ואם יש הוכחה שלא כיון כו' בסי' צ"ט נתבאר בד"מ כמה דעות דס"ל דאם נראה לב"ד שלא כיון לערמה והיינו שלא נתן ע"מ להחזיר לו אף ע"פ שכיון להבריח קנה המקבל ואין ב"ח גובה ממנו וכ"כ מור"ם בש"ע שם בס"ז ע"ש:

שלא יחול כו' בין שקדם למכר כו' בפרישה כתבתי דצריכין למחוק תיבת בין למכר או ויש רוצין לקיים הגירסא ואמרו דבסמוך כתב אבל אם קנה קרקע והתנה כו' דקדק וכתב קרקע ללמדינו דכיון שעיקר סמיכת האדם אקרקע מש"ה לא מועיל תנאי לאפקועי מיניה הן או דמיהן וכאן מיירי במטלטלין שאין עיקר סמיכתו ודעתו עלייהו מש"ה מועיל התנאי גם במכירה ואם אין מועיל לעניין ב"ח דעבר מועיל לב"ח דלהבא כל זה דבריהן. אבל ז"א דלפי הטעמים שכתבתי בסמוך דל"מ התנאי במכר אין חילוק בין קרקע למטלטלין ודוק: וחזר לבן מכח השיור כו' מוכח מזה דאם מכרה או נתנה הבן לאחר קודם שמת אביו אף שלוה קודם המכירה או הנתינה מ"מ אינו טורף ממנו המלוה אף לאחר מות אביו דהא בשעת מיתה לא חזר להיות לבן שום דבר כיון שמכרה כבר וגם מה שכתבתי שם בתשובת הרא"ש כלל ע"ד סימן ג' שכתב ז"ל ובשעת פטירתו הניח לו קרקע או מטלטלי אחר ר"ל דהניח לו ובידו דבנו אותו קרקע או מטלטלין שכבר נתנה לו על תנאי שלא מכרה או נתנה עדיין בנו (לאחר) [ואחר] שכתב ר"ל ל"ד בהתנה כן על הקרקע שהניח לוי אלא ה"ה בהתנה כן עמו על מטלטלי שהוא אחר נגד קרקע הנזכר. אבל אין לפרשו כפשוטו דהניח להם קרקע או מטלטלי אחר זולת זה שנתן לו כבר דא"כ מה שואל השואל למה לא יגבה המלוה ממנו ודו"ק:

ואחריו ג' מאות לפלוני. כתב מ"ו רש"ל ז"ל אזה בהגהותיו ז"ל וצ"ע אם נותן לזה היום ולזה מחר דודאי אקדמיה עכ"ל ונ"ל שר"ל שבפעם א' נתנו להם אלא שאמר לראובן תנו מנה היום ולשמעון מאתיים מחר מ"מ נראה למ"ו דלדינא הו"ל כמו פסק בנתיים שכתב הרשב"ם הנ"ל דהו"ל נמלך:

ודוקא נתקלקלו עד"מ: כגון שסילק שיעבודו מהם כו' יש מקשין הא אהא שכ"ר לעיל בסי' ע"ז ס"ח דאם מחל ללוה א' מחל כל החוב ושיבוש הוא בעיני דשאני התם דמחל לא' גוף החוב משא"כ הכא שלא מחל ללוה גוף החוב אלא שסילק עצמו שלא יגבה מקרקעותיו בני חורין אבל גוף החוב נשאר עדיין עליו לפרוע ותדע דכן הוא דאם לא כן למה צריך שיקנה מהמלוה בקניין הא מחילה א"צ קניין אבל מחילת השיעבוד צריך קנין דהו"ל כאילו חזר ומכר לו השיעבוד וגם שם הטעם כיון שהיה יכול לגבות כל החוב מאיזה שירצה וכמש"ר שם משא"כ בזה דבדעת הלוה היה תולה להגבותו מאיזה שדה שירצה הוא גם בלאה"נ לק"מ דהא כתבתי שם דכשגילה דעתו שאינו רוצה למחול כל החוב דאינו מחול ע"ש כמה חילוקים וה"נ י"ל דמיירי בהכי:

וכן יכול לדחותו. ול"ד למש"ר לעיל סי' מ"ב בשם הרא"ש דאם כתב לוה בשטר זמן ההלוואה לאחר פסח דצריך ליפרע לו אחר פסח הראשון ולא אמרינן דלא ליפרעו לו עד אחר הפסח הבא אחרון היינו משום דהתם פרט זמן פסח ומסתמא לפסח ראשון כיון דאל"כ למה נכתב הזמן והשטר כלל. אבל הכא דלא פרט זמן י"ל שכוונתו לא היתה אלא שיחזירנו לו שעה אחת לפני מותו לעניין שלא יוכל למוכרו או ליתנו לאחר וק"ל: