ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון כו' ז"ל הגמרא בכתובות דף צ"ב (גם בפ"ק דב"ק דף ה') ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבין בינונית. אבל זבין עידית וזיבורית מאי א"ל להכי טרחי וזבני ארעתא דלא חזיא לך ובינונית נמי ל"א אלא דלא שבק בינונית דכוותה. אבל שבק בינונית דכוותה מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו ע"כ. וז"ל רש"י כל שדותיו בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אא"כ לקח האחרונה דמצי א"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו בשלקח את זו ואין זו בשיעבודך דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח וכתבו ע"ז התוספות בכתובות פי' הקונטרס בשטר אחד כו' ול"נ לר' דמצי שמעון למימר ליה מ"ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח ואפי' הן זיבורית משום תקנתא דלוקח ראשון אנא בהך תקנה לא ניחא לי כדרבא בפ"ק (ד"ח) הלכך מצי מפרש בב' שטרות וביותר מ"ר ול"נ כפירוש הקונטרס דדוקא בשטר א' אבל בשני שטרות וקנה שמעון זיבורית באחרונה ולוי לקח משמעון בינונית שלפניה אינו יכול לגבות מלוי דא"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דוודאי אם היה כולם ביד שמעון האחרונה שהיא זיבורית היה מגבה לו וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה ולקח לוי אותם עידית מהני דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דודאי אם היו כלן ביד שמעון הבינונית והזיבורית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית היה מגבה לו והיה הרשות בידו משום דלא ניחא ליה בתק"ח וכן אם זבן ללוי בינונית ושבק בינונית יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אעפ"י שלקח בב' שטרות (ר"ל לוי לקח בינונית שקנה אחרונה כמ"ש בפרישה) ומיהו יתכן להיות רצה מזה גובה אפי' בב' שטרות ואפילו לקח לוי הראשונה בענין שאחרונה עידית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שבק בינונית דכוותא דלא מצ"ל השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך פירוש שהרי ודאי הם היו כולם ביד שמעון לא היה מגבה אותה מעידית האחרונה אלא מבינונית הראשונה ולא עדיף לו מגברא דאתי מיניה עכ"ל. והנה נ"ל פשוט דאף שמסקי התוס' וכתבו שנראה להו כפירוש הקונטרס לאו בכל דבריו ס"ל כוותיה אלא במה שפי' דהגמרא מיירי בשטר א'. אבל לא במה שפי' דבשני שטרות אין גובין מלוי אא"כ לקח האחרונה דמצי א"ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו בשלקח זו כו' דלפ"ז מוכח דס"ל לרש"י דבב' שטרות ולקח לוי את שלפני האחרונה אין כח לב"ח לגבות מלוי אפילו לקח עידית באחרונה והתוס' מסקי דבזה הברירה לב"ח לגבות מאיזה שירצה וגם משמע מל' רש"י דאם לקח לוי מה שלקח שמעון באחרונה מראובן דמצי לטרוף מידו אפי' היא עידית כיון שהיא בנ"ח באחרונה. וגם זה לא ס"ל מטעם מה מכר ראשון בשני כו' ואם בא הב"ח על שמעון בשעה שהיה כולם בידו ודאי לא הוה מגבה מעידית. גם באם לקח שמעון בינונית באחרונה ומכרה ללוי משמע מפירוש רש"י דהיה גובה דווקא מלוי והתוס' ס"ל דבכה"ג רצה מזה גובה כו'. וכשיש עוד בינונית ס"ל דגובה מבינונית דנשאר ביד שמעון וכמ"ש לכן ע"כ צ"ל דלא כתבו שנראה להו כפ"ה אלא במאי דפירשו דהגמרא איירי במכר לשמעון בבת א' בשטר אחד דבזה מסכים עם פירש"י ומסתברא להו לפרש הכי מדסתם רבא לומר דאם זבין לוי משמעון בינונית ולא שייר עוד בינונית דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה. דמשמע דבכל ענין הוא כן. וז"א כ"א בשקנה שמעון מראובן כל השדות יחד דאם לא כן לאו כלל הוא דהא אם קנה זיבורית באחרונה אז אינו גובה מלוי שקנה הבינונית באחרונה ומטעם מה מכר ראשון לשני ולא כרבי הנזכר לעיל. ואגב שכתבו דמהאי טעמא לא ס"ל כרבי הנ"ל כתבו ג"כ אידך בבא דהיינו אם קנה עידית באחרונה ומכרן ללוי או בינונית באחרונה ושבק בינונית דכוותא דגם בהני אינו גובה מלוי ולא כרבי הנ"ל דלדידיה לעולם רצה מזה גובה כו' ומסיים התוס' וכתבו ומיהו יתכן כו' דבכה"ג דזבן עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה לפניה ודאי הדין הוא דרצה מזה גובה כו' אעפ"י שקנה בב' שטרות ומיהו לא נראה לתוס' לפרש דגמרא בהכי מיירי דא"כ לא הו"ל לסתום דבריו דמשמע בכל ענין וכמ"ש לעיל. ונראה דה"ה אם קנה בינונית באחרונה ומכרה ללוי דרצה גובה מבינונית שביד לוי רצה גובה מעידית שביד שמעון וכמ"ש בפרישה והא דלא כתבו התוס' להא ג"כ משום דבזה אפשר דגם רש"י מודה דמה שכתב אלא א"כ לקח האחרונה רצה לומר ואז רצה מזה גובה כו' אף דמשמעות ל' רש"י לא משמע כן והתוס' ס"ל דכ"ש הוא ונלמד ממנו וק"ל. ונראה דמ"ש התוס' ומיהו יתכן כו' הנ"ל לדין ברור כ"כ ולא כתבו זה כאילו אסתפקו בזה ושיתכן לומר כן דהא ודאי לפי סברתם והוכחתם מההיא דפ"ק דב"ק נלמד בודאי דבכה"ג דקנה עידית באחרונה ולוי קנה בינונית שקנה לפניה דרוצה גובה ממי שירצה ועוד דא"כ הו"ל להתוס' לכתוב ג"כ סברא השניה דיתכן לומר ג"כ איפכא דבכה"ג אינו גובה אלא מעידית שביד שמעון שקנה אחרונה אלא מחוורתא שס"ל ברור דבכה"ג רצה מזה גובה כו'. ולפ"ז צ"ל הא דאיתא בגמרא בב"ק דף ח' ע"ב ז"ל פשיטא מכר ללוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ליתו כולהו לגבות מעידית דהא אחרונה היא וכו' וכ"כ רבינו בס"ס זה כלשון הגמרא דהא דקאמר דגבו כולן מעידית אינו ר"ל שמוכרחין לגבות מעידית כיון דאחרונה היא אלא ר"ל רצה מזה גובה וכמ"ש התוס' בכתובות ומיהו יתכן כו' הנ"ל דהא חד דינא הוא ממש ונראה דמש"ה קאמר הגמרא וגם רבי' דגובה מהעידית משום דמסתמא כשיש לפניהן לגבות מעידית ניחא להו לגבות מעידית בציר פורתא מלגבות בינונית וזיבורית טפי פורתא ומש"ה כיון דשם מתחיל ואמר אם שייר עידית לפניו קיצר ואמר דגובין מעידית והגמרא דקאמר רצה מזה גובה כו' באם לא נשתייר ביד שמעון עידית [לבד] אלא זיבורית [ג"כ] דאז ניחא ליה לגבות מבינונית שביד לוי. ואגב כתב דאם רצה לגבות משמעון וכגון [שא"ל אלא] העידית דאז ניחא ליה לגבות משמעון טפי מלגבות מלוי הבינונית וישוב זה מוכח ונלמד מל' רש"י דפי' כן בשמעתין וע"פ מה שפירשוהו הרא"ש כתבתיהו בסמוך ע"ש. ונראה פשוט דס"ל לרבינו כשיטת התוס' דהוכחתן וראייתן גמורה וברורה. ועוד דלשון רבינו הוא כל' התוס' במ"ש אבל אם קנאה בזא"ז כו' עד דכשם שאם היתה הבינונית עדיין ביד שמעון כו' וזהו כלשון התוס' דלרש"י הול"ל בקיצור דאין גובין בינונית מלוי דהא הניח להו שמעון מקום לגבות כשקנה זה וגם רש"י לא ס"ל האי טעמא דכ"ר ז"ל דכשם שאם היתה הבינונית ביד שמעון דלה"ט הוא אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכרה ללוי ג"כ אינו גובה מלוי ורש"י ס"ל דגובה ממנו כיון שהיתה אחרונה וכמ"ש לעיל וק"ל. ועמ"ש ביישוב דברי רבינו בפרישה: אלא אפילו לא נשארו בידו אלא עידית דע דבפ"ק דב"ק דף ח' פירש"י אמ"ש רבא רצה מזה גובה כו' ז"ל רצה משמעון גובה מזיבורית כו' ע"כ וכתב עליו הרא"ש שם ז"ל ודווקא פירש"י דרצה גובה מזיבורית שביד שמעון אבל מעידית לא גבה אע"ג שהרחיק שיעבודו דשמעון נכנס תחת ראובן בכל זכות שהיה לו בשדותיו. וכשהיה ביד ראובן אם מכר בינונית ב"ח גובה זיבורית ה"ה שמעון נמי מיהו צריך לדקדק אם מכר בינונית וזיבורית ושייר עידית ביד שמעון אי מצי גבי מעידית כי מה שפירש"י מזיבורית איכא למימר בדאית לשמעון עידית וזיבורית. אבל לא משתייר גביה אלא מעידית גבי מיניה כיון דהרחיק שיעבודו. או דלמא מה"ט דהרחיק שיעבודא לא נייפה כח ב"ח כ"כ ליטול יותר מדינו כיון ששיעבודו ביד לוי. ובדבר זה יפה כח שמעון מכח ראובן. דאילו ראובן אם מכר בינונית וזיבורית גובה ב"ח מעידית הנשאר ביד ראובן משום דאין יכול לגבות שיעבודו מן הלוקח לגבות הימנו. אבל בנדון זה דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות הימנו (פי' כיון ששמעון לוקח הוא כמו לוי כמ"ש שם רש"י) ואיכא למימר דשקיל ב"ח שיעבודו שביד לוי ומיהו נראה כיון ששמעון לוקח כל שיעבודו של ב"ח אין לב"ח לטרוח ולחזור אחר לקוחות אחרות אלא לוקח כל הנמצא ביד שמעון ואפילו עידית עכ"ל הרא"ש. ונמשך אחריו רבינו ז"ל במה שכתב אלא אפי' עידית כו' כנ"ל. וצריכין אנו לפרש דהא דמספקא ליה להרא"ש אם יגבה מעידית דשמעון כשאין לו אחרת היינו דווקא בקנה שלשתן מראובן בבת אחת. אבל אם קנה בזא"ז ולקח עידית באחרונה ומכר הבינונית הזיבורית בזה פשיטא דגובה מעידית שלו אם ירצה שהרי בגמרא דההוא פרק דף ח' קאמר בפשיטות מכר עידית באחרונה ליתו כולהו וליגבו מעידית וכמ"ש ל' הגמרא בפרישה בסוף הסי'. ואין להקשות דלפי מאי דמסיק הרא"ש ורבינו בקנאם בבת א' דאפילו אין ביד שמעון אלא עידית גובה הימנו למה קאמר הגמרא הטעם בקונה עידית באחרונה ושייר לפניו דליתו כולהו וליגבו מעידית מטעם דהא אחרונה היא הא אפי' בקנאם בבת א' נמי דינא שיגבה מעידית די"ל דהגמ' קאמר כן לפשיטות וה"ק זהו כשיטא דאפי' לפי סברת אביי דמסיק שם דבמכר עידית כולן גובין ממנו משום דהולכין אחר האחרונה אפ"ה בשייר עידית לפניו מודה דגובין ממנו דהא אחרונה היא ור"ל גם ממנו כמ"ש ודו"ק. ומיהו יש לתמוה אמ"ש הרא"ש הנ"ל צריך לדקדק כו' עד כי מה שפירש"י מזיבורית איכא למימר כמו הרי מוכרח הדבר לומר כן דהא בפ' מי שהיה נשוי כתב רש"י להדיא הלכך רצה לגבות משמעון עידית כו' וכמ"ש לשונו לעיל וא"כ דברי רש"י דכתובות ודב"ק סתרי אהדדי אם לא שתפרש כו' מה שכתוב דהא דאית ליה ג"כ זיבורית והא דלית ליה אלא עידית וצ"ל דלא הוי כ"כ בפרש"י שהיה ביד הרא"ש ז"ל:

לוה שהתנה כו' מבעה"ת לקח רבינו זה שכ"כ בשער ז' ע"ש שהאריך:

ראובן שהיה לו עידית בינונית וזיבורית כו' עד ואם טען לוקח כו' אני לקחתי תחלה כו' כתב הרמב"ן כו' ור"י פי' כיון שאינו ניכר מתוך השטר כו' מקור דין זה הוא בב"ק דף ח' וז"ל ת"ר מכרן (ר"ל עידית בינונית וזיבורית) לא' או לג' בני אדם כא' כולן נכנסו תחת הבעלים בזא"ז כולן גובין מן האחרון אין לו גובה משלפניו כו' ופריך ה"ד אילימא בבת אחת פי' בשטר אחד השתא לג' דאיכא למימר חד מינייהו קדים אמר כולן נכנסו תחת הבעלים מכרן לא' מיבעיא אלא כו' ופירש"י דאיכא למימר חד מינייהו קדים שזה לקח בבקר והללו ב' בערב (דכיון דמכרן לג' מסתמא לכל א' מכר בשטר בפני עצמו בזא"ז נ"י) ומצי למטען הנחתי לך מקום אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים הואיל ואין ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון וכ"כ התוס' שם ז"ל דאיכא למימר חד מינייהו קדים. ותימא איך כתב הרמב"ן דשומעין לו ומשמע דאפי' אם מפורש בשטרותיהן דנכתבו ביום אחד יכול כל אחד לומר שטרי נמסר לידי תחלה ובגמרא הנ"ל משמע בהדיא דלא חיישינן להכי כנ"ל. וי"ל דהרמב"ן ס"ל דמ"ש בגמרא השתא לג' כו' אמרת כו' לא' כו' ר"ל דלא חיישינן להכי מסתמא. ואפשר שאף הן טוענין כן אם אינן טוענין ברי לי שאני קניתי ונמסר לי שטר קודם לא חיישינן להכי והרמב"ן איירי בטוען כל א' ברי שאני קניתי קודם ובזה קאמר דשומעין להן אף שרש"י הנ"ל כתב ז"ל מצי למטען הנחתי לך מקום אמרת לא. מ"מ י"ל דכוונתו דמצי למטען ולא שטוען כ"א בברי. ואף א"ת שכוונת רש"י הוא שטוען כן בברי מ"מ התוס' הנ"ל שכתבו וקצרו י"ל שבאו לחדש זה דלא מיירי כשטוענו הלקוחות כן דא"כ היה שומעין להו אלא קאמר כיון דלא בירושלים יתבינן והוה לן למיחש לכך מסתמא ולטעון ללקוחות דהא קי"ל דטוענין ליורש וללקוחות קמ"ל דלא משום דהו"ל כטענה דאינו שכיחא דאין טוענין עבורם וכמש"ר בסימן רצ"ז ע"ש. אבל זהו דוחק וגם מל' בעה"ת גופא מוכח דהרמב"ן לא כתב דשומעין להו אא"כ לא נכתבה בהו זמן כלל דאיכא למימר חד קדים לאינך יום או יומים ולא שנכתבה בשטרות שנכתבו ביום א' ע"ש בבעה"ת שער ד' ח"ב ותמצא מוכח ומבורר מתוך לשונו דהרמב"ן דהאי דמצי לדחות את הב"ח היינו דוקא כשלא כתב זמן בשטרותיהן כלל דהא כתב בדבריו דהא דאמרינן בפרק קמא דלא מצי מדחי מיירי כגון שיוצאין ביום א' ממש כו' מוכח מיניה דכשיוצאין ביום א' מודה הרמב"ן דלא מצי מדחי אותו וגם בריש דברי בעה"ת הנ"ל התחיל וכתב יש לברר אם מכר כל נכסיו לג' בני אדם זא"ז ואין בשטרותיהן זמן כו' הרי שלא נסתפקו אלא בשלא נכתב בשטרותיהן שום זמן ועוד מוכח מדכתב בעה"ת סברתו הראשונה דלא מצי מדחי אותם והביא לשון הגמרא ורש"י הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל מדברי רש"י אתה למד דין דכל זמן שאין מבורר זמן קנייתן כו' מדכתב מפי' רש"י אתה למד משמע ומוכח דלא איירי הרמב"ן מאותו הדין עצמו דעליו קאי רש"י דהיינו שקנו כולם ביום א' (דא"כ מאי לימד צריך ליה) אלא שכתב דהיה מסתבר ליה שאין חילוק בין כתב בשטר שקנו כולם ביום א' ואין מבורר השעה ובין אינו מבורר שום זמן דיום קנייתן כלל וע"ז כתב דהרמב"ן לא הסכים עמו משמע דהרמב"ן ג"כ אמה שאיירי בו קאי דהיינו דלא מפורש בהשטר זמן כלל. ומיהו אינו מוכרח כולי האי דאיכא למימר דבעה"ת התחיל וכתב רבותא דאפי' אין מפורש בהשטרות זמן כלל אפי' הכי לא מצי מדחי להו למד זה מפי' רש"י דכתב דלא מצי מדחי להו דמשמע דטוענין ברי וס"ל דכמו שאין שומעין לו בשטוענין ברי כנזכר בשטרות שנכתבו ביום א'. כך אם לא הוזכר בהן זמן כלל. ומפרש דהרמב"ן לא הסכים עמו אלא ס"ל דדחינן להו היינו בשלא נזכר בשטר זמן כלל. וה"ה אם טוענין ברי במפורש בשטרות יום א'. ודקדק להא דב"ק דאמרת לא דמיירי כשקנו כאחד דהיינו ביום א' ולא כתבינן שעות ומיירי בדלא טוענין הן וקמ"ל דגם אנו אין טוענין בכה"ג אלא מסתמא כאחד ממש דנינן להו. אבל אי טוענין ברי מזה לא איירי ואפשר שרמזו הרמב"ן במה שמסיק וכתב ז"ל וכן פי' בעל התוס' לשמועה זו דר"ל שהן לא כתבו הני לשונות דמצי למטען ולמדחי כדכתבו רש"י הנ"ל דמשמע מנהו דטוענין הלקוחות כן בברי אלא כתבו דאיכא למימר חד מינייהו קדים דאין כותבין שעות אלא בירושלים ור"ל מדאין כותבין שעות [לאחד] הוה לב"ד לטעון כן ללקוחות כמ"ש לעיל אבל כשטוענין הן אף שנזכר בו יום א' שומעין להו ואם לא נזכר זמן כלל בשטר אז הב"ד טוענין להו זהו הנלע"ד שכוונת רבי' בפי' דברי בעה"ת ומסיק רבי' וכתב דר"י ס"ל דאף אם טוען ברי אין שומעין להו דאף אם קדם אחד לשניהן קנין שלשתן חל בסוף היום יחד כו'. וס"ל לרבי' דלפי ה"ט נראה פשוט דאם נזכר בהשטרות באיזה יום נכתבו ונכתב בשלשתן בחדש פלוני שקנין שלשתן חל יחד בסוף החדש דזיל בתר טעמו דר"י והשתא הוי פלוגתא גמורה בין הרמב"ן ור"י דלהרמב"ן בכל טענות ברי שומעין להו אפי' נזכר בהשטרות שנכתבו ביום א'. ור"י ס"ל דאפי' לא נכתב בהשטרות זמן דיום א' אפ"ה אין שומעין להו ודו"ק ועפ"ר ואין להקשות אם אין מבואר יום קנייתן בשטרותיהן מצי לקוחות למדחי כל שלשתן יחד דלמא קנייתינו קדמו לחוב שלך והיאך מצי למטרף מנהו הא המע"ה די"ל כשידוע הוא שבשעה שחל חובו הוה ביד הלוה נכסים הללו ובלה"נ נראה דאם יש בשטר חובו זמן מבורר ובשטר שביד הלוקח אין זמן קנייתו מבורר אין הלוקח מצי מדחי לב"ח למימר אני קניתי קודם דאדרבה הב"ח יאמר לו לי ודאי נשתעבד שדה זה מזמן זה אף כשהוא ביד הלוה ובחזקתו ואת רוצה להוציאו מידי בשטרך כל זמן שאין קנייתך מבורר אימת היום או אתמול ואפילו הרמב"ן מודה בזה ודו"ק: