אחד מבני חצר כו' עד או סופר שטרות ל' הגמרא כתבתי בפרישה ועל מה שמוקי הגמרא סופר יהודי דמיירי בסופר מתא פרש"י מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו והוא מורה את כולם איך יעשו ויש שם קול גדול ע"כ. והרמב"ן תמה על רש"י בזה וכתב ז"ל ותמיה לי כיון דמשום מצוה הוא דשרי ומשום תקנה כ"ש זה דאיכא מצוה רבתי ותקנה יתירתא ואפשר כיון שהוא שונה ליותר מנ' מעכב עליו שהקול גדול ביותר ואין מצוה זו מן המובחר דהו"ל לאותובי תרי עכ"ל. ונראה דמש"ה כתב הרמב"ן שהוא שונה ליותר מנ' משום דעד נ' הוא מן התקנה ללמוד אצל מלמד א' בצירוף ריש הדוכנא וכדאמר רבא שם דף כ"א ע"א ז"ל סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי ואי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא מנ' ואילך אף שירצה להושיב תחתיו עוד ריש דוכנא אין זה מן התקנה ומש"ה אינו מחויב לסבול קול גדול כזה אלא יושיבו מלמד אחר וסברא נכונה היא זו. וב"י כתב על דברי הרמב"ן ז"ל ואינו נראה כן מלשון רש"י אלא הטעם דרש"י דלא אמרו דאינן יכולין למחות אלא דוקא במלמד לתינוקות עצמם ומשום תקנת יב"ג אבל זה שמורה למלמדי תינוקות וגם יש שם קול גדול ביותר יכולין לעכב עליו עכ"ל. ונראה מלשונו שהבין ממ"ש רש"י והוא מורה כו' היינו שמורה כל המלמדים והמלמדים מלמדין לתינוקות ולא משמע לי כן כלל דהא כתב נקרא סופר מתא משום דמלמד תינוקות העיר משמע שהוא עצמו מלמד. וגם מדכתב והוא מורה את כולם לשון כולם משמע דגם אתינוקות קאי ולא אמלמדים לחוד. וגם לפי' ב"י קשה ל"ל להושיב התינוקות כולם בביתו ילמדו המלמדים כל א' בחצירו שהוא דר שם. אלא מחוורתא דכוונת רש"י היא כמו שפירשו הרמב"ן. אבל הרמב"ן כתב פי' אחר על סופר מתא והיינו שכותב שטרות או ס"ת. ורי"ו כתב דוקא כותבי שטרות אבל כותבי ס"ת אינם יכולים לעכב דמצוה הוא וגם בתוס' פירשו שם סופר מתא כותב שטרות העיר ע"ש. וכתב ב"י שנ"ל דטעם הרמב"ן הוא משום דס"ל אפי' לדבר מצוה יכולין לעכב אם לא ללמד תינוקות ומשום תקנת יב"ג דכיון דתקנה היא מבטלת דינו של זה כדי שלא יחזור הדבר לקלקולו אבל במצוה אחריתא לא יתבטל דינו של זה בשביל קיום המצוה דהא אפשר לקיימם בבתים אחרים וכ"נ ממ"ש רש"י על מתקנת של יב"ג ואילך עכ"ל. ורבינו לא ס"ל כרש"י דהא כתב בסמוך דאין יכולין למחות בידו מללמד תינוקות אפי' הן רבים הרי שדקדק וכתב אפי' הן רבים לאפוקי מפירש"י הנ"ל וגם לא ס"ל כהרמב"ן שהרי ג"כ כתב שם דה"ה לכל מילי דמצוה אינן יכולין לעכב ומה שסיים וכתב ז"ל כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה ל"ד קאמר וכ"כ הב"י ע"ש ודוק: וכן מעכבין עליו שלא למכור ביתו או שלא להשכירו לאחד מאלו אפילו שאינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו זה לשון הברייתא כתבתי בפרישה דקתני בה דאסור להשכירו לא לרופא כו' ולא לסופר יהודי ולא לסופר עכו"ם וכתבו התוס' והרא"ש דמיירי אפי' שאינו מוצא להשכירו זולתם בדמים הראוים דאל"כ מאי איריא לעכו"ם שהוא סופר דאסור לכל עכו"ם אמרינן דאסור למכור אמצרא דישראל (וכמו שכתב רבינו בסימן קע"ה) ואין חילוק בין שכירות למכר עכ"ל. וזהו ג"כ דעת רבי'. ולכאורה נראה שרבינו השוה באלו האומנין יהודים מכירה לשכירה כמו שהשוו התוס' והרא"ש איפכא שכירות לעכו"ם דעלמא שאינו אומן למכירה וכ"כ הב"י שכן דעת רבינו ודלא כהמרדכי דפ' לא יחפור שחילק ביניהן וכתב ז"ל נראה לר"י דוקא לא ישכירנו לאחד מאלו אבל למכור להן שרי ואינו יכול לעכב עליו ובתר הכי משתעי דין בהדי לוקח אבל יכול לעכב מלמכור לעכו"ם משום דהעכו"ם לא ציית דינא עכ"ל. ונראה שטעמו במה שחילק בין שכירות לא' מאלו דאסור ובין מכירה דכתב דמותר משום דהקונה בית אינו קונה אותו לשעה זו אלא לדורות ולא יהיה עולמית אומן או גרדי ובעודו אומן או גרדי יכול להשכירו לאחר וכיון דאינו ברור דאדעתא לעשות בו מלאכת אומנותו מכרו לא מיחו ביד המוכר מלמכור לו ואח"כ אם ירצה הלוקח לעשות בו אומנותו יתבעו השכנים להדיינים וימחאו בו כמשפט אבל השוכר בית לשנה או שנתים לדור בו עתה שוכרו כי אין לו דירה ולהכי ודאי האומן אדעתא דהכי שכרו לעשות בו מלאכתו מש"ה בכל ענין אסור. ועי"ל דסתם מוכר בית מפני דחקו הוא מוכרו ולהכי חסו רבנן עליה ואמרו שאם לא יוכל למכרו לאחרים בכדי שיתן לו זה האומן שימכרנו להאומן אבל שכירות גם עשירים רגילים להשכיר חדרים שבביתם מש"ה לא חסו רבנן עליה כיון שיכול להשכיר לאחרים אף שלא יתנו לו הסך שהיה האומן נותן כן נ"ל כוונת המרדכי. ורבינו שמשוה אותם חולק על המרדכי וכן כתב ב"י אלא שזהו דוחק שרבינו יסתום דבריו נגד דעת ר"י שכתב המרדכי בשמו איך שחילק ביניהן. גם ק' א"כ הוא הו"ל לרבי' להקדים דין שכירות למכר והו"ל לכתוב וכן מעכבין עליו שלא להשכיר ביתו או למכרו לאחד מאלו כו' מאחר דמכירה נלמד משכירות דקתני בברייתא. וגם הו"ל לא זא"ז משא"כ עתה דהו"ל זו ואצ"ל זו לפי סברתו הנ"ל. לכן נראה לומר דרבינו מילי מילי קתני ומה שמסיק וכתב אפילו שאינו מוצא להשכירו בכדי שישכור אותו זה לא קאי אמכירה שלפני זה אלא בעיכוב מכירה דוקא במוצא אחר שיקנה בכדי דמים אלו אסור למכרו לזה אף שהוא ישראל משום שיצטרך לירד עמו בדינא ודייני ובזה גם המרדכי אפשר דמודה ולא איירי המרדכי אלא כשאינו מוצא מי שיקנהו בכדי דמים אילו וכנ"ל ובכדי דמים אילו דוקא קאמר ואף שהרא"ש נקט בלשוני דמים הראויים אפשר דהיינו דוקא בעכו"ם הבא לקנותו דיש לחשוש למוסיף דמים כדי להזיק לישראל בעל הקרקע שבצידו וכמ"ש הרא"ש (בפרק המקבל ורבינו בסימן קע"ה ע"ש) ואז הקילו במכר מטעמים הנ"ל. ובזה נתיישב נמי הא דפתח רבינו בתרתי בעיכוב מכירה ושכירות וסיים בחדא דאפי' אינו מוצא להשכירו כו' וק"ל. מיהו בעכו"ם דעלמא דאינו אומן פליג המרדכי על הרא"ש שהרי המרדכי בפרק הגוזל בתרא סי' קפ"ט כתב בשם ריב"א הסברא הפוכה אהא דאמרי' דאסור למכור לעכו"ם אבל להשכירו לו מותר אפי' יש שם ישראל הרוצה לשכרו ג"כ ע"ש. וה"ט כיון דאינו בר אומנא ואין היזקו ברי כ"כ ושכירות הוא לשעה לא החמירו בו חכמים משא"כ באומן דהיזקו ברי בשכירות הסברא הפוכה אפי' בישראל וכ"ש בעכו"ם והרא"ש גם בעכו"ם דעלמא אינו מתיר כ"א כשאין שם ישראל הרוצה לקנותו או לשכור ואז מותר בין למכרו ובין להשכיר לעכו"ם אבל כשיש ישראל אסורין שניהן כ"כ הרא"ש בפרק המקבל וכתבו רבינו בשמו בסימן קע"ה ס"כ וע"ש שכ"ר ג"כ דעת החולקים בזה ודוק ועיין בחידושים:

אין אנו יכולין לישן מפני קול הנכנסים כו' וכתב הרשב"א ז"ל לא מקול הנכנסים והיוצאים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחיים ומ"ש הא מהא אלא מפני ריבוי הדרך כלומר איני יכול לעמוד ולא לישן (פי' איני יכול לישן דקאמר הברייתא ל"ד קאמר אלא כאילו אמר הן טורדין אותי בעת שאני בא לעמוד ולישן) מפני רגל הרבים שמרבים עלי הדרך עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו והתוס' כתבו דבפטיש ורחיים אין כ"כ נכנסים ויוצאים כמו בחנות וגרדי ושאר אומנות וס"ל להני רבוותא דפי' לא החזיק עדיין אינו יכול למחות בידו גבי פטיש ורחיים אבל הרמב"ם פ"ו דשכנים כתב ז"ל אבל אין יכולין למחות ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן ע"כ. וכתב המ"מ על דבריו ז"ל נ"ל שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב וסבר כן לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול והלא זה מונע השינה יותר מקול הנכנסים והיוצאים ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר הוא בחצר יאמרו מי שביקש ליעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות כו' אלא כוונת המשנה כשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו להודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסים והיוצאים שהם אחרים אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו אבל אם לא החזיק יכולים לעכב עכ"ל. ומסיק וכתב דהרשב"א חלק עליו בזה הרי דס"ל להמ"מ דלהרמב"ם קול הנכנסים קול ממש קאמר וס"ל דרישא וסיפא מיירי בהחזיק ושלא מהני החזקה לגבי אחרים ואפשר דטעמו הוא משום דהנכנסים אינם מיוחדים היום נכנס זה ומחר זה מש"ה לא מהני חזקה דזה לגבי זה מה שא"כ לגבי עצמו שהוא הוא העושה המלאכה תמיד וכ"כ סמ"ג דמיירי בהחזיק וכ"כ ר' ירוחם וכתב ב"י דדעת רבינו כוותייהו ולא ידעתי מנין לו דאדרבה מדשינה רבינו לשון המשנה וכתב אם ביקש אחד מבני חצר לפתוח כו' משמע להדיא דמשום סיפא דמתני' דקתני אבל עושה כלים כו' שינה וכתב ביקש לאשמועינן דהתם אפילו בלא החזיק נמי אינו יכול למחות (דאי משום רישא הא כ"ר בשם רשב"א ורמב"ם דברישא אפילו החזיק יכול למחות) וא"ל דמדכ"ר ודקדק הרשב"א כו' דהמתני' מיירי בהחזיק מסתמא נאמר דגם סיפא דעושה כלים בביתו בהחזיק דוקא מיירי דזה אינו שהרי הרשב"א עצמו שדקדק הכי ס"ל דבפטיש אפילו לא החזיק אינן מוחים בידו ועמ"ש המ"מ הנ"ל דחולק בזה עם הרמב"ם ואם כן גם דעת רבינו כן הוא ועוד נ"ל מדדקדק רבינו בסמוך וכתב אבל הוא עושה מלאכתו בביתו משמע דס"ל דאפי' בלא החזיק נמי עושה מטעם דכל אחד עושה בביתו מה שירצה ולפ"ז אפשר דקול הנכנסים קול ממש קאמר ולא קשיא מרישא דהתם שהקול הולך דרך החצר להכי יכול למחות ובקול פטיש ורחיים בחצר נמי יכול למחות וכ"כ בהדיא המרדכי ז"ל ונראה לר' יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בע"כ אבל בחצר אמרי' בח"ה דבכל שותפין מעכבין זע"ז עכ"ל. וזה נ"ל ברור בדעת רבינו וכיון דהרשב"א והרמב"ן ותוספות ומרדכי כולן בחדא שיטה קיימי דאפי' בלא החזיק אינם יכולין למחות קול הפטיש נראה דהלכתא כוותייהו ולא כב"י שפסק כהרמב"ם ורי"ו וסמ"ג:

והרמב"ם ז"ל נתן למבוי שאינו מפולש כו' שם בפ"ו. וכתב המ"מ ז"ל ברייתא שם וגירסת המחבר א' מבני מבוי וזה לפי שיטתו שלמעלה שכתב שמעכבין אפי' כשאין ביניהן מאותם אומנות אבל המפרשים האחרים גורסים א' מבני חצר ודוקא חצר אבל בני מבוי אם אין ביניהן מאותם אומנות אין מעכבין וכשיש ביניהן מעכבין על הדרך שנזכר (פי' משום פיסוק חייתא) למעלה עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחידושיו כו' ע"ש. ומשמע מדבריהן שהרמב"ם דגרס אחד מבני מבוי כו' אפילו ליכא אומן אחר במבוי יכולין למחות ולעכב עליו. ואותן דס"ל דוקא כי איכא אומן אחר במבוי מעכב משום פיסוק חיותא ואי לא לא הם גורסים בברייתא קמייתא אחד מבני חצר ואם כן רבינו שכתב בסמוך סעיף יו"ד זה לשונו פירוש היה במבוי אחד כו' גורס ג"כ בהך ברייתא א' מבני חצר וכמו שהתחיל בר"ס זה ולפ"ז לא הוה לרבינו להביא דברי הרמב"ם הנ"ל סתם אלא הו"ל לכתוב עליו שאין כן גירסת התוס' ולהכריע ביניהן כדרכו. ולכן נראה שרבינו ס"ל דאף אם נגרוס בני חצר מ"מ יכול להיות דמבוי שאינו מפולש דין חצר יש לו ויכולין למחות בני חצר זה אבני חצר אחרת משום נכנסין ויוצאין ואביי דמתיר לעיל בחצר אחרת ומשמע דרבא מודה לו וכמ"ש התוס' למבוי שאינה מפולש (אותה) חצר קרי ליה וכ"כ בחידושי רמב"ן גם הב"י כ"כ ליישב הרמב"ם דל"ת עליו מהא דאביי ורבא. ומש"ר בסמוך דבמבוי יכול למחות משום פיסוק חיותא לחוד מיירי במבוי מפולש. והרמב"ם שכתב שם בההוא דינא כגון שלא מיחו להראשון דמשמע דאי בעי מצי מחי להראשון הרמב"ם מיירי במבוי שאינו מפולש וכל א' אזיל לשיטתו. הרמב"ם דגרס בהברייתא א' מבני מבוי ופירשה שאינו במבוי מפולש וכנ"ל עד"ז פי' נמי למימראות דשני רב הונא (דאעתיק לשונם בסמוך) ועפ"ז צריכים לומר דס"ל דגם בחצר כשיש שם אומן ולא מיחו בידו משום נכנסין ויוצאים תו אין כח ביד בני החצר למחות ביד השני רק אומן הקדום מצי למחות בידו משום פיסוק חיותא. והתוס' והרא"ש דגרסי בהברייתא א' מבני חצר מפרשים המימראות דר"ה דאיירי בסתם מבוי דהיינו במפולש דאין בה קפידא משום נכנסים ומש"ה קאמר דאם יש בה אומן אחר מצי מחי משום פיסוק חיותא ואליבייהו אינו מוכח דבחצר (דיש בו קפידא משום נכנסין) כשלא קפדי אהראשון דתו לא מצי מחי בהשני אבל יכול להיות דס"ל ג"כ כן. ומש"ה לא כ"ר פלוגתא מפורשת בין הרמב"ם ובין התוס' והרא"ש משום דאינו מוכרח. מיהו הרמב"ן והנ"י כתבו בהדיא דלא כוותיה וס"ל דאפי' אם לא מיחו בחצר ביד אומן ראשון מצי למחות בהשני ע"ש וכ"כ מור"ם בהגהות ע"ש וע"ש בסמ"ע שהארכתי בביאור דברי הרמב"ם והש"ע בטוב טעם ודוק:

כופין בני מבוי זא"ז כו' בשמועה זו יש ב' שיטות הא' היא שיטת רש"י ורבינו והב' היא שיטת רמב"ם ובב"י האריך בביאור דברי הרמב"ם אבל דבריו סתומין גם אינם נראים לע"ד וכאשר כתבתי בחידושים ע"כ אסדר לפניך ל' הגמרא וביאורם ואברר שיטת רש"י ורבינו (ושיטת הרמב"ם וביאורו כתבתי בס"ד בסמ"ע ע"ש) ז"ל הגמרא דף כ"א ע"ב א"ר הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב דא"ל קפסקת לי לחיותי מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא (פי' ורב הונא ס"ל כרשב"ג דאמר אף לשכינו כופהו) דתניא כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא מלמדי תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומנות ולשכינו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכינו כופהו. תו גרסינן התם א"ר הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא ל"מ מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו. ופסקו התוס' והרא"ש ורמב"ן כרב הונא בריה דר"י דס"ל כרבנן (דלשכינו אין כופהו) שהם רבים והאיבעיא לקולא דהוי חומרא לתובע כו'. וז"ל נ"י ע"פ שיטת פירש"י לא חייט כו' אם יש במבוי א' מבעלי אומניות אלו וכדי שלא ימעט ריוח הדרים במבוי ומיירי בא' מבני מתא אחריתא ומש"ה בני מבוי מעכבין עליו (דאי מבני אותו מתא הוא איבעיא דרב הונא הוא ותפסינן בה לקולא והא דלא אמר בני מתא מעכבין עלי משום דמיירי בפורע במס העיר וכדאמרינן אי יהיב כרגא ל"מ מעכב (ומש"ה לכתחילה יכול לקבוע דירתו בהאי מתא אלא שיכול בני אומנות שבמבוי זה למחות בידו מלקבוע דירתו במבואו) ומיהו לבתר דקבע ליה דוכתא במתא הו"ל כבר מבואה אחריני ול"מ תו מעכב עליו לפי מאי דנקטינן לקולא באיבעיא דרב הונא הנ"ל (ובב"י כתב ול"נ ליישב בע"א דהא דקתני כופין בני מבואות ולא קתני כופין בני מבוי משמע דכל העיר מעכבין עכ"ל והו"ל כאילו קתני בני מתא מעכבין עליו) בר מבואה אבר מבואה דנפשיה פשיטא דל"מ מעכב דתניא עושה אדם חנות בצד חנות של חבירו ומרחץ בצד מרחצו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי (והיינו נמי שכינו דת"ק) עכ"ל נ"י. כלל הדברים שרש"י ושאר מפרשים גורסים לעיל א' מבני חצר שביקש ליעשות רופא כו' וס"ל דבמבוי לא שייך היזק נכנסים ויוצאים (מיהו לסברת הרמב"ם הנ"ל מבוי שאינו מפולש דין חצר יש לו וכמ"ש לעיל) והא דתניא כופין בני מבואות וכן מ"ש רב הונא בר מבואות אבר מבואות מעכב אינו מטעם היזק נכנסים ויוצאים דהא במבוי אין אסור משום נכנסים וכמ"ש אלא מטעם פיסוק חיותא הוא וקאמרי דאותו אומן יכול לעכבו ולכל מר כדאית ליה ולשכינו דאמרו רבנן הנ"ל דאינו מעכב עליו הדר עמו במבוי פשיטא דנקרא שכינו והדר עמו בעיר בשאר מבואות הוא דאיבעיא ליה לרב הונא אי מקרי שכינו ומסקינן לקולא דגם זה מיקרי שכינו אבל דר בעיר אחרת אפי' נותן מס לא מקרי שכינו ומותר להעמיד חנותו בעיר אבל לא במבוי שחבירו יש לו חנות שם והוא רישא דברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז דמוקי ליה הנ"י בהכי וכמ"ש. אלא שלפי מ"ש לעיל בסמוך בשם ב"י שהוא פי' מ"ש רישא דברייתא כופין בני מבואות זה את זה דרוצה לומר כל העיר מדקתני בני מבואות כו' אם כן צריך לומר דאיירי בבני מתא אחריתא דאינו נותן מס אבל הנותן מס יכול להיות שהוא כבני העיר לגמרי אע"פ שאינו דר שם. ולפי מאי דנקטינן האיבעיא לקולא ג"ז מותר ליכנס אפילו לאותו מבוי עצמו שבעל חנות. ראשון דר שם (וכן הוא דעת הרמב"ם לשיטתו וכ"כ הב"י בש"ע שלו ע"ש ובסמ"ע שם) ורבינו לא ס"ל כישובו דב"י דא"כ קשה מנ"ל לרבינו דאסור ליכנס למבוי של אומן זה וגם מוכח כן דהתחיל וכתב כופין בני מבוי זא"ז כו' בד"א שאותו הבא הוא מעיר אחרת כו' והיינו מברייתא הנ"ל וכתב לשון מבוי ולא לשון מבואות ודו"ק:

וכן יכולין בני עיר כו' שם דף כ"ב הנהו עמראי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא קא מעכבי עלייהו אתו לקמיה דרב כהנא א"ל דינא הוא דמעכבי עלייהו אמרו ליה אית לן אשראי במתא א"ל זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו פירש"י עמראי מוכרי צמר אית לן אשראי מכרנוה באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד דנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורתינו במה נתפרנס עכ"ל. וכתב הרמב"ן בשם ר"ת לאו שיעור חיותייכו בלחוד קאמר דאי הכי לאח"כ ימותו ברעב אלא שיעור שירויחו כדי חיותייהו ע"פ ב"ד ואין מדקדקים בדבר להחמיר עליהן יותר מדאי וכ"כ רי"ו וכ"כ הרא"ש. וכתב עוד הרא"ש דינא דמעכבי עלייהו פי' אם רוצים למכור על יד על יד כדרך חנונים אבל למכור סחורה בבת אחת אינם יכולים לעכב עליהן. וכתב בהג"א דכל אלו הדינים נוהגין גם לענין להלוות בריבית עכ"ל. ובזה רישא וסיפא מדברי רבינו מבוארים. ומ"ש בשם הר"י הלוי שחילק בין אם מוזלי או לא כ"כ הרא"ש בשמו אבל נ"י כתב ז"ל נראה דעת הרב (ר"ל הר"י הלוי שהביא לפני זה) בזול גדול אבל להוזיל יותר ממוכרי העיר ודאי מצי מעכבי דאל"כ לעולם לא מעכבי שא"א שכשיש שם הרבה בני אומנות א' שלא יוזיל השער ובשביל דבר מועט כזה לאו כל כמיניה דבר מתא אחריתא דליפסוד להאי ולתקן להאי ואי בעי בני מתא דליזול גבייהו או יתנו על השערים או יושיבו א' מעירן לכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ומיהו הוא ז"ל (ר"ל הרמב"ן) מודה דאי לא שוו עסקי אהדדי דלא מצי מעכב דרע ויפה כב' מינין הם הילכך הך עיסקא דשפירא כעיסקא אחריתא דמי דהא ליתא שם דכוותה ונראה דלזה הסכים הרנב"ר בחידושיו עכ"ל נ"י. ומ"ש בשם הרמב"ן הוא בחידושיו ע"ש. וכתב ב"י דמשמע מדבריהם דדוקא כשהסחורה שלהן יפה ושל בני העיר גרועה אבל אם של בני העיר יפה משלהן מצי מעכבי וכתב ויש לתמוה דאפי' של בני העיר יפה משלהם כיון דלא שוו אהדדי כסחורה אחרת דמיא והעלה בצ"ע: ומש"ר וביום השוק כו' הוא מגמרא שם ז"ל הנהו דקולאי דאייתי דיקולי לבבל אתו בני מתא וקא מעכבי עלייהו אתו לקמיה דרבינא א"ל מעלמא אתא ולעלמא ליזבנו וה"מ ביומא דשוקא אבל בלאו יומא דשוקא לא וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא עכ"ל. פירש"י דקולאי מוכרי סלים ולעלמא ליזבנו יומא דשוקא הוה והרבה באין ממ"א לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין עליהן מלהביא סחורתם ולמכור לנקבצים לשוק עכ"ל משמע דוקא לנקבצים לשוק יכול למכור ביום השוק אבל לאנשי העיר אפי' ביום השוק אסור. וז"ל התוס' ולעלמא ליזבנו מכאן משמע דביומא דשוקא מותר לבני אדם הבאים ממקומות אחרים לשם על השוק להלוות לעכו"ם דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא וכ"כ הג"מ בפ"ו דשכנים וכלשונם כתב ג"כ הרא"ש וכתב הב"י דנ"ל דהם פירשו לזבוני לעלמא דדוקא לעלמא לזבוני ולהכי כתבו דממנה נלמד להלואה דגם הלואה אסור כ"א ביומא דשוקא ולנכרים דדוחק לומר שהם מחלקים בין הלואה למכר ולומר דבמכר מותר ביום השוק אפי' לבני העיר אבל הב"י בעצמו נסתפק בזה וכתב דנ"ל דאפי' לבני המקום מותר למכור בשוק כיון שרוב המצוים הם אינם בני המקום ושכן נראה מדברי נ"י ולזה נוטה דעת הרמב"ם פ"ו דשכנים ור"ל שהרמב"ם השמיט ולא כתב לזבוני לעלמא (ע"ש בפ"ז) וג"כ כתב דלפ"ז (שהכל תלוי ברוב) ביומא דלא שוקא אינם יכולין למכור אפי' לבני העיר אחרת כיון דרוב בני אדם הקונים הם מהעיר הזאת ע"ש. ובפרישה כתבתי הנלע"ד דרבינו ס"ל דיש חילוק בין הלואה למכר ע"ש:

ועל הרוכלין כו' שם דף כ"ב אר"נ בר יצחק ומודה רב הונא בריה דר"י ברוכלים המחזרין בעיירות דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהא רוכלין מחזרין בעיירות כדי שיהיו תכשיטין מצויים להם לבנות ישראל וה"מ לאהדורי אבל לקבועי לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' לקבועי נמי כו' ופירש"י ומודה ר"ה בריה דר"י אע"ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתא דלא שייך אכרגא דמצי מעכב מודה הוא ברוכלין להביא בשמים לנשים כו' ע"כ וכן דייק לישנא דכל הפוסקים שכולם הזכירו בשמים משמע הא שאר רוכל לא ועיין בהוספה:

וכן על מלמדי תינוקות כו' שם דף כ"א א"ר יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דל"מ מעכב דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר דקנאת סופרים תרבה חכמה ופרש"י ומודה רב הונא דאמר לעיל בר מבואה דאוקי רחייא כו' דאית ליה כרשב"ג מודה הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא תינוקות שמתוך כך יזהרו באומנותן שיראה זה מזה דאמר מר כו' ע"כ ומימרא זו הביאו רי"ף ורא"ש ורמב"ם ורבינו ורבינו ירוחם וב"י כתב דצ"ע כיון דלא קיי"ל כרב הונא כדלעיל לא הו"ל לפוסקים להביאה ונ"ל שהם סוברים דה"פ אפילו רב הונא שסובר דבר מבואה מעכב אבר מבואה משום דפסק לחיותיה מיניה מודה במקרי כו' ומינה דלרב הונא בריה דר"י דסבר דבר מתא מעכב אבר מתא אחריתא כי לא שייך בכרגא דהכא מודה במקרי דרדקי דל"מ מעכבי והא דלא קאמר ומודה רב הונא בריה דר"י משום דהכא אשמועינן רבותא טפי דאפילו רב הונא דחייש טובא לפיסוק דחיותא מודה וכ"ש רב הונא בריה דר"י א"נ אפשר דרב יוסף ס"ל כרב הונא וקצת דוחק הוא עכ"ל ולעד"נ דרב יוסף דאמר ומודה רב הונא קאי אתרווייהו אסתם רב הונא וארב הונא בריה דר"י ולכך סידר התלמוד דברי רב יוסף אחר דברי תרווייהו מ"ש ורש"י דפירש דאמר לעיל בר מבואה כו' כוונתו וגם אדלעיל קאי גם משום דנקט בלשונו ומושיבין סופר בצד סופר והיינו כלשון רב הונא דאמר אסור בר מבואה לקבוע גבי בר מבואה נקטיה גם מפני שרב יוסף היה קשיש וקדים לר"ה בריה דר"י משום הכי נקט לרב הונא סתם וק"ל:

שאלה כו' דלא קאמר תלמודא אלא אדם הדר כו' הב"י כתב ע"ז ז"ל וכ"כ במרדכי וז"ל ראיתי בפירוש ר"ת ואי שייך בכרגא כו' שרוצה להיות שייך עמהם בכרגא ולישא וליתן בעול עמהן מכאן ואילך ל"מ מעכבי ובהג"א כתב צ"ע אם רוצה לבוא לעיר וליתן כרגא שמא אז יחשב כבני מתא וממ"ש לעיל בחלק ב' בשם הרמב"ן משמע כדברי הרא"ש ור"ת עכ"ל ב"י וכן כתב ב"י עוד לבסוף בפסקן של דברים ע"ש. וזה תוכן דברי הרמב"ן בחידושיו בר מתא כו' לפרש"י בר מתא אבר מתא מעכבים מליכנס במבואו אע"פ דשייך לכרגא אע"ג שאם רצה שוכר בית במקום א' בעיר כיון דשדייה אכרגא להכא ומשהוא נעשה כאנשי העיר אינו יכול לעכב עליו המבוי הזה השתא מיהא מעכב עליו ואין זה נכון עכ"ל. ומ"ו ר"ם ז"ל כתב בד"מ על דברי הב"י הנ"ל וז"ל ואין דבריו נראים לי במה שמדמה דברי הרא"ש לדברי ר"ת דהרא"ש ל"ק אלא בבא לגור עמהן בעיר ולהיות כאחד מבני העיר ולזה לא מצי מעכבי עליו מטעם שכתב וכי קנו אותם הראשונים בחזקה אבל בדר בעיר אחרת ורוצה ליתן מס כדי לישא וליתן בעיר הזאת אפשר דאף הרא"ש מודה לדברי רש"י דמצי מעכבי עליו וכן רש"י מודה לדברי הרא"ש בבא לדור עמהן וכן נראה מדברי הרמב"ן שהביא ב"י עכ"ל ביאור דבריו דרש"י ור"ת אמה דאר"ה בריה דר"י הנ"ל קאי דקאמר ואי שייך בכרגא להכי ל"מ מעכבי דרש"י פי' שנתן מס למושל העיר להכי לא מצי מעכבי מלישא וליתן אף מלקבוע אומנותם כאן אע"פ דדר בעיר אחרת אבל אם לא נתן עד היום ועתה בא ליתן מצי מעכבי בידו מלקבוע אומנותו כאן או לישא וליתן כאן כיון שאינו דר כאן וגם לא נתן עד היום ור"ת סבר דל"מ מעכב בידו אם רוצה ליתן מס ומש"ה כתב מ"ו מור"ם דכשבא לדור כאן דאפשר דמודה רש"י דאין מעכבין בידו דמסתבר לחלק ביניהן והוא דכל זמן שאינו רוצה לדור כאן דין הוא שיעכבנו בידו מלישא וליתן כאן דא"כ בכל מקום שיראה שום משא ומתן טוב או איזה רווחים ילך ויתן מס להתם לפי משך זמן ההוא וישא ויתן גם התם ויפסוק לחיותא דכולי עלמא. ומסיק דמדברי הרמב"ן ג"כ נראה דגם לרש"י דוקא עכשיו שאינו דר כאן מעכבין עליו בני מבוי זה אבל אם בא לדור כאן אין מעכבין בידו. אך קשה מה שהביאו ב"י ורמ"א ראיה מדברי הרמב"ן לפלוגתא זו דלכאורה אין ענין לכאן דדברי הרמב"ן בשייך לכרגא דהכא ע"פ פרש"י הם דהיינו שנתן כבר מס לכאן ולהכי אם היה רוצה לשכור בית בעיר הזאת לא היו יכולין למחות בידו אבל כל זמן שלא נתן מס עדיין אם בא ליתן ולדור כאן בהא לא מיירי הרמב"ן ודוק ועיין בהוספה: