וכתב הרמב"ם ובשאר פירות כו' ז"ל ב"י ויש לתמוה למה כתב כן בשם הרמב"ם והלא משנה שלימה היא בפרק המוכר את הפירות סוף דף צ"ג ואפשר שכ"כ לאפוקי מהרשב"ם שפי' שם שקאי אהמוכר תבואה ומשמע דוקא במוכר תבואה הצומח מן האדמה ושכיחי בה עפר וטינופת הוא דמקבל אבל בפירות אילן וכיוצא בו לא לכך כתב בשם הרמב"ם שהוא פי' המוכר פירות הנזכר במתניתין דמיירי בכל שאר פירי בר מחיטי ושערי וקטנית השנויים בברייתא: צריך לקבל אלו השיעורין והמותר ינכה ול"ד למש"ר בסימן רי"ח ס"ח דאם א"ל בית כור עפר הן חסיר הן יתיר אני מוכר לך דכל רובע לסאה הגיעו ואם נמצא יותר מרובע דמנכה לו את כולו דשאני הכא דסתם תבואה רגילה להיות בו רובע וכאילו היא תבואה טובה אם לא שידוע שעירב בו דקנסוהו משא"כ התם דאם מכר לו סתם בית כור דהוה קפידא ומש"ה אף שא"ל הן יתיר כשיש יותר מרובע אין זה בכלל התנאי וכאילו לא א"ל כלל דמי כן תירץ שם בגמרא ריש דף צ"ה ע"ש:

צריך ליתן לו חטים ושעורים כשיעור הצרור כו' כתב נ"י אע"ג דקיי"ל גרמא בניזקין פטור היינו דוקא כגון שולח הבערה ביד חרש שוטה וקטן דהשתא לא מזיק ליה ממש בענין זה כמות שהוא ופעולה אחרת היא וכן כל כיוצא בזה אבל הכא כיון שהדין נותן שאין לו לנפותו ונמכר במקום חטים (כיון שהיה מעורב בו מעצמו ואסור להחזירו בידים) הרי שוה ממון ועפר הנמכר בממון כגון עפרות זהב הוא והיזק ניכר הוא לכן לכ"ע חייב וק"ל וע' דף ר"ז ע"ב: