסכין תחת העור, וכעין שכתבו הראשונים גבי עיקור דבה״ג דבסימנים עקורים לא מצי שחט בלי פסול ה״נ בחלדה י״ל כן וקצת ראי׳ יש לזה ממה דלא נשנה בשום משנה האי פסול דחלדה רק דרך אגב הזכירו לפלוגתת ר׳ ישבב ור״ע דף ל״ב ע״א ושם קתני בזה״ל: שחט את הושט ופסק את הגרגרת וכו׳ או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו. והנה פסק את הגרגרת דחלוקה ראשונה היינו עיקור וכפרש״י שם אבל האי ופסקו דחלוקה זו דהחליד את הסכין תחת השני ע״כ אין הכונה דפסקו דרך דרסה או עיקור דא״כ היינו רישא ולמה לי החליד א״ו דהאי ופסקו בשחיטה קאמר ומלמטה למעלה וא״כ למה נקט לישנא דמשתמע דפסק בדרסה או עיקור אי לאו להשמיענו דפסול דחלדה הוא מטעמא דמסתמא א״א שלא ידרוס או יעקור או ישהה. ועיין במה שכתבתי בזה במשנה דף ל״ב ע״א. ושהיי׳ נמי נתמעט מושחט דומי׳ דחץ דהוא בב״א ולא בשתי פעמים ואם נצטרך הלכה לשהיי׳ הוא על שיעור שהיי׳ ולקולא דלא תימא דאפילו שהיי׳ מועטת, כל דהו פוסלת, ואל תשיבנו דאם מחץ שחוט שמעינן דדומיא דחץ בעינן הרי שם ליכא שהיי׳ כלל אין זאת קושי׳ דא״כ תקשה נילוף דומי׳ דחץ דאין בו אלא הולכה דשחיטה פסולה בהולכה והבאה דאינו דומי׳ דחץ, אלא דכל כי הני קושיות לק״מ כאשר כתבתי לך כמה פעמים דלעולם לא דרשו חז״ל כסומא בארובה, רק מה שמסתבר להם וראוי להכניס בקרא. ולכן בשחיטה מסתבר להם, דענין שחיטה הוא לכרות סימני הצואר לא ע״י דרסה ועיקור שהוא זריזות יתירה להמית מהר, וגם לא להיפך להשהות בחתיכה זו יותר מדי, ע״י שישהה בין סימן לסימן, דניהו דבלי הפסקת השחיטה מצי מוליך ומביא כל היום כלו, אין זאת פרכא לטעם הנ״ל, דכל שאסור לו להפסיק בחתיכה מה לו להוליך ולהביא יותר מכפי הצריך. ועיין במה שכתבתי על המשנה נפלה סכין והגביה דף ל״ב ע״א. עכ״פ בהא סלקינן דאפילו להני ג׳ הגרמה שהיי׳ וחלדה לא בעינן הללמ״ס. וא״כ איך פשיטא לי׳ לש״ס לאמר דכל הני ה׳ הלכות שחיטה גמרא המה, עד שמוכיח מזה דשחיטה מן הצואר נמי גמרא.

אבל כאשר תדקדק בפרש״י לקמן דף ט״ו ע״א ד״ה כלהו תנינא תראה דרש״י ז״ל בעצמו הדר בי׳ ממה שכתב בריש השוחט, וכבר כתב השטמ״ק בב״ק, דרש״י ז״ל היה כותב כמה מהדורות בפירושו על הש״ס, ואירע כמה פעמים דבמ״א נשאר פירושו של מהד״ק ובמקום אחר תקנו דהדר בי׳ מני׳, וכן גם בענין זה דכאן הביא רש״י ז״ל על דרסה משנה דף ל׳ ע״א, דשחט והתיז את הראש בב״א שלא הוליך והביא. ופלא דהרי שם קתני דשחיטתו כשרה, אלא דתלאו באם יש כמלא צואר בסכין אשר מזה מצינן לדייק הא בפחות מזה שחיטתו פסולה ולמה לא הביא רישא דמשנה דהתיז את הראש בב״א דפסולה. ועל עיקור הביא משנה ל״ב ע״א דפליגי ר׳ ישבב ור״ע בשחט את הושט ופסק את הגרגרת דהיינו עיקור ולמה מניח משנה דלעיל דף ט״ו ש״ב דשם קתני עיקר דין דעיקור, דבכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין - אלא ודאי דרש״י ז״ל השמיט הני משום דשם המדובר מכולו בדרסה או בעיקור דהתיז את הראש בב״א כולו בדרסה, ושחט במגל קציר ומגירה כולו בעיקור ואין זה בכלל הלכות שחיטה דהרי זה נוחר ומעקר, ומקרא מלא דבר הכתוב ושחט ולא ודרס ולא ועקר. אבל מקרא זה לא נדע רק אם כלו כך, אבל אם איכא ריבו בשחיטה רק מיעוט בפיסול באופן דנתקיים ושחט דקרא דהאי מיעוט בפיסול שיגרום דתהי׳ כל השחיטה נידונית כנחירה, זאת לא שמענו מקרא רק מהלכה. ולכן מביא רש״י ז״ל אפסול דרסה סיפא דמתניתין דשחט והתיז את הראש דשם דרך הולכה ולא דרך דרסה שחט אלא דמחמת קוצר הסכין לא ימלט שלא דרס במקצת הסימנים וכן הביא על פסול עיקור, שחט את הושט ופסק את הגרגרת, דהתם ע״כ לא במגל קציר ומגירה מיירי דא״כ איך שחט אחד ופסק אחד אלא ודאי בסכין פגום אינו עוקר רק מקצתו כמובן ועיי״ש בתוס׳ ובמש״כ שם - ועכ״פ כאן מתרץ רש״י ז״ל שפיר דלכולן קרי לי׳ הלכות שחיטה דגם דרסה ועיקור במקצת הסימנים א״א לפסול מקרא דושחט כל ששחט רוב הסימנים בלי דרסה ועיקור. ואפי׳ דרס ועקר במיעוט קמא, לא מבעי׳ דלא הוה פסלינן השחיטה משום זה לאמר דתו אין כאן שחיטה, והוה אידך כנחירה, אלא דאפילו טרפה אפשר דלא הוה מכח הקרא, לולי דאתא ההלכה ופסלה לשחיטה מכל וכל כאשר תראה לפנינו אי״ה. ולכן שפיר קרי להו לכולן הלכות שחיטה דרק מהלכה אנו יודעים דמעכבים השחיטה.

אלא דלפ״ז נצמח לנו קושי׳ חזקה עד מאד והוא, דהרי כלל גדול הוא בידינו דכל הלכה דלא אתא לפרש ר״ל דבלעדה מתפרש הקרא אין לה אלא דין דברי סופרים שאין לוקין עליה, ומכ״ש דלא נאמר דהני פסולי שחיטה יהיו פוסלין השחיטה כ״כ עד שתעשה נבלה והלא קרא דושחט שפיר מתפרש מעצמו כנ״ל ואתא הלכה רק להוסיף איסור, דאפילו פסול במקצת השחיטה פוסלת א״כ מלקות וטומאת נבלה מנ״ל. והפרמ״ג ז״ל בפתיחה לה״ש נתעורר לחקור על שארי הלכות שחיטה חוץ מדרסה (ופלא דשכח עיקור דהוא ג״כ מפורש בקרא) אם יש להם דין תורה לענין ספקן וכדומה ופשיטא לי׳ דדין תורה ממש יש להם כמו דרסה משום דאתא הלכה לפרש הקרא - ותרי תיוהא קחזינא הכא - חדא דגם על דרסה ועיקור יש לחקור והיינו בדרס ועקר במקצת הסימנים כנ״ל, דזאת הוה תוספ׳ מהלכ׳ שלא ידענו מקרא, אלא בדרס ועקר כולו או רובו כנ״ל, דהרי רוב הסימן שוחט, ונתקיים הקרא דושחט, ודל האי מקצת דרסה או עיקור, ולולי ההלכה גם מעשה טרפות ליכא, דא״ט לחצי חיות בלי האי הלכה דר׳ ישבב כאשר ביארתי שם עיי״ש, וממילא דאין לאמר דאתא הלכה לפרש הקרא כיון דהקרא מתפרש מאליו. ומה שמסיים שם וז״ל ״והאוכל מבהמה ששהה או החליד וכדומה לוקה מה״ת דהני אגמרי׳ רחמנא למשה שזהן שנאמר ל״ת כל נבלה הכין הוא״ ע״כ ודאי הלאו דל״ת כל נבלה הכתוב במ״ת בפ׳ ראה לאחר שנאסרה הנחירה על נוחר ומעקר נאמר, דהותר להם במדבר ועכשיו נאסר להם בשר נחירה בלאו, וכאשר הארכנו בזה לעיל בעיקר א׳. אבל לאמר דכולל גם פסולי שחיטה במקצת סמנים מנין לנו.

ויותר תימא דלמאן קאמר הפרמ״ג דהלכות שחיטה דהיינו ה׳ דברים הפוסלים השחיטה נאמרו לפרש הקרא דבין לרי״ש ובין לר״ע א״א לאמר כך, דלר׳ ישמעאל דלא אתא קרא דוזבחת על מצות שחיטה כלל רק מושחט דכתיב בקדשים נדע גם בחולין ומכח היקש דזאת תורת הבהמה והעוף וכאשר צויתיך קאי אקדשים הכל כמו שביארנו בעיקר א׳, לא מצינו שום הלכ׳ על האי ושחט, כי הכל יליף מקראי, דב׳ בבהמה וא׳ בעוף כמבואר בריש השוחט וכל הסוגי׳ שם אליבא דרי״ש אזלא, ולדידי׳ ודאי הני הלכות שחיטה רק הלכה בעלמא נינהו, כי אין לשום הלכה סמך בקרא דושחט שמתפרש מעצמו ומהיקשא ידעינן שיעורי שחיטת בהמה ועוף, ופשיטא דאין לוקין על הלכה כזו ומכ״ש דאין לאמר דהוה נבלה לטמא כי ההלכה גופה לא לענין טומאה נאמר, ולאו דנבלה אצטריך לנוחר ומעקר דליכא שחיטה כלל - אלא אפילו לר״ע דלדידי׳ אתא קרא דוזבחת כאשר צויתיך לאמר שנצטוה משה על הל״ש, וכמו שאמר רבי והוא אליבא דר״ע (עיי׳ היטב בעיקר א׳) הרי לפלא יחשב שרבי הזכיר בהאי הלכה דכאשר צויתיך על הושט ועל הקנה ורוב א׳ בעוף ורוב ב׳ בבהמה, והשמיט מכל וכל הני הלכות שחיטה של שהיי׳ וכו׳. ורש״י ז״ל בגמרא שם ובפירושו עה״ת הרגיש בזה וכתב דלאו דוקא אלא דנצטוה על הלכות שחיטה וכן הרמב״ם ז״ל בפ״א כתב דכל דיני שחיטה נאמרו למשה ע״פ ונסמכו אקרא דוזבחת כאשר צויתיך, אבל מי לא יודה דרבי בברייתא הוה לי׳ להזכיר עכ״פ בפירוש ובפרט דמה דמזכיר ושט וקנה ושיעורן בבהמה ובעוף אין זה הלכות שחיטה, דכן בנחירה נמי בעינן ושט וקנה ומסתמא ב׳ בבהמה דנפיש חיותא ואחד בעוף דזוטר חיותא כמש״כ רש״י ותוס׳ כמה פעמים במס׳ זו דגם נחירה בסמנים בעינן אלא דכבר כתבנו בעיקר ב׳ דלר״ע בין בשחיטה ובין בנחירה היה סגי במדבר בסימן אחד בין בבהמה ובין בעוף, דהרי במיתה תליא מלתא, דהיינו במיתה תוך מעל״ע כמו שביארנו שם, ורק כאשר נתחדש איסור נחירה ונצטוו על הזביחה בחולין ג״כ, נתחדש ג״כ היתר מפרכסת שהיתה אסורה עד עתה, ולכן הוצרך לקבוע שיעור שחיטה בבהמה ובעוף, כדי שנדע שהוא בטח ראוי׳ להמית מיד בשהיי׳ מועטת, כי רק אז יש מקום להתיר מפרכסת כמובן, עיי״ש היטב, אמור מעתה דכל זאת לגבי שיעור השחיטה דהוא הלכה מחודשת שנצרכנו לה עתה, אתא עתה ההלכה על פה, אבל בהני ה׳ הלכות שחיטה, אם נאמר דעתה נאמרו כמו שיעור דאחד בעוף ושנים בבהמה, הרי דבמדבר בקדשים לא היו פוסלים הני ה׳ דברים את השחיטה, א״כ מהיכי תיתי נאמר דנתחדש עתה חומרא מחודשת על שחיטת חולין, שלא היתה במדבר בקדשים, ואם תאמר דכבר היו בקדשים פוסלין השחיטה, א״כ לא הי׳ כאן צורך לחדשם, ועל כן יפה אמר רבי דכאשר צויתיך אתא רק על שיעור השחיטה בבהמה ובעוף שהוא הלכה מחודשת שנתחדשה עתה כשנכנסו לארץ, ונאסר להם הנחירה והותר להם הזביחה בחוץ, ולאכול מיד מחמת תאות נפשם לכן הוצרכו הני תרתי דהיינו שיעור ב׳ סמנים בבהמה וסימן אחד בעוף, אבל יתר דיני שחיטה כדקאו קאו, ואי הני ה׳ דברים פוסלים השחיטה, ע״כ דכבר נהגו כן במדבר ע״פ תושבע״פ, ואין כאן צורך לחדשם, ואי לא נהגו במדבר מהיכי תיתי נימא דעתה נתוסף להם חומר בשחיטת חולין מה שלא הי׳ במדבר בקדשים.

אבל הט אזנך ושמע דברי אמת המאירים עיני חכמים ומגלים סוד הכמוס בענין גדול הלזה. והוא דכבר כתבנו דכל הני הלכות שחיטה כתובים דושחט ממעט דרסה ועיקר וגם שהיי׳ דושחט משמע ומשך ולא ודרס ולא ועיקר וגם בפעם אחת ולא בהפסקה. וכן ממועט חוץ לסימנים דהיינו הגרמה, דאנו הכרת סמני הצואר מול עורף בעינן. וחלדה כבר מלתי אמורה משום דמסתמא עלול לקלקל אם לא יהי׳ הסכין מגולה והוה כעין עיקור של בה״ג שכתבו ז״ל דטעמא דפסול משום דלא מצי שחיט שפיר. ואם תרצה גם חלדה ממועטת כמו שהיי׳ דדומי׳ דחץ בעינן שהוא בגלוי ובב״א, ודרך הלכה ולא דרך דרסה ועיקור. וא״כ אין לנו צורך לשום הלכה לידע אלו, אלא דלולי ההלכה לא היינו פוסלים השחיטה אלא בכולו או רובו בדרסה וכו׳, וכן בשהיי׳ בושט בששחט בהפסקות הרבה עד שלא נשחט רובו בפעם אחת, אבל בעשה כל הני במעוט הסימן באופן דאיכא כאן רוב סמנים שחוטים שפיר דתהי׳ השחיטה נפסלת משום האי מיעוט זאת לא ידענו מקרא. ולא מבעי דלא הוה ידעינן דהשחיטה נפסלת בכך והוה כנחר וחנק, אלא דגם איסורא בעלמא לא הוה ידעינן בפיסול מקצת הסימנים לא בושט ולא בקנה. בקנה לא אפילו היה דורס ועוקר בשליש האמצעי באופן דבעת שנפסק הרוב היה בדרסה, דהרי תראה בהגרים שליש האמצעי כשרה כדאמרינן לקמן י״ט ע״א וכן הלכתא ומטעם דכיון דהני ב׳ שלישים מצטרפין להיות שחיטה כשרה, לא מצו מצטרף למעשה טרפות. אלא דשאני במקום שחיטה משלא במקום שחיטה, כמו שכ׳ התוס׳ שם, אבל רק מטעם דהללמ״ס הוא דבמקום שחיטה הוה פסול בשחיטה, ואמרינן להיפך דאיכא כאן פסול בשחיטה, ואין כאן צירוף לשחיטה עיי״ש בחידושי, הרי דלולי ההלכה דפסול במקצת השחיטה מקלקל את השחיטה גם טרפות לא היה במקצת הגרגרת אפילו בשליש אמצעי, ובושט נמי אי אין טרפות לח״ח והוא הסברא החיצונה וכבר שחט הקנה ואפי׳ התחיל לשחוט בושט יש סברא לומר דלא איכפת לן אי דורס ועוקר מקצת מן הושט בשעת שחיטה דכחדא מעשה קחשב. ומש״ה בעינן הלכה שמקצת הסימנים בפיסול מפסידות השחיטה.

אלא דהא מלתא דאמרי דבעינן ההלכה על פיסול במקצת הסימנים, ולולי ההלכה אף כשר לאכילה הוה לאו ד״ה הוא, כי הוא פלוגתא רבתא בין ריו״ח ור״ל לקמן דף ל״ב, וכמה פלוגתות שביניהם תלויות בזה. ולא אאריך כאן בבאור כל הסוגיי׳ דשם, ושאר הסוגיות המסתעפים ורק ראשי פרקים ארשום כאן ומי שרוצה לבוא עד תוכן הדברים לאורך ורוחב ועומק הענינים יעיין בחדושי בסוגי׳ שם, ובסוגי׳ דף כ״ט ע״ב דפליגו אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובסוגי׳ דמגרמת י״ט ע״א.

ותמצית היוצא מכל הלין סוגיות דריו״ח ור״ל ישבו על מדוכה זו, למה יופסל פיסול במקצת הסימנים כנ״ל, וס״ל לר״ל דטעמא דהא מלתא הוא משום דכל שנפסק רוב הסימן הוה כמאן דמנחא בדיקולא, ושיעור השחיטה באמת גם לכתחלה אינו אלא רוב סימנים וכדעת הר״ר אושעי׳ שבתוס׳ שהבאתי בעיקר הקודם, דכל שחותך יותר מרוב הוה כחותך ביד וברגל, וא״כ מי שדורס או עוקר אפילו רק במקצת הסימן הרי ליכא רוב הסימן בשחיטה כי מיעוט בתרא לא יחשב שחיטה כלל רק רוב הראשון, ולכן אין חילוק בין דרס או עוקר כל הרוב או רק מקצת מן אותו הרוב, דתו אין כאן רוב בשחיטה. ולפי״ז שלא במקום הפיסול יוכל לשחוט שחיטה הוגנת ואינו אלא טרפה ורק במקום השחיטה נפסדת השחיטה דליכא רובו בשחיטה. ולפי דעת ר״ל הא מלתא אית לי׳ לר״ע גם קודם חזרה, דאע״פ שהיה סובר דסימן אחד בשחיטה וסימן אחד בנחירה מוציא מידי נבלה מ״מ היה מודה דב׳ סימנים רובן בשחיטה ורק מעוטם בפיסול או בעוף סימן א׳ רובו בשחיטה ומעוטו בפיסול דנבלה הוה, דדוקא סימן אחד בנחירה וסי׳ אחד בשחיטה ס״ל דטהור מידי נבלה, משום דבמדבר היה מכשיר גם באכילה בקדשים, דכיון דבמיתה תלי׳ מלתא אפשר להיות בשחיטה אחר הנחירה, דכל זמן שלא מת לא עשתה הנחירה פעולתה ולמה לא נוכל לשחטה, וגם טרפה לא הוה אז כיון דהנחירה לא נאסרה, וא״כ גם עתה שנאסרה הנחירה אינה אלא כטרפה ששחטה, אבל בשחט במקצת פיסול גם במדבר היה הקרבן נפסל, דהרי לא נתקיים ושחט אף בסימן אחד דהרי אין כאן רוב סימן בשחיטה כנ״ל. ועיין בדף ל״ב בסוגי׳ שם דכתבתי דבאמת גם זאת דכל שנשחט רוב הוה כמנחא בדיקולא ידעינן מהאי הלכה דכל פסול אפילו במקצת הסימן פוסל. ור׳ ישבב החזירו ע״י הכלל שקבל מר׳ יהושע, דכל שנפסלה בשחיטה נבלה. ואע״ג דגם ר״ע ידע דפסול בשחיטה נבלה, אבל היה סובר דזה לא נקרא פסול בשחיטה, משום דשיעור שני סימנים הלכה מחודשת היא, ולא באה אלא לאיסור אכילה כנ״ל, מ״מ ר׳ יהושע דאמר כלל רצה לכלול גם פסול בשחיטה המחודשת, דהיינו שני סימנים, ופליג אסברא דר״ע לאמר דכל שנתחדשה ההלכה דבעינן שני סימנים בבהמה, שוב כל שלא נעשה גם סימן השני בהכשר שחיטה, נפסלת בשחיטה מקרי ונבלה הוה כמו נחירה. כך הוא שיטתו של ר״ל. אבל ריו״ח דהוא בר פלוגתי׳ בכ״מ, גם כאן דעת אחרת עמו. והוא דלית לי׳ סברת ר״ל דבנשחט רוב הקנה, דריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, ולאו דוקא רוב אלא גם בכל הקנה לית לי׳ סברא זו, ולאו דוקא הריאה אלא אפילו הקנה עצמו אינו כמאן דמנח בדיקולא, כאשר הוכחתי זאת באורך בסוגי׳ שם. ומהאי טעמא מצי סבור דלכתחלה בעינן כל הסימנים בשחיטה, ורק אדיעבד סגי ברוב, והוא מן התורה, דכך מתפרשת ההלכה על הקנה ועל הושט ר״ל כולן, ועל רוב אחד ורוב ב׳ הוא הדיעבד. וכיון דאיכא תורת שחיטה על כל הסימן, שוב אי אפשר לאמר דמקצת בפיסול מפסיד השחיטה משום דליכא רובא, דהא שפיר מצטרף מיעוט בתרא לרובא. ופשיטא דבמדבר לא נפסל בקרבן בשביל מקצת נחירה שהיתה אז הכשר בחולין, אלא גם עתה אין בו משום מעשה טרפות כמו שביארנו לעיל, ורק בסימן אחד בפיסול אית בי׳ משום מעשה טרפות, עתה מאחר שהנחירה נאסרה, ואפילו נחר השני לבסוף או לא נחר כלל, אלא המתין לה עד שמתה תוך מעל״ע, מ״מ אסורה באכילה מצד שנתחדשה ההלכה דעתה בעינן עכ״פ רוב ב׳ בבהמה להכשיר, אבל מידי טומאה נטהר. ולפי״ז ר״ע קודם חזרה היה סובר דסימן בפיסול לגמרי הוה כטרפה, ופיסול במקצת אפילו בשני סימנים כשר מה״ת לגמרי, משום דס״ל דכל מה שנתחדש עתה ע״י איסור נחירה ושיעור שחיטת שני סימנים הוא, דנחירה גמורה נאסרה בלאו דל״ת כל נבלה, ונחירה בסימן אחד נאסרה רק באכילה, כי מה שהיה כשר בקדשים במדבר לא מצי להיות עתה נבלה. וממילא פיסול במקצת הסימן אין כאן מקום כלל לאסור מה״ת אם לא שנאמר יש טרפות לחצי חיות אז היה מקום לאסור בושט מקצת פיסול, אבל מהיכי תיתי לאמר כן בלי הכרח. עד שהחזירו ר׳ ישבב ע״י הכלל שקיבל מר׳ יהושע, והוא דנחירה במקצת הסימן גם במדבר היה פוסל השחיטה בקדשים, ולא משום טרפות, אלא משום דא״א לנחירה שתעשה שחיטה, ור״ל דכל מעשה טרפות בסימנים נחירה הוה, דמ״ש נקובת הושט מן פסוקת הגרגרת, דכיון דנחירה בחד סימן סגי׳, ה״ה דנקה״וו נחירה מקרי, דהא לא בעינן ומשך בנחירה כמו בשחיטה, כי היכי דנאמר דנקב לא מקרי נחירה, דכל מעשה טרפות בסימנים נחירה מקרי, והאי קבלה דר׳ יהושע לאו מוזבחת כאשר צויתיך נצמחה, רק היא ישנה יותר ומקרא דושחט את בן הבקר דנאמר למצוה בקדשים, דגם אז היתה נחירה פוסלת ר״ל דכל שנחרה במעשה טרפות בסימנים תו לא מתכשרת בשחיטה, דאין נחירה נעשית שחיטה, כך היתה מתפרשת מצות ושחט בקדשים בתושבע״פ. אמור מעתה דעתה כשנכנסו לארץ ונצטוו גם על שחיטת חולין ממילא הנחירה פוסלת את השחיטה, כמו עד עתה בקדשים וכיון דעתה בעינן ב׳ סימנים בבהמה לשחיטה, ממילא דגם בסימן השני פוסלת הנחירה את השחיטה.

והוא הסוד הגדול אשר רק הרמב״ם ז״ל היה משיגו במה דס״ל נקה״וו הוה נבלה מחיים, והטעם בזה דכיון דנקב הושט הוה נחירה, ותו לא מצי להיות נשחטת. דבגרגרת נמי אין לנו טעם אחר, כי לולי זאת הוה מצי לשחוט גם הגרגרת שלא במקום חתך, דלית לן כמאן דמנחא בדיקולא. וזה שורש הפלוגתא דר״י ור״ל, בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. עיין בסוגי׳ בדברינו באריכות דף כ״ט ע״ב. ולכן רבי דקמפרש הקרא דכאשר צויתיך דנצטוה משה וכו׳ אליבא דר״ע, לא מצי אמר רק מה שנתחדש עתה מהלכו׳ שחיטת חולין, והוא דבעינן לכתחלה ב׳ סימנים שלמים ובדיעבד סגי ברוב א׳ בעוף וברוב שנים בבהמה דבר שלא היה נוהג עד עתה בקדשים, כי בקדשים בבהמה הוה סגי בדיעבד בסימן אחד, ובעוף לא היה נוהג שחיטה כלל, אבל בפסולי שחיטה הן בכולא סימנים והן במקצתם, לא נתחדש עתה דבר, ודינם כמו שהיה במדבר בקדשים, ולכן לא הזכירם רבי כאן. וכל המשניות דמכילתן נשנו כר״ע קודם חזרה, ולכן באוא״ב וכסה״ד, לא פטר אלא בנוחר ומעקר דלא שחט כלל, אבל פסולי שחיטה במקצת הסימנים, דאינם אלא חומרא דרבנן לפסול, לא להקל אמרו לפטור מכסוי ואוא״ב, והשוחט ונתנבלה בידו דקתני התם, היינו שמת עם גמר שחיטה ולא שנפסלה בשחיטה, ורק לאחר חזרה נשתנה האי דינא, ועיין בזה במה שכתבתי שם בפ׳ אוא״ב ובפסקי הרמב״ם שם, דברים המכריחים לפרש כן ותרוה צמאונך.

וכל זאת אליבא דר״ע, דנחירה היתה מכשרת במדבר, והשחיטה היתה מצוה תחלה בקדשים ואח״כ גם בחולין, אבל לר׳ ישמעאל דמעולם לא היתה נחירה מכשרת רק שחיטה, ממילא דהשחיטה לאו מצוה היא רק תיקון לאו דנבלה, גם אינה מתרת מיד איסור אבמה״ח, רק במיתה תליא מלתא, כמו בנחירה לר״ע, וממילא דמאז היתה בב׳ סימנים וכדיליף את ראשו דכבר הותז, וממילא דגם לכתחלה לא בעינן יותר מרוב, ולא כל הסימנים וכאשר תראה באמת מלשון הש״ס ריש השוחט דקאמר שם אי מה בהמה ברוב שנים הרי דנקט רק רוב שנים גם לכתחלה, ואע״ג דמאת ראשו שכבר הותז יליף, משום דגם רוב מקרי כבר הותז. דע״כ לאמר כן, דהרי בדאורייתא א״א לחלק בין לכתחלה לדיעבד, וכיון דמקובל אצלנו דרובו כמהו, ע״כ דהוא השיעור דלכתחלה דהא אין בשחיטה מצוה רק הכשר ותיקון בעלמא. ולכן לר׳ ישמעאל לא בעינן שום קבלה או הלכה על פסולי שחיטה אפילו במקצת השחיטה, כמו שביארנו לר״ל אליבא דר״ע. ואפילו אם נאמר דלרי״ש נמי לאו מקרא ידע שיעור ומקום השחיטה אלא מהלכה, מ״מ לא מהלכה הנשענת על הקרא דוזבחת כאשר צויתיך דהאי קרא לא אתא לצוות מידי, אלא מהלכה המפרשת קרא דושחט את בן בבקר כי שם איכא ציוו על השחיטה הן בקדשים והן בחולין. ולדידי׳ פשט ההלכה דעל הושט ועל הקנה היינו מקום השחיטה, ועל רוב א׳ בעוף ועל רוב ב׳ בבהמה היינו שיעור השחיטה לכתחלה.

וראה עתה כי לרבי אליבא דר״ע דקסמך האי הלכה על הקרא דוזבחת כאשר צויתיך, א״א לפרשה בעל הושט ועל הקנה היינו לציין מקום השחיטה אתא, דהרי מקום השחיטה כבר ידענו מושחט דבקדשים וכומו דכתבנו, דלא אתא ההלכה על שאר הלכות שחיטה שכבר קבלו ע״כ במדבר בציווי דושחט, ה״ה וכש״כ דלא בעי עתה לציין מקום השחיטה דהוה קנה וושט, אלא ע״כ דגם זאת על השיעור אתא דבעינן לכתחלה שני סמנים שלמים, הן בבהמה והן בחי׳ ובעוף דעד עתה לא היתה השחיטה נהוגה בחי׳ ועוף. ומזה ג״כ ראי׳ לרמב״ם דגם בעוף בעינן ב׳ סימנים לכתחלה, דאי בעוף סגי לכתחלה בסימן אחד, מה חידש עתה דבעינן ב׳ סמנים שלמים בבהמה לכתחלה, דהרי כבר היה זאת כן בקדשים, אלא ודאי דקאי גם אעוף להצריך לכתחלה ב׳ סמני׳ ודוק היטב כי הדברים אמתיים ועמוקים תלי״ת.