כבר כתבנו בעיקרים הקודמים דמה שנאמר לאו דטרפה בפ׳ משפטים, ולאו דנבלה בפ׳ ראה שהוא מ״ת הוא זרות גדול, דעל כל הני ציווים שלא נאמרו בד׳ ספרים ונאמרו רק במ״ת, מתייגע הרמב״ן ז״ל בריש דברים ליישב ואומר, או משום דלא שכיחי הניחם מלהזכירם לישראל עד ערבות מואב במ״ת, או דבאמת לא נהגי במדבר עיי״ש. ועתה מה יענה הרמב״ן ז״ל, על האי לאו דנבלה דלא נאמר בד׳ ספרים כטרפה, דלא שייך שום אחד מהני טעמים כמובן, והלא דבר הוא.

אבל דע דבהיתר קשר זה פליגי רי״ש ור״ע הנ״ל, דהנה לכ״ע האי לאו דטרפה כולל גם את הנבלה, דמה״ט כתב הרמב״ם בפ״ד הי״ז ממ״א דנו״ט מצטרפין לכזית ללקות עליו, משום דטרפה תחלת נבלות הוא עיי״ש. וע״כ משום דלאו דטרפה כולל גם את הנבלה, דאם תחלת נבלות אסרה תורה, נבלה גמורה לא כ״ש, והאי ק״ו הוא כמו בת מבת הבת דלכ״ע לוקין עליו, ולא עוד אלא דמי לא מיירי הקרא נמי בטרפה חית היער עד שמתה ממש, בלי חסרון אבר תחלה, ומה שכ׳ שם בהלכ׳ ו׳ וז״ל ״ואין אתה יכול לומר שטרפה והמיתה, שאם מתה הרי היא נבלה, ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף או שברה ארי והמיתה, הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה״ עכ״ל, אין כוונתו כמו שביארו האחרונים וכן הוא בפי׳ המלבי״ם ז״ל, דנבלה כבר אמורה בפ׳ ראה, דהרי רוב המצוות והלאוין נאמרו בד׳ ספרים ונשנו במ״ת, וניהו דחז״ל דרכם לדרוש איזה חידוש דין בהאי השנות הענינים, מ״מ העיקר שבמ״ת חוזר על הראשונות, שעל שם זה קרוי׳ משנה התורה, וכאשר כ׳ הרמב״ן ז״ל בריש דברים עיי״ש, ובמקום שיש לדרוש דרשינן, וכן כאן יש כמה וכמה חידושי דינים נדרשות, כמו נוטל״פ שמותר, ולהקדים נתינה לגר למכירה לנכרי, וכן להקיש בב״ח לנבלה וכדומה, עד שאין זה שום קושי׳ למה נשנית במ״ת, אבל הלא הרמב״ם ברור מללו, שכתב דאם טרפה והמיתה הרי זו נבלה ומה לי וכו׳ ר״ל דאם נבלה רוצה לאסור למה נקט שנטרפה ע״י תיתי יער, דה״ה מתה מאליה או ע״י סיבה אחרת, כי אז אין לומר שדיבר הכתוב בהווה, כמו דאמרינן בטרפה ולא המיתה, לכן מוכח דדיבר מטרפה שלא המיתה אבל ה״ה וכש״כ כשהמיתה שהוא נכלל בלאו זה והשתא שזכינו לידע, דלאו דטרפה כולל גם את הנבלה, האי לאו דנבלה שנשנית במ״ת לכאור׳ מוציא את הטרפה, כמו דאמרינן בשמעתין ל״ז ע״א דנבלה ממעט את המסוכנת, ה״ה דיש למעט גם מחסרא אבר שקרובה למות שהוא תחלת נבלות ולמה שינה הכתוב כאן לכתוב נבלה תמורת טרפה שהוא כולל גם את הנבלה. ועל מדוכה זו ישב ר״ע ורי״ש, ור״ע דן מזה, דבאמת האי לאו דנבלה לאו מחודש הוא כשנכנסו לארץ ונצטוו על הזביחה ואיתסר להם הנחירה. ולולי האי לאו היה בשר נחירה אסור באיסור עשה דאינה זבוחה, אבל לאו דנבלה מנ״ל, לכן אתא קרא דל״ת כל נבלה ר״ל אפילו ע״י נחירה, ולאחר שקיבל ר״ע קבלת ר׳ ישבב, אפילו בפיסול במקצת השחיטה, הכל נאסר בהאי כל נבלה, ובזה ניחא נמי דציוותה התורה ליתנה לגר או למכרה לנכרי, ולא להשליכה לכלב כטרפה שכולל גם את הנבלה שמתה מאליה או הרגה בקופץ, דהני אינם ראוין לאדם הנברא בצלם אלקים, וכמש״כ הראב״ע עה״ת דטרפה ארסיי וסכנה לאדם לאכלה, ומכש״כ הנבלה שמתה מאלי׳ דכל דתי ונימוסי עם ועם מענישים את המאכיל המתה מאלי׳ לאחר וכמש״כ רש״י בשמעתין דף צ״ב ע״ב שהוא בכלל שלשים מצוות שקבלו עליהם ב״נ שלא לאכול בשר של מתה מאליה, וכן נראה מגמ׳ לקמן ל״ג ע״א דגם לנכרי בעי נחירה, כמו שמדייק הגאון רצ״ח ז״ל בהגהותיו, אבל הנבלה שציוותה התורה ליתנה לגר או למכרה לנכרה היא הנבלה המחודשת כשנכנסו לארץ דהיינו שלא נשחטה כראוי׳, וחכם אחד הקשה לי ממה דאמרו בסוגי׳ דמסוכנת, דמסוכנת שרי׳ דאל״כ לאו דנבלה למה לי השתא מסוכנת אסורה נבלה מבעי, ולדידי הלא הלאו איצטרך על הנחירה ושלא נזבחה כראוי והשבתי לו דהיינו קושי׳ התוס׳ שם שהקשו, דהרי בלאו מסוכנת איכא איסור עשה דאינה זבוחה, ומ״מ איצטרך הלאו כדי ללקות, ותירצו דהוומ״ל ולטעמיך, ובמסקנא הלא יש לו ילפותא אחרת להתיר מסוכנת. ועוד אני אומר דסוגי׳ מצי אתי׳ כרי״ש ככמה סוגי׳ בשמעתן דאזלו כוותי׳ כאשר הראתי במקומם, ולרי״ש הלאו דנבלה אינו אלא חזרת הלאו דטרפה כאשר אבאר בזה, והוא דלרי״ש דגם במדבר נאסרו בנחירה ורק השחיטה היתה מוציא את הבע״ח מידי נבלות, ע״כ האי לאו דל״ת כל נבלה אינו אלא חזרת הלאו דטרפה שבפרשת משפטים, ומה דשינה הכתוב לכתוב נבלה תמורת טרפה. ע״ז איתי תירוץ בספרי שהוא אליבא דרי״ש נשנה כאשר כתבתי בעיקרים שלמעלה, וז״ל ״נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת״ל כל נבלה לרבות את הטרפה״ עכ״ל, והאחרונים כמו תשובה ד׳ בסוף ספר אבני מלואים וק״ז בעל החת״ס ז״ל והמלבי״ם ז״ל כולם נדחקו בפירוש הספרי הלזה, זה בכה וזה בכה, ולא זכיתי להבין מה קשה להו, בהאי ספרי שפירושו פשוט כביעה בכותחא, דסובר דע״כ האי לאו הוא השנות של הלאו דטרפה שכולל גם את הנבלה, ולכן פריך טרפה מנין דהרי מנבלה ממועט טרפה ואיך נשנית הלאו הלזה באופן דמוציא את הטרפה, דא״א לומר דבד׳ ספרים לא נאסר רק הטרפה, ובמ״ת ניתוסף הנבלה, דנבלה ק״ו מטרפה כנ״ל, ולא עוד אלא דאיך נאמר דבמדבר אישתרי להם הנבלה, לכן מתרץ דגם האי נבלה כולל את הטרפה ע״י דכתיב ״כל״ דאתא על הטרפה שהוא מקצת נבלות, וכמו שכתב הרמב״ם שהוא תחלת נבלות ושפיר איתרבי בתיבת כל, ולמלקות וכמו דדרשינן איש כי יכה כל נפש אדם, אפילו כ״ד נפש לרבות את הגוסס, ונהרג עליו אע״פ שאינו אלא מרבוי׳ דכל, מפני שכל שמסתבר לרבות אתא נמי למלקות, וכמו שהארכתי בזה במ״א, וא״כ האי לאו דנבלה הוא ממש כמו לאו דטרפה, דטרפה כולל את הנבלה, וכל נבלה כולל את הטרפה, ומה דכתיב בטרפה לכלב תשליכון אותו ובנבלה כתיב נתינה לגר ומכירה לנכרי, המכילתא באמת מפרש האי לכלב לנכרי קאמר שדומה לכלב, וכן מובא בפרש״י עה״ת ולקמן נדבר עוד מזה. ולולי דברי המכילתא הי׳ נלפע״ד לומר, דהאי קרא דטרפה במדבר נאמר שלא הי׳ להם לא נכרי ולא גר, לכן אמרה תורה להשליכו לכלב, והאי קרא דנבלה נאמר בסוף ארבעים על כניסתן לארץ ושם הי׳ להם גר בשעריהם וכן נכרי מארץ אחרת, ועכ״פ ר״ע ורי״ש פליגו בפירוש האי לאו דנבלה, לר״ע הוא לאו מחודש על הנחירה לעשותה נבלה, ולרי״ש הוא השנות הלאו דטרפה האמור בפ׳ משפטים, ועיין דף י״ז ע״א על האיבעי דר״י אבר בשר נחירה שהכניסו לא״י מה שכתבתי שם ותמצא עונג.

ועכ״פ היוצא לנו מזה דגם לרי״ש הלאו דטרפה כולל גם את הנבלה, ומשום דטרפה תחלת נבלות וע״כ בנטתה למות, ואע״פ שרי״ש שהוא תדברי״ש ס״ל בריש פ׳ אלו טרפות טרפה חי, אבל כאשר ביארתי בעיקר יו״ד וכן בפא״ט גם למ״ד טריפה חיה, טרפה המפורש בקרא הוא הנטתה למות מחמת מכותיה, ורק בחי״ט של ההלכה פליגו אי חי או א״ח והוא דעת הרמב״ם ז״ל כאשר אבאר בעיקר יו״ד.

וראה זה איך דברנו אלו מבוארים בתוך דברי המכילתא דז״ל ״ובשר בשדה טרפה, אין לי אלא בשדה בבית מנין ת״ל טרפה ונבלה, נבלה וטרפה, הקיש נבלה לטרפה וטרפה לנבלה, מה נבלה לא חלק בה בין בשדה ובין בבית, אף טרפה בין בשדה ובין בבית א״כ מה ת״ל בשדה שדיבר הכתוב בהווה״ עכ״ל. והנה יש להעיר הרבה א׳) כיון די״ל דיבר הכתוב בהווה, כל הדרשה של היקש נבלה וטרפה ללא צורך, דהרי בכ״מ דאמרינן דיבר הכתוב בהווה, בלא שום ילפות׳ מכח הסברא לחוד אומרים כן, וכאשר המכילתא בעצמה שם אומרת כן, דקתני שם כיוצא בה, בשדה מצאה, דה״ה בבית, ונטע כרם, הוא הדין שאר אילנות ורש״י ז״ל עה״ת מוסיף עוד, מקרה לילה, ה״ה ביום, אלא שדיבר הכתוב בהווה, ובכל אלו ליכא שום ילפות׳ ע״ז, אלא דמסבר׳ לומר דלאו דוקא, וכאן בעי ילפות׳ מיוחדת להקיש טרפה לנבלה כדי שנדע דבשדה לאו דוקא אלא דיבר בהווה, אתמהה. ב׳) איה כתיב נבלה וטרפה וטרפה ונבלה כדי להקיש אהדדי. ובת״ת כתב דבעלמא כתיב, ועיין במלבי״ם והוא דוחק גדול, ולא עוד אלא דאי אקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה קסמך, למה לי היקש הלא שם לא כתיב וטרפה בשדה, אלא סתם טרפה, ונילוף משם דטרפה בכ״מ בין בבית ובין בשדה. ג׳) במכילתא איתא ״טרפה ונבלה, נבלה וטרפה הקיש נבלה לטרפה טרפה לנבלה״ ואיזה מן המפרשים מחק ״טרפה ונבלה״ דזאת לא נמצא כלל בקרא, הכי יאות למחוק כמה וכמה תיבות מתוך מאמר שלם, משום דלא ידעינן לפום רהיטא פשט הדבר. אבל האי מכילתא יפה מתפרשת במאי שכתבנו למעלה, ועליה קסמך הרמב״ם ז״ל במה שכ׳ בפ״ד ה״ח ממ״א הנ״ל, והכי פירושה, אין לי אלא בשדה, רצה לומר אם נטרפה ע״י דריסת חית השדה זאב או ארי, שמזה דיבר הכתוב, בבית מנין, ר״ל אם נטרפה ע״י סיבה אחרת כמו נקיבת הקוץ או חולי וכדומה, מן המכות שאינה יכולה תו לחיות מנין שהוא ג״כ בכלל טרפה שאסרה התורה, ולא מצי משני דדיבר הכתוב בהווה, דהא תינח אם ידעינן דהאי טרפה חית השדה בארס הממית קאמר, ומשום דא״ח אסרה תורה, אז שפיר תלינן למימר מה לי א״ח ע״י דרוסת הזאב או ע״י סיבה אחרת שאירע בבית, אבל מנין לן זאת דלמא טרפה האמורה בתורה מצי לחיות, ומ״מ כל שהטיל ארס בה אסרה התורה מאיזה טעם שיהי׳, ואז איך נלמד ניקב הושט והריאה והדקין מהטלת ארס בגופה, דמנין דחדא פעולה בשניהם, ולכן צריך תחלה לילוף דטרפה משום דנטתה למות אסרה תורה שהוא תחלת נבלות, ושייך לאו זה דטרפה ללאו דנבלה, ולמד זאת מהא דכתיב בפרשת משפטים טרפה ובפ׳ ראה נבלה, וע״כ חדא לאו הוה כנ״ל וקאמר ״טרפה ונבלה״ ר״ל דכאן בפרשת משפטים כתיב טרפה דע״כ כולל גם הנבלה, משום ״נבלה וטרפה״ דכתיב בפ׳ ראה דשם נבלה מפורש וטרפה איתרבי מתיבת ״כל״ וכדדרש בספרי הנ״ל, וע״כ שניהם משום נבלות נאסרה, זאת משום תחלת נבלות, וזאת משום גמר הנבלות, וממילא ידעינן דכמו דבנבלה לא חלק בה באיזה אופן מתה, כן לא תחלוק בטרפה באיזה אופן נעשה קריבה למות, ומה דכתיב בשדה ע״י דרוסת חית השדה, משום דדיבר בהווה, והן הן דברי הרמב״ם בפ״ד ה״ח ממ״א עיי״ש, אלא דהא דטרפה ע״כ בנטתה למות הקרובה לנבלה מיירי, לא יליף הרמב״ם כמו המכילתא מטרפה ונבלה נבלה וטרפה כנ״ל, אלא מדאמרה תורה לכלב תשליכון אותו, עד שיעשה אותה בשר הראוי׳ לכלב, והוא ודאי צריך ביאור, למה מיאן הרמב״ם בהאי ילפותא דמכילתא, והמכילתא בפירוש לית לי׳ הא דרמב״ם דדרשה האי לכלב, דלנכרי קאמר הדומה לכלב כמובא ברש״י (והן במכילתא והן בלשון רש״י איכא עירבוב דברים, ולולי דמיסתפינהו הייתי מגיה ״א״נ״ ללמדך שאין הקב״ה מקפח וכו׳ והוא דרך אגדה, ולפי אגדה זו נמי צ״ל דרק, לכלבי מדבר שיצאו עמהם נאמר הדבר, אבל לדורות אמרה תורה, נתינה לגר ומכירה לנכרי, כי לדעת המכילתא הני תרי לאווין טרפה ונבלה חדא נינהו ורק נשנית במ״ת) אולם הרמב״ם ס״ל דהאי מכילתא דדרש טרפה ונבלה נבלה וטרפה, דחד לאו הוא, אליבא דרי״ש נשנית, דהנחירה לא אשתרי במדבר, וע״כ דהאי לאו דנבלה שאמרה להם בכניסתן לארץ, הוא השנות הלאו דטרפה, אבל במדבר שלא הי׳ להם גר ונכרי וגם כדי ליתן שכר לכלבי מצרים שיצאו עמהם על שלא יחרץ כלב לשונו אמרה תורה לכלב תשליכון אותו, אבל כשנכנסו לארץ יתנוה לגר שבשעריך או ימכרנה לנכרי הבא מארץ רחוקה, אבל ר״ע דס״ל דבמדבר אכלו בשר נחירה, שאיתסר להם מכללא ע״י שנצטוו על הזביחה, הלא בעינן אזהרה מיוחדת על הנחירה ופסולי שחיטה, דלולי זאת אין כאן לאו ולא טומאת נבלות אלא עשה בעלמא, ולכן הוא מפרש האי ל״ת כל נבלה, לא כספרי ומכילתא דכל לרבות את הטרפה, כדי להשוותו עם לאו דטרפה אלא כל נבלה, לרבות נבלה חדשה שלא היתה במדבר דהיינו הנחורה ועליה אמר ליתנה לגר ולמכרה לנכרי, שהמה לא נצטוו על השחיטה, ובנחירה סגי להו, אבל הטרפה הנטתה למות וקרובה למות והנבלה שמתה לגמרי הכלולה בלאו דטרפה המה לכלב מפני שאינה ראוי׳ לאדם אלא עומדת לכלב, והכי פירושו של הקרא, ובשר בשדה טרפה, שאם לא הי׳ ממהר ומקדים לשחטה קודם שתצא נפשה, היתה מתנבלת ונשלכת לכלב, כי כן הדין נותן בכל מתה מאליה, אע״פ שקדם ושחטה, מ״מ תשליכנה לכלב כמו אם לא היית שחטה, דניהו דלפי דרשות חז״ל פועלה השחיטה עכ״פ לטהרה מידי טומאת נבלות, אבל לענין אכילה אינה עדיפה ממתה מאליה, ותדע דע״כ צריך לפרש כן לדעת הרמב״ם, שהרי כתב בפירוש דהקרא מיירי בקדם ושחטה, והוא מוכרח ממה דקרי לי׳ ״בשר״ דהיינו דעבדה כעין בשר, וכמו דדרשינן בב״ק מ״ב ע״א דלא יאכל את בשרו בשוה״נ, בקדם ושחטה לאחר שנגמר דינו, וע״כ בהכי מיירי הקרא דמחיים דאית בה איסור במה״ח, אם תלש ממנה בשר והוא ג״כ מלאו דטרפה אתא, לדידן דפסקינן כר״י לקמן ק״ב ע״ב, א״כ מחיים שני פעמים טרפה א״א, לאו משום אאחע״א אלא משום דלאו אחד הוא, וכמש״כ הרמב״ם דהאי במה״ח טרפה במקצת קרי לי׳, וע״כ דהאי לאו כולל בשר התולש מה״ח, ובשר של בהמה טרפה לאח״ש שעשה כעין בשר, וא״כ איך מצי יליף הרמב״ם דטרפה בנטתה למות קאמר, משום דאז אינה ראוי׳ אלא לכלב, כיון דהקרא לאח״ש דיבר, אלא ודאי דהכי קאמר דמסתמא לא ציוותה התורה להשליך לכלב דבר הראוי לאדם, והרי במה״ח באמת אסור׳ לב״נ, ושפיר אמרה תורה להשליכו לכלב, ועיין בירושלמי ריש פ׳ כל שעה דיליף מהאי קרא היתר הנאה לאבמה״ח, ור״ל בשר מה״ח מפני שהאי קרא קאי נמי על בשר מה״ח, וכתרגום אונקלס, עיין בעיקר הבא, וא״כ ה״ה בשר מן הטרפה, מיירי בבשר שאינו ראוי ליתנו לאדם, וכמש״כ הראב״ע עה״ת, מפני שהוא ארסי וסכנה לאכלו, וע״כ בנטתה למות מיירי, דאל״כ שפיר ראוי לאדם, ולמה ישליכנה לכלב, וכאשר באמת בנבלה שנתנבלה בשחיטה אמרה תורה ליתנה לגר ולמכרה לנכרי.

היוצא לנו מכל האמור, דבין לרי״ש ובין לר״ע, טרפה המפורשת בקרא היא הנטתה למות וקרובה לנבלות, ואע״פ דרי״ש שהוא תדברי״ש ס״ל בריש פא״ט טרפה חי, דהאי ט״ח על החי״ט של ההלכה קאי, ולא על הטרפה המפורש בקרא וכאשר אבאר בעיקר הבא ודוק.