Drisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בני מבוי כופין זא"ז כו' תוספתא וז"ל כופין בני מבוי זא"ז לעשות לחי וקוורה למבוי מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי ע"כ וכתב נ"י ומשמע דאה"נ דאם באו הם לעשות דלת שיכול לעכב על ידם ע"כ ובגמרא דידן בדף י"א תנא א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו כו' ואיתא תו התם דף י"ב ואמר רב ענן אמר שמואל מבואות המשולשות לר"ה וביקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני ר"ה מעכבין עליהן סבור מינה ה"מ בד"א כדרבי זירא אר"נ דאמר ד"א הסמוכות לר"ה כר"ה דמיין ולא היא התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקי בני ר"ה ועיילי טובא ע"כ והביאו רי"ף ורא"ש למימרא דרב ענן שם וכתב הרא"ש עלה שם אבל במבוי הפתוח לכרמלית יכול לסתום (וכ"כ נ"י ע"ש) והא דתניא נמי בתוספתא אין כופין בני מבוי זא"ז לעשות דלת כו' הא רצו כולן עושין דלת ואין בני ר"ה מעכבין התם נמי פתוח לסימטא או לכרמלית ונ"ל דאין חילוק בין כרמלית וסימטא לר"ה לענין דין זה כיון שעוברים רבים לפני פתח המבוי דלענין שבת יש לחלק לפי שתלוי בבקיעת רבים דומיא דדגלי מדבר ונראה דההוא מיירי במבואות קטנים המפולשין למבוי המפולש לר"ה דאפילו כי דחקי רבים ומתפשטים למבוי הסמוך לר"ה כולי האי לא דחקי למבוי הפתוח לאותו מבוי עכ"ל ובהמ"מ פ"ה דשכנים כתב שיש שחילקו בין מפולשין לאינן מפולשין וכ"כ הרמב"ן בחידושיו בשם רבני ספרד ושהראב"ד הקשה עליהם ופירש הוא דמיירי באינו מפולש אלא מצד אחד ומשום שהוא מפולש ברחבו במילואו לר"ה קראו מפולש מיהו אי הוה שם מלבן ופצימין מעכבין רגל הרבים ודאי מעמידין דלתות וההיא תוספתא מיירי באינן פתוחות לר"ה וכתירוצא שכתב הרא"ש וכתב הרמב"ן שם בחידושיו שכך נ"ל עיקר וכ"פ ריב"ש סימן רמ"ח ע"ש ובזה דברי רבינו מבוארים שמ"ש בני מבוי כו' עד בחבילתי עד פתחי הוא מהתוספתא ומ"ש ואפילו אם יסכימו כו' הוא מימרא דרב ענן ומ"ש ואפילו אם ירצו להעמיד בפנים במבוי הרבה הוא לאפוקי ממאי דס"ד דע"כ לא אמר רב ענן אלא בד"א משום דדמיין לר"ה ומ"ש י"מ דוקא כו' היינו הסברא הראשונה שכתב הרא"ש ליישב התוספות וברייתא דרבי עם מימרא דרב ענן כן נ"ל ומ"ש בשם ריב"א הוא כדעת רבני ספרד שכתב הרמב"ן בשמם הכי וכדי ליישב הברייתא כנ"ל ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין חילוק אלא לעולם כו' בפרישה כתבתי דנראה דגם הרא"ש מצריך שיהא מפולש בלא פצימין (א') וכמ"ש הרמב"ן ואף ע"פ שמוקי לה במבוי קטן שנכנס למבוי גדול וטעמא שנכנס למבוי אחרת הא לאו הכי ס"ל דאפילו במבוי קטן יכולים למחות מלהעמיד דלת שאני התם דמ"מ שם מפולש עלה משא"כ כשיש לה פצימין אף ע"פ שנשאר לה חלל גדול מ"מ כיון דיש בשער זה עיכוב רגל במקצת יכולין לעכב לגמרי וגם אין להקשות א"כ למה הוצרך הרא"ש לדחוק נפשיה להעמידה במבוי קטן שנכנס לגדול ולא העמידו באינו מפולש לגמרי שיש לה פצימין י"ל דרצה לחלק בין מפולש למפולש וק"ל: ומ"ש בשם הרמב"ן כבר כתבתי שכ"כ בחידושיו וכ"כ בשמו נ"י ולמד כן מדקרא רב ענן למבוי שאינו מפולש מב' צדדין מפולש:
ומ"ש וכן מבואות המפולשות כו' הוא ג"כ מימרא שם דף י"ב:
חצר העומדת כו' שם י"א בעא מיניה רב הונא מרבי אמי א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או אין בני מבוי מעכבין א"ל בני מבוי מעכבין עליו אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת א"ל לפי בני אדם מתחלקת ע"כ. ופירש"י למבוי אחר כגון בית שבין ב' מבואות בני מבוי מעכבין אבני מבוי אחר שאינן רגילין אצלם. אכסניא חיל של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם לפי בני אדם הדרים בביתו עכ"ל רש"י. אבל הרא"ש כתב בשם ר"מ דלא מיבעיא ליה אם בני מבוי אחר יכולין לעכב עליו דהא מילתא דפשיטא היא כיון שאין לו דריסת רגל במבוי שאינו מפולש היאך יחזיר פתחו לשם ועוד דהול"ל בני אותה מבוי כדאמרינן לקמן בשמעתין בני אותה העיר ועיין בנ"י שם שהקשה עוד קושיא אחרת אלא אבני מבוי דידיה קא מיבעיא ליה אם פייס לבני המבוי האחרת ומניחים אותו לפתוח פתח למבוי שלהם מ"מ בני מבוי שלו מהו שיכולין לעכב שיאמרו לו השתא יעברו בני מבוי האחרת במבוי זה דרך ביתך ותרבה עלינו את הדרך ונקט להחזיר פתחו ולא קאמר לפתוח לרבותא (זה כתב נ"י בשם הרמב"ן והרשב"א כתב ג"כ בתשובה והביאו ב"י אבל ברא"ש ליתא מש"ה לא כ"ר להאי רבותא) דל"מ היכא שרוצה להניח פתח זה ולפתוח גם כן למבוי אחר דפשיטא דמעכבין אלא אף אם ירצה לסתום פתח זה של מבוי זה ולהחזיר פתחו למבוי אחר אפ"ה מיבעיא לי אם מעכבין משום המס ואכסניא הבא על אותו מבוי וכמ"ש בסמוך אחר זה ופשיט ליה דמעכבין:
היה לו כבר פתח פתוח כו' שם דף י"א מימרא דרבא ע"ש וק"ל:
כתב הרמב"ם כו' כ"כ בפרק ה' דשכנים וכתב ב"י נראה דדעת הרמב"ם בסוגיית הומ' כדעת המפרשים שכתב הרמב"ן ששתי האיבעיות דאיבעיא להו מרב הונא הנ"ל אחת הן וגירסתן כך היתה א' מבני מבוי כו' מעכבין או לא מעכבין אכסניא כו' מתחלקת כו' א"ל אכסניא לפי בני אדם מתחלקת ובני מבוי מעכבין עליו (וכמעט כך היא גירסת הרי"ף) וכך שאל אחד מבני מבוי שביקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה בני מבוי זה מי מעכבין עליו משום שאכסניא שהמלך מטיל עליה לפי בני אדם הנכנסים ויוצאים במבוי מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת הלכך כל זמן שלא פרץ פצימיו נותן חלקו עמהן כשהיה עושה מקודם לכן ולכן אינן מעכבין עליה ופשיט ליה דמעכבין ע"כ. ובחידושי רמב"ן כתב עוד ז"ל ולפ"ז ה"ה למבקש להחזיר פתחו לר"ה נמי דינא הכי אלא שדרך הכל להיות הבתים פתוחים לחצירות וחצרות למבוי. א"נ לר"ה אין מעכבין עליו שהאכסניא לפי מבואות מתחלקת וזה שביתו יוצא למבוי [עם המבוי] נמנה הואיל שאין לו מבוי אחר שימנה בכללן עכ"ל ונ"ל שהרמב"ם ס"ל כתירוצא בתרא ולהכי דייק וכתב להחזירו למבוי מיהו אין זה כ"כ ראיה דלשון הגמרא נקט הרמב"ם. וכתב עוד ב"י ז"ל וא"ת הא הרמב"ם כתב שם לפני האי בבא ז"ל מי שביקש לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך כו' והיינו דבעיא דרב הונא לדעת המפרשים הנ"ל ומאחר שהוא מפרש דברי רב הונא בע"א מנ"ל דין ההוא וי"ל דיליף ליה מדתניא בהאי פירקא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו עכ"ל ב"י. ואין להקשות דלמא האי ברייתא ג"כ לענין אכסניא מיירי דא"כ הו"ל לר"ה או להסדרן לפשוט מברייתא זו אלא ודאי לשון הברייתא לא משמע להו כן (מדלא הוזכר כלל אכסניא וק"ל כן צ"ל לפי תירוץ ב"י אבל ל"נ דלק"מ דדין הראשון של הרמב"ם שאסור לאדם לפתוח פתח למבוי שמרבה עליהן את הדרך נלמד מק"ו מהא דתניא בפרק לא (יחפור א' מבני החצר שביקש ליעשות רופא אומן בני חצר יכולין לעכב וכבר כתבתי לעיל סימן קנ"ו שגי' הרמב"ם הוא אחד מבני המבוי כו' וכמש"ר בעצמו בשם הרמב"ם ר"ס קנ"ו שהרמב"ם נתן למבוי שאינו מפולש דין חצר לענין זה וכמבואר שם וכיון שאבני אותו מבוי יכולין לעכב שלא לגרום ריבוי נכנסים ק"ו למי שאינו מאותו מבוי שיכולין לעכב עליו לפתוח ומשה"נ הוצרך הרמב"ם לפרש דהכל בעיא אחת איבעיא ליה לר"ה משום דלענין פתיחה לבד לא הוצרך לאיבעי ליה וזה ברור בעיני. וא"ת א"כ תקשה לפי גירסת שאר פוסקים דגרסי בברייתא הנ"ל אחד מבני חצר כו' וס"ל במבוי אין קפידא וכאן מפרש איבעיא דרב הונא דתרתי קמיבעיא ליה ופשיט ליה שאסור לפתוח במבוי מפני שמרבה דריסת הרגל הא אמרינן דבמבוי אין קפידא י"ל דס"ל דלא אמרינן דבני מבוי אין יכולין לעכב כ"א אבני מבוי שלהם אבל זה שאינו בן מבוי שלהן מיבעי ליה אם יכולין לעכב וכ"כ בחידושי רמב"ן והוכיח מזה גירסת הספרים בני חצר דאי בני מבוי גרסינן מאי קמיבעיא ליה וכמ"ש וק"ל. וא"ל הא מסקינן בגמרא וכ"ר בסימן קנ"ו דבר מבואות אבר מבואות נמי לא מצי מעכב לק"מ דההיא ברייתא לשאר פוסקים במבוי מפולש מיירי וכמ"ש שם ובמבוי מפולש מסקינן הכא דאין קפידא וק"ל ואפשר שזו דעת רבינו שכתב בתחילה הדין סתם ע"פ מה שפירשו המפרשים איבעיא דר"ה והביא ג"כ דברי הרמב"ן שהם ע"פ פי' אחר בדברי רב הונא משום דכבר כתבתי בסימן קנ"ו דמשמעות דברי רבינו הם שם דס"ל כהרמב"ם בהא דנתן למבוי שאינו מפולש דין חצר וא"כ הא והא איתא וכמ"ש הרמב"ם ועיין בחידושי הרמב"ן שחולק על דין זה דהרמב"ם והקשה עליו ונ"ל שכוונתו שם בקושייתו הוא זה ממ"נ אם הדין נותן שיתן להמס אף מי שאינו דר עמהן א"כ אף אם יהיה פתחו סתום לעולם צריך ליתן ואם אין הדין נותן למה יהא כח בידם לעכבו א"כ כל היוצא מן המבוי יחייבו אותו שלא לצאת כדי שיתן עמהן בלחי וקורה ובשאר דברים ודוק שם: