אבל אם יש עדים שהפקיד כו' בפרישה כתבתי שאינו ר"ל שבעינן שאותן עדים שראו שהפקידו בידו ראוהו עתה בידו ונראה לומר כן דאל"כ לא הו"ל לרבינו להשמיט מלכתוב האי דינא בפי' כאן או בסימן ע"ב או בסימן קל"ג במקומו שמדבר רבינו בהאי דינא ואף שהרמב"ם כתב בפ"ו דשאלה וז"ל הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקיד אצלו אין השומר יכול לטעון כו' ומשמע דס"ל דבעינן שאותן עדי פקדון עצמן צריכין להעיד ג"כ על שראו אותו חפץ בידו אבל בב' כיתי עדים הואיל וכל א' בעצמו אינו נאמן אינן מצטרפין יחד וגם מל' רבינו משמע קצת כן שכתב ז"ל ואם העדים מכירים שהוא זה מחזירין אותו דאל"כ שהוא זה ל"ל דלא הול"ל אלא אם העדים מכירין אותו על כל זה נראה (מ"ש א"כ) [כמ"ש דאל"כ] מנ"ל לומר כן וגם א"כ הו"ל לפרש ולכתוב דבר גדו כזה בהדיא ול"ד כתב הרמב"ם זה החפץ ודוק:

כתב הרמב"ם אם באו עדים כו' שאין הנפקד אמוד דע שהרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין דין ד' כתב כל אלו הדברים הן עיקר הדין כו' והביאו ב"י בסימן זה בספרו וגם בש"ע לפסק הלכה אבל הב"י בעצמו כתב בס"ס ט"ו שמדברי הרי"ף והרא"ש מוכח דלא ס"ל כן בדיני יתומים הלזה כ"א בלאורועי שטרא או לאפו שבועה ומש"ה השמיטו ג"כ רבינו שם בסימן ט"ו וגם כאן לא כתב בדין יתומים כי יש לחלק ביניהן וכמ"ש ב"י שם ע"ש ודוק: