ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"א ע"א) תנן המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו ובגמרא שם דף קי"ב איבעיא להו חוזר או אינו חוזר (פי' הפועל על הב"ה) רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר. וז"ל הרי"ף שם ואי קשיא לך הא קאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למיהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני ליה להאי אלא בהקנה הוא דבעי מיתן ליה הלכך כל דלא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על הב"ה: וז"ל הרא"ש שם איבעיא להו חוזר כו' אם השולחני אין רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לב"ה מידי בידו אלא שולחני מקיף והא דאמרינן בירושלמי גבי חנוני על פנקסו הא דאיתמר בשלא העמיד הפועלים אצלו אבל העמידם אצל חנוני אין הב"ה חייב לפועלים כלום אלמא דקנו אף ע"ג דלית ליה לב"ה כלום אצל החנוני גמרא דירושלמי סברה כר"ש דאומר אין חוזר כי השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב כו' ואין הלכה כר"ש וכיון שהשולחני יכול לחזור גם הפועלים חוזרים ותובעים מבע"ה ואפי' מחלו לו מחילה בטעות הוא דאטו בשופטני עסקינן שהוא לא יתן והם לא יחזרו על בעל הבית ויפסידו אלא כי פליגי כששולחני אינו חוזר אם יכול לחזור ולתבוע מבע"ה אם ירצה רב ששת סבר אינו חוזר לפי שמחל לבעל הבית כל זמן שאין השולחני חוזר ורבה אומר חוזר דלא חשיב ליה מחילה והלכה כרבה עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ט ח"א ע"ש ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך ועיין בש"ע בס"ב מ"ש מ"ו ר"מ בהגהותיו: ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון כו' עד לא קנה וכל אחד משלשתן יכול לחזור בו עיין בפרישה מ"ש ליישב דלא תקשה מזה על מש"ר בשם רבי' ישעיה בסימן צ"א. ולכאורה היה נ"ל ליישב בע"א ולומר דס"ל לר"י דהלכה כר"ש וכהך ירושלמי שהביא הרא"ש כמ"ש לשונו בסמוך דס"ל דפועל אינו חוזר וכיון שפועל אינו יכול לחזור ה"ה שולחני דהא בהא תליא כמ"ש התוספות שם ומש"ה כ"ר עליו ול"נ אך זהו דבר תימה שלא מצינו שום פוסק בעולם שיפסוק בזה הלכה כר"ש וגם לא היה לו לרבינו לכתוב עליו סתם ול"נ כאילו מסברא דנפשיה לא ס"ל כוותיה אלא הו"ל למכתב שאין כן דעת כל הפוסקים. ועוד היה נ"ל ליישב ולומר דודאי גם ר"י פסק כרבה הנ"ל אלא שס"ל כאותו גאון שהביא נ"י דכתב ז"ל כתב גאון בתשובה אע"ג דאינש דעלמא דלית ליה גביה ולא מידי לא מיחייב אף ע"פ שהמחהו אם לא א"ל בפירוש פטור אותו ואתחייב אני לך חנוני ושולחני אפילו רב מודה דלא מצי הדרי בהו דכיון דאומנתו הוא ומתהני דליסמכו אינשי אדכורייהו גמרי ומשעבדי נפשייהו ומיהו אף ע"ג דשולחני משתעבד ליה לשכיר ס"ל לרבה כיון דשכיר לא פטריה לבע"ה בהדיא חוזר עליו אפילו בדאית ליה גבי שולחני ההוא מידי שהמחהו עליו וגם הקנה לו במעמד ג' היינו לענין שאין המומחה יכול לחזור בו (מליתנו להמקבל) מבל המקבל יכול לעזור בו אצל הלוה כל שלא פטרו בפירוש וכן דעת ר"ת עכ"ל ברי לך דלגאון אין חילוק בשולחני בין אית ליה גביה או לית ליה גביה לעולם אינו חוזר [מליתנו להמקבל] וזו בעינה סברת ר"י דכיון דהשולחני והחנוני אפילו ליה ליה גביה צריכים ליתנו להמקבל דהוא הפועל מש"ה אמרינן דהפועל נסתלק מהבע"ה. ואע"ג דהגאון והרא"ש ס"ל דאפילו ביש להממחה ביד המומחה וצריך ליתן להמקבל אפ"ה המקבל יכול לחזור על הממחה י"ל דר"י ס"ל בהא כהרי"ף וסייעתו דהיכא דהיה לו גביה והיה במעמד ג' אפילו לא פטרו בפירוש אין המקבל יכול לחזור וההיא דרבה ור"ש מוקי לה בלא העמידו אצלו כלל רק המחהו אצל חנוני שלא בפניו. א"נ דס"ל לר"י כהרא"ש דדוקא פטרו בפירוש הוא דאינו חוזר על בע"ה ומוקים לההוא פלוגתא דרבה ור"ש בלא פטרו בפירוש דלרב ששת אינו חוזר כיון שקבל עליו במעמד שלשתן ולרבה כיון שלא פטרו בפירוש חוזר עליו ורבי ישעיה מיירי לעיל בפטרו בפירוש אבל כל זה הוא דוחק לכן נראה עיקר כמ"ש בפרישה ע"ש:

וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין כו' עד בתורת הודאה כו' עיין מ"ש בפרישה והנה פה בדרישה באתי לבאר לך זה עוד ולהעתיק לשונו מש"ר בשמו בסימן קנ"ז ס"כ ז"ל וכתב הרמ"ה ומיהו דוקא דקנו מיניה דמיחייב ליתן כך וכך דדרך הודאה הוא א"נ דרך שיעבוד דשעבד נפשיה להכי ולאו קנין דברים הוא אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לקנות כיון שאין קנין נופל על החייב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוה קנין דברים דמצי הדר ביה ואיכא מרבוותא דס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים הוא כו' ע"ש אבל דעת הרמ"ה הוא דקנין דברים הוא וכמש"ר זה עוד בשמו בר"ס רמ"ה ע"ש. ובזה דברי הרמ"ה שבכאן ג"כ מבוארין במ"ש דקנה מידו בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני (ר"ל המקבל) גביה כך וכך זוזי דל"ד הודאה קאמר אלא ה"ה קנו מידו דמחויב לתתו לההוא שני כך וכך זוזי גם זה מיקרי הודאה. ומ"ש אבל בתורת מתנה היינו שיקנה מידו לתת לו כך וכך ואינו מזכיר לשון חיוב. ובזה שכתבתי היושבים שני דקדוקים גדולים שיש לדקדק בפשוטה אדברי הרמ"ה חדא דאם מודה שאית לחבירו גביה כך וכך א"כ קנין למה לי הא כבר נתבאר בסימן פ"א דדעת הרמ"ה הוא כהרמב"ם דבהודאה גמורה גרידתא מתחייב אפילו בלא קנין ובלא אמירת אתם עדי ואינו יכול לומר משטה אני בך ולא להשביע ודוחק לחלק דשאני התם דמודה דס"ל הכא שהלוה לו ב' מאות זהובים וכאן מיירי שמודה דאית להשני גביה מכח הראשון דהא הודאה סתם דקאמר הכי וגם שם מיירי אפילו במתנה כשאומר בלשון הודאה. השני דהו"ל לחלק מיניה וביה דאפילו לא קנו בלשון מתנה אלא אמר אני חייב ליתן לו מה שבידי משל ראובן אינו חל הקנין וא"ת שחל הקנין אם כן למה כתב דוקא בדרך הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כו' הוא דחל אלא ודאי ע"כ ל"ד קאמר בתרווייהו וכמ"ש ודוק:

וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בפ' המקבל גבי המחהו כו' ז"ל ב"י איני מבין דבריו שהרא"ש לא כתב שם כן אלא כשאין לבע"ה ביד שולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפילו פטרו בפירוש לא נפטר עכ"ל. וכבר העתקתי לעיל סעיף ג' לשון הרא"ש וממנו תבין ותשכיל שלא קשה מידי ושפיר מייתי ראיה והוא דכמו דבלית ליה גביה אמרינן דאפילו פטרו בפירוש דחוזר עליו משום דאמדינן דעתיה דאדעתא דלא יקבל כלום לא פטרו ואמרינן דמחילתו היה מחילה בטעות וכיון דהולכין אחר אומדן דעתו אפילו בדבר ששמענו מפיו שפטרו בפירוש כ"ש במעמד שלשתן שלא שמענו מפיו שפטרו בפירוש אלא שחכמים עשו תקנה זו לתקנת השוק ואין סברא שעשו תקנה לטובת המוכר ולהזיק להלוקח כיון שאנו יודעים שלא נתרצה הלוקח אלא אדעת שיתן לו המחייב הלוה ואילו ידע שידחנו לא נתרצה ודאי אכהא לא תקנו חז"ל וזה ברור אצלי ודוק. כתב עוד ב"י ז"ל בשער כ"ט כתב בעה"ת שאם הלוה או הנפקד טוען פרעתי למי שהמחני אצלו כיון שבמעמד ג' המחהו נפטר ואין לו על הממחה כלום אע"פ שלא פטרו בפירוש מחובו שהרי הקנה לו ממונו עכ"ל ואזדא לטעמיה דס"ל כראב"ד שא"צ לפטרו בפירוש כן משמע מדברי בעה"ת אבל רבינו כתב דין זה בסימן צ"א ס"ד בשם ר"י הלוי סתם ולא חילק בין פטרו ללא פטרו עכ"ל ב"י. והנה לפי סברת ב"י דברי רבינו קצת סותרים זא"ו דשם לא חילק בין פטרו ללא פטרו וכאן חילק וצריכין לומר שמש"ר בסי' צ"א אחרי דברי ר' ישעיה ול"נ קאי גם אדברי ר' יוסף אבל נ"ל עיקר כמ"ש שם בפירוש דברי ר' ישעיה ור"י הלוי דכה"ג גם הרא"ש מודה דאפילו לא פטרו בפירוש אינו יכול לחזור על ב"ה כיון דס"ס קבלו עליהם השולחני לחזור בתחילה עליו והאמינוהו עליהם וכיון שאומר נתתי להם הרי הם מסולקים מב"ה אבל היכא דאינו טוען נתתי אלא אתן או לא אתן בהא ס"ל להרא"ש דחוזר כל שלא פירשו בפירוש:

ואם לאחר שנתרצה הלוה כו' אמר עיינתי בחשבוני כו' בספ"ק דגיטין גרסינן הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמשא אסתירי גבי חד מינייהו אמרי ליה באפי מארי ארעא הב ניהו ניהליה למארי ארעא בטסקא לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי' ולא מידי ואסיקנ' דהוי קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר. וכתבו התוספות בשם ר"ח דהיינו דוקא בדאיתא סהדי דטעות הוא א"נ דקא מודה ליה חבריה וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתב הר"ן ז"ל שיש מקשים על הרי"ף דאפי' בלא סהדי יהא נאמן במגו דפרעתי ואפשר דאה"נ דאי איכא מגו מהימן ולא בא הרי"ף אלא לומר שמן הטענה עצמה אינו נאמן ונ"מ דהיכא שלא זזו ידי עדים שהיו שם כשהמחהו ההמחאה מתוך ידו דלא מהימן לומר פרעתי א"נ דאפי' במגו לא מהימן לומר טעה דהו"ל כמגו במקום עדים דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה למארי ארעא וראיה מפרק שבועת הדיינין מיהו היכא דליכא סהדי אף על פי שמודה שאמר במ"ג אי שקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון דהיכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן דאי לאו דקים ליה לא הוה משתעבד נפשיה אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרנא בי דליכא דמסהידי עליו וכ"כ הראב"ד ז"ל עכ"ל. [כב"י] ותירוץ שני כתבוהו התוספות והרא"ש בשם ר"י ותירוץ (אחרון) [ראשון] הוא כסברת בעה"ת דאמר דאפי' הודה בפני עדים שייך ביה מגו ולית הלכתא כבעה"ת דהו"ל יחידאה לגבי כל הני רבוותא עכ"ל. ועיין מ"ש בסמוך: ואם המחהו בפני עדים וגם קבע עפ"ר ובדפוס ח"מ שנדפס הב"י בצדו איתא נוסחא אחרת ז"ל אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע כו' ונוסחא ההיא נדפסת ע"פ מה שמצאו הדברים בבעה"ת אלא שקצרו במקום שהיה להם להאריך דז"ל שם [עב"ח שהביאו] הרי לפניך דגם שם כתוב נוסחת וכן אם כו' הלא שבספרי רבינו השמיטו מ"ש ובמעמד של עדים כו' ור"ל שעדיין לא זזו העדים משם וראו שלא פרעו אחר ההודאה וצריכין אנו לפרש דברי רבינו לפי נוסח' זו כאילו כתוב דמי וה"ק אם ההמחאה היתה בעדים ועדי ההמחאה אומרים לא זז ידינו מתוך ידו וראינו שלא פרעו וכן אם לא אמרו העדים לא זזה ממנו אלא שקבע לו זמן והוא בתוך הזמן ואיכא עדים על ההמחאה בהני תרי אופנים אינו נאמן לומר טעיתי כיון דליכא מגו אבל אם לא היו עדים על ההמחאה כלל או שהיו עדים וזזה ידיהם ממנו והוא לאחר זמן דאז יש לו בכל אופן מיגו או להד"ם או פרעתי וזהו שסיים רבינו וכתב ואם לא המחהו כו' או במיגו כו' פי' או אפי' יש עדים בהמחאה אכתי יש לו מגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן כו' כלומר וכגון שהוא לאחר זמן וגם זז יד עדים ממנו ולא הוצרך רבינו להזכירו לפי שסתם לאחר זמן כבר זז יד עדים ממנו (והראיה שבעה"ת כתב ובמעמדן של עדים כו' משמע מיד בקיצור זמן) כן נ"ל לפרש נוסחא זו אבל לפ"ז העיקר חסר מן הספר לכן נ"ל יותר הנוסחא שכתבתי בפרישה ונראה דגם הב"י שהביא דברי ר"ן הנ"ל דכתב דמה שאינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי מיירי שעדי המחאה אומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וכתב ע"ז דדעת בעה"ת הוא כתירוץ הזה והמדקדק בל' ב"י רואה שאין כוונתו בזה שבעה"ת מיירי דוקא בכה"ג אלא לומר דגם בעה"ת ס"ל דאפילו אם היתה ההמחאה בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי היכא דזזו משם אחר ההודאה ולאפוקי מדעת הרא"ש דס"ל דלא אמרינן מגו בזה והוא פירוש שני של הר"ן הביאו ג"כ ב"י ודו"ק:

דכיון שלא היה כו'. האי דכיון כו' לא כתב בעה"ת שם ע"ש וגם לכאורה נראה דלא ס"ל דמשמע מינה דלא חש להודות כיון דליכא עדים בדבר הא איכא עדי בדבר תו אינו נאמן לומר טעיתי דלא היה מודה לפני עדים מתחילה לסמוך אהמיגו דפרעתי אם לא שברור לו שחייב לו והו"ל כמגו במקום עדים ובעה"ת ס"ל דנאמן במגו דפרעתיך אם הוא לאחר זמן ורבינו כתב ה"ט לפי סברת הרא"ש דמחלק ביניהן וס"ל דבהודה לפני עדים אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ובהודה שלא בפני עדים נאמן במגו דלהד"ם וכמ"ש בסמוך ומשה"נ לא כ' טעם דבבא שנייה כיון דלא ס"ל להרא"ש דבעה"ת דכתב דנאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי או להד"ם והא דלא חש להודות מתחילה אין זה קושיא בעינו וכמ"ש הר"ן בשינויא קמא אבל זה הוא דוחק דיתחיל רבינו בדברי הבעה"ת ויסיים כטעם דלא ס"ל לכ"נ עיקר כמ"ש בפרישה ודוק:

ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא היה לו בידו כלום כו' ע"ש בתשובה כלל ס"ט דין ל' דדברי התשובה נראין סותרין אהדדי שבתחלה כתב דלא מהימן לומר טעיתי כדי להוציא משמע הא להחזיק נאמן לומר טעיתי ובסוף התשובה מהראיות שמביא שם מוכח דאפילו להחזיק אינו נאמן. ואחרי העיון לק"מ והוא דשאלה זו שנשאלה לפני הרא"ש היתה בהמחהו בלא עדים ועליה השיב בתחילת התשובה שמה שבידו יכול להחזיק בטענת טעיתי כיון דליכא עדים אבל להוציא אינו נאמן לומר טעיתי שנאמר ודאי דקדק יפה. ומביא ראיה מהנהו גינאי דפ"ק דגיטין דס"ל לר"ת ולר"ח דאינו נאמן לומר טעיתי ואפילו להחזיק והיינו כשהיד עדים בהמחאה. ולפיכך כתב שם ז"ל ואף על גב דאית ליה מגו דאי בעי למימר פרעתי ולא כתב מגו דלהד"ם אלא ש"מ דמיירי בעדים וכן הראיה שמביא מע' הדיינין מנה לי בידך א"ל הן כו' למחר אמר ליה אין לך בידי חייב מיירי גם כן כשהודה לו בפני עדים כדמוכח מדברי רבינו לעיל סי' ע"ט ס"ט שכתב מנה לי בידך א"ל הן כו' אבל אם אמר לו מעולם לא היה לך בידי הוחזק כפרן כו' וע"כ מדהוחזק כפרן ש"מ דאיירי בעדים וההיא דגט פשוט שמביא הרא"ש בפסקיו מיירי נמי בדאמר כן בפני עדים כי לשון תנו משמע שאמר כן לעדים. וע"ז סיים הרא"ש וכתב דאפילו קודם שיודה דקדק כו' כ"ש להוציא כלומר ל"מ שאם בא להוציא ממנו אינו נאמן לומר טעיתי אלא אפילו בבא להחזיק נמי אינו נאמן כיון דאיכא עדים בההמחאה אבל כי ליכא עדים אז דוקא בבא להוציא אינו נאמן אבל להחזיק נאמן וכדכתיבנא. והדברים שקולים בעיני הרא"ש כיון דמצינו דבדאיכא עדים אמרינן דלא הודה אא"כ דקדק מטעם דאיך יודה בדבר שע"י הודאתו יוציאו ממון מתחת ידו א"כ נמי יש צד כ"ש למימר דלא הוציא מתחת ידו מעות אפי' בלא עדים אם לא שדקדק יפה. וע"פ מ"ש מוכח מתשובת הרא"ש זו דיש חילוק בין היתה ההמחאה בעדים או לא. ובזה מיושבים עוד ב' קושיות גדולות הם בעיני והוא למה כ"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כו' ולא כתב שכ"כ בפסקיו. וע"ק מ"ש דכ"כ בשם הרא"ש הרי הרי"ף ותוס' כולם ס"ל הכי. ובאשר כתבתי ניחא לפי שבפסקיו הדברים סתומים ואפשר לפרשן שאפי' בהמחהו שלא בעדים נמי אינו נאמן לומר טעיתי. וכן הרי"ף והתוס' כולם סתמו דבריהם ובתשובה גילה דעתו וכמ"ש. לכן הביא רבינו דבריו שבתשובה ללמדך שמתוך דבריו ההם מוכרחים לחלק בין איכא סהדי בהמחאה בין ליכא ורבינו אף שקיצר ולא הביא כל לשון התשובה דמוכח מיניה דיש חילוק מ"מ רמזו בצחות לשונו כמ"ש בפרישה שם בסי"ו. והא דהרי"ף והרא"ש כתבו סתם אינו נאמן דמשמע לעולם אפילו ליכא סהדי י"ל דפשוט היה בעיניהן דכיון דליכא סהדי דנאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם וק"ל:

סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו כו' עיין בב"י היאך מפרש דברי רבינו ומה שהקשה עליו. והנה זולת קושייתו דב"י ותמיהתו על פירושו קמא יש לתמוה עוד סוחר אחר מאן דכר שמיה. ועוד דקיצר בלשונו ולא פירש שהסוחר קנס מהסרסור והשולחני חייב לסוחר. ועוד ק' למה יפטר הסרסור מבעל החפץ בשבועתו יאמר מי נתן לך רשות לזקוף דמי החפץ שנתתי בידך לא היה לך ליתן אלא למי שיתן לך המעות מידו לידך לכן נלע"ד דסיגנון פי' שני דב"י הוא עיקר וע"פ מ"ש בפרישה וא"ש ודוק:

הואיל ונתרצה כו' ל' ב"י הרי"ף אזדא לטעמיה דס"ל שהממחה את חבירו אצל אחר כבר נסתלק מהראשון ואין כן דעת הרא"ש כמבואר לעיל סימן זה סי"א וי"ב עכ"ל. ומדסתם רבי' (משים) [משמע] דישנו נ"מ להרא"ש בפטרו בפירוש אלא שקשה דא"כ לפ"ז לא הוה לרבינו להסיק ולכתוב דר"י והרא"ש פליגי אהרי"ף כיון שפטרו בפירוש וי"ל דמ"מ פליגי מצד הנותן דלר"י ורא"ש יכול לחזור אף אם המקבל פטרו בפירוש הואיל ואין לו דין מעמד ג' בעכו"ם א"נ בלא פטרו לענין שצריך לתבוע מהנפקד או הלוה תחלה וכנ"ל. אבל אין טעם לחלק ולומר הואיל ונתרצה לקבל מהעכו"ם וסתם עכו"ם בא בעקיפין ואינו פורע ש"מ דאייאש דאין זה סברא. ועוד דהרי התחיל לכתוב שאין חילוק במעמד ג' בין יהודי לעכו"ם ש"מ משום דס"ל דבכהאי גוונא דחייב בישראל חייב ג"כ בעכו"ם אם לא שתאמר שהרי"ף לסברתו כ"כ דאליביה שווים הן והרא"ש ס"ל כוותיה לדינא ולא מטעמיה וק"ל: ור"י כתב בו ג' חילוקים כו' עיין בתוס' ספ"ק דגיטין דף י"ג שכתבו הני ג' חילוקים כו' בשם ר"ת ובאשר"י כתב ז"ל והיה ר"ת אומר במעמד ג' שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו"ם לא תקנו כיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה והוסיף ר"י לבאר דג' חילוקים יש בדבר דאם הנפקד כו' וצ"ל התוס' שכ"כ בשם ר"ת ה"ט כיון דר"י לא חידש בדבריו כ"א הא דכשהנותן עכו"ם והלוה והמקבל ישראל דתקנו בו מעמד ג' וזהו כתב ר"י בל' כ"ש דכיון דהפקיע ממון בישראל כ"ש בעכו"ם נמצא דאין חידוש בדברי ר"י מש"ה כתבו התוס' כל החילוקים בשם ר"ת. ורבינו שכתב אבל רבינו תם כתב כו' ור"י כתב כו' לא משום דסבירא ליה דר"י פליג עם ר"ת אלא מפני שרבינו כתב מתחלה דעת הרי"ף דאין חילוק בזה בין ישראל לעכו"ם וכתב תחלה אם הנותן ישראל והלוה עכו"ם וכן אם הנותן עכו"ם והלוה ישראל ומדהוצרך לכתוב האי וכן כו' משמע דס"ל דהו"א דבכה"ג דהנותן עכו"ם הוא גרע טפי משום דאית ביה תרתי גריעותא כו' קנין דמעמד ג' דאינו קנין מן הדין וגם סתם עכו"ם יחזור מדיבורו שאמר תן לו ויתחרט לומר לא תתן לו וא"כ לר"ת דפליג ארישא דהרי"ף הו"א דכליו מכ"ש אסיפא מש"ה כתב ור"י כו' ור"ל דהוא פי' דלר"ת אין הסברא כן אלא כ"ש הוא וכמ"ש וק"ל:

אלא שומר לשני במה שהיה כו' כך גירסת מקצת ספרים במה בבית ובה"א. ופי' באותו דבר שהיה שומר לראשון הוא עכשיו שומר לזה השני. אבל באשר"י ובספרי הטור המדויקים וגם בס"י איתא כמו שהיה שומר כו' ואין לדקדק מהאי גירסא שאם היה שומר שכיר לראשון דגם נגד השני יש עליו תורת ש"ש וכמו שסיים וכתב ופטור מהאונסין דמשמע לכאורה אבל חייב בגניבה ואבידה כש"ש דאין טעם לדבר אלא משום דאיירי באנסו העכו"ם מש"ה נקט אונסין וה"ק שאינו לכל היותר אלא שומר כמו לראשון ואוה היה פטור מהאונסין. ואינו דומה למ"ש המרדכי פ' החובל והביאו מ"ו ר"מ בהגהתו בס"ס ק"כ ראובן שלוה משמעון וכשהגיע זמן הפרעון א"ל שיתעסק בהמעות למחצית שכר ונאנסו אחר כך ביד המתעסק דחייב בכל האונסין כמו הראשונה כשהיה בידו בתורת הלואה דלא נשתנה מכח דיבור בעלמא דשאני התם דלא יצא מיד הנותן הראשון משא"כ בנדון זה דיצא מרשותו ובא לרשות המקבל ואין לומר בזה שנתן הנותן להמקבל בכל זכות שהיה לו בממון שביד הנפקד והיינו להיות עליו ג"כ ש"ש דהא סתם תן להמקבל קא"ל והו"ל ליקח הפקדון מידו מיד ואיהו דאפסיד אנפשיה וק"ל: