ותנן אחד השור ואחד כל בהמה כו' עיין בב"י האיך מפרש דמהיכי יליף לה רבינו [והביאו הב"ח] ולעד"נ רבינו דכתב בפשיטות ז"ל ותנן א' שור וא' כל שאר בהמה כו' לא להכי נתכוון אלא כוונתו דילפינן שור דנגיחה משור דשבת כדילפינן שם באותו משנה דבור חסימה וכלאים שור שור משבת והא דלא יליף נמי שור דבור משבת משום דלא דמיא דשור דשבת איירי בשור העובד ועושה מלאכה ודומה לו נמי שור דנגיחה שהוא העושה מלאכה ונוגף את האיש וכן שור דחסימה דחוסמו ועושה בו המלאכה וכן דכלאים משא"כ שור דבור דאיירי בענין דנעשה בהן דהשור והחמור נפלו בהבור וניזוקו בו. גם י"ל דשור דבור לא ניחא ליה ללמדו משור דשבת דא"כ לכתוב שור לחוד ולא לכתוב ג"כ חמור אלא ודאי אתיא ג"כ לדרשא אחרינא שור ולא אדם חמור ולא כלים ובשני תירוצים הללו נתיישב למה הגמרא קאמר שם דלמדין חסימה וכלאים משבת ולבור הצריך שם פסוק אחר ודו"ק:

ועוד יש בין תם למועד כו' בב"ק דף ט"ו פריך שם בגמרא אמ"ד פלגא נזקא קנסא הוא מהא דתנן מה בין תם למועד כו' וכמש"ר כאן ואם איתא ליחשב נמי הא ח"נ דתם דקנס הוא ואינו משלם במודה ע"פ עצמו ולא באו עדים אח"כ (דאילו באו אח"כ נתבאר לעיל בסימן שמ"ח דאינו פטור אא"כ מתחייב נפשו מה בהודאתו) ונ"ש דמועד דממונא הוא משלם ע"פ עצמו ומשני תנא ושייר חצי כופר ופירש"י מועד שהמית אדם משלם כופר ליורשים ותם אפילו חצי כוצר לא משלם ולכאורה קשה על רבינו דלא הו"ל לשיירו ומ"ט לא חשיב ליה וי"ל דהא כבר נתבאר בדברי רבינו בסי' א' ובסי' שמ"ח דלא אמרינן מודה בקנס פטור אלא במודה בפני ב"ד מומחין ולית לן ב"ד מומחין בזמן הזה וג"כ אין דנין קנס כלל אא"כ תפס הניזק ואם תפס הניזק לא מהני ליה הודאתו אפילו הודה קודם שתפס הניזק וכבר כ"ר דאין רצונו לכתוב דינים שאינם נוהגים עתה ומטעם זה לא כתב ג"כ החילוק שביניהן בחיוב חצי כופר משום דאין דנין בזמן הזה בדין שור שהמית אדם כלל וכדמסיק רבינו וק"ל: ותם נעשה מועד ע"י ג' נגיחות כו' כבר כתבתי בפרישה דזא"ז ר"ל בג' ימים וכן הוא בגמ' בב"ק דף כ"ג וכ"ד דשם הביא פלוגתא דבין ר"מ ורבי יודא ורבי יוסי דר"י ור' יוסי ס"ל דוקא ג"פ בג' ימים ור"מ ס"ל דאם נגח ג"פ ביום א' נעשה מועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ובגמרא שם ובכל הפוסקים איפסיקא הלכתא כר"י ור' יוסי. ועיין בטור א"ח סי' קי"ד שכתב שם בשם מהר"ם שהיה אומר צ' פעמים ביום א' זא"ז משיב הרוח כו' ומחשב ליה כאילו אמר ל' יום זא"ז בכל יום ג' פעמים מטעם דריחק נגיחותיו חייב כו' ושם כתבתי טעמו דלא תקשה הא לא קי"ל כר"מ ע"ש: אף ע"ג דגם ח"נ קנס הוא ואין גובין אותו כו' עיין בתשובת הרא"ש כלל ק"א דין ח' והביא ב"י לפסק הלכה בסי' זה ס"ג ז"ל סוס שבעט כו' עד הלכך ישומו הב"ד הנזק ויתנו לו. וצ"ע בסימן א' הביא רבינו לדברי הרא"ש דאין אומרים לו ליתן הקצבה כפי השומא אלא מהתקנה מנדין לו עד שיפייס ויתן בקרוב יישתקו לגלות לו הקצבה ואפשר דהכא ג"כ דעתו כן. והארכתי מזה לעיל בס"ס א' ע"ש:

או אפילו שהורגל לצאת לשוק שם דף ל"ג ת"ר פועלים כו' [עב"ח שהביא לשון הגמרא] והוכיח הרא"ש דהלכתא כרבנן וכתב ב"י ז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים א"כ ונ"ל ליישב דקשה ליה לרבינו בהסוגיא הנ"ל דהמקשה פריך אי שכיח במתא מ"ט דאחרים אי שכיח בבית מ"ט דרבנן ולמה לא ניחא ליה בשכיח ולא שכיח איירי ואי משום דקשה ליה א"כ במאי פליגי הול"ל כן. גם אתרצן קשה דהו"ל להשיב ליה בקיצור דבשכיח ולא שכיח לחוד פליגי אלא ודאי צ"ל דהכי קאמר אי דשכיח בבית רצה לומר דשכיח נמי בבית כמו במתא והיינו שכיח ולא שכיח מ"ט דרבנן בס"ל להמקשן כיון דפועל אל שכירותו נושא את נפשו רשות לו לכנוס כל שאינו שכיח תמיד במתא והתרצן השיב לו דמיירי בשכיח ולא שכיח ואפ"ה ס"ל לרבנן משום דאיירי דקם אבבא וקרי ליה וא"ל אין ובכה"ג ס"ל לרבנן דהו"ל כאילו א"ל בפירוש קום אדוכתך ואבא אליך כיון דשכיח לצאת לפעמים לשוק אבל אי לא שכיח כלל בשוק גם רבנן מודו דלא מפרשינן אין קום אדוכתך. ואי שכיח תמיד בשוק גם אחרים מודים דהיינו מפרשים אין קום אדוכתך קא"ל ורבינו איירי בדלא א"ל אין ומש"ה בשכיח ולא שכיח חייב וק"ל אלא שאכתי קשה דלא הו"ל לרבינו לקצר אלא לכתוב ג"כ חלוקת הגמרא דאי א"ל אין פטור וכדברי ת"ק וצ"ל דכיון דבזמן הזה בכל ענין חייב וכדמסיק בשם הרא"ש מש"ה קיצר ולא רצה לכתוב חלוקה דפטור בא"ל אין. והרמב"ם כו' [עי' ב"פ שהביאו ומה שיש לדקדק בו] ולעד"נ ליישב כוונת הרמב"ם דס"ל מכח קושיית בגמרא הנ"ל דסברת הגמ' הוא בשכיח ולא שכיח פטור הבע"ה מן הכופר שאמרו המע"ה ה"נ כיון דיש סברא לכנוס ושלא לכנוס לא הו"ל לכנוס שלא ברשות ומש"ה התחיל הגמ' בטעמ' דאחרים דחייבים וקאמר דשכיח במתא ור"ל אפי' אי לפעמים שכיח במתא ק' מ"ט דאחרים ואי תמידי שכיח בבית מ"ט דרבנן והתרצן השיב לו דמיירי בשכיח ולא שכיח כו' וא"ל אין דבזה מסתבר לאחרים לומר מדקרי ליה וא"ל אין כאילו פי' דבריו וא"ל עול תא כיון דאינו רגיל תמיד בשוק ורבנן ס"ל דאפי' בכה"ג נמי פטור די"ל קום אדוכתיך קא"ל. והשתא דכתב הרמב"ם שם שני בבות זא"ז ז"ל אפי' נכנס לתבוע שכרו או חובו ונגחו שורו של בע"ה ומת הבעלים פטורים מן הכופר עמד בפתח וקראו לב"ה וא"ל הן ונכנס ונגחו שורו של בע"ה הרי בע"ה פטור כו' עכ"ל וכוונתו ברישא דמיירי (כל א') [בלא אמר] הן פשיטא דפטור דמן הסתם איירי דשכיח ולא שכיח במתא כסתם בעלי בתים דלפעמים המה בבית פעמים בעיר. והגמרא לא הוצרך לאוקמא דאיירי בא"ל הן אנא לפרש טעם אחרים וכנ"ל. ובסיפא קמ"ל דאפילו אמר אין אפ"ה פטור וכמ"ש ועיין בב"י שכתב שגירסת הרא"ש היתה כגירסת הספרים דמחלק בין איתא במתא בסתם ב"ה או ליתא במתא ברוכל שרגיל לצאת חוץ לעיר כו' ע"ש בתוס' דכתבו אותה הגירסא ודבריו תמוהין שהרי מבואר בהדיא בראש כדברי רבינו ע"ש:

או רבצה כו' עד או קטנים כו' [כמו בב"ח] וכתב הרא"ש הרי"ף לא הביא הני לישני דר"א דמשמע ליה דמיירי מתני' כפשטה וכצורתה דלא מפליג בין פכין גדולים לקטנים דכולהו לאו אורחיה הוא וכלישנא בתרא דר"א עכ"ל ומזה נתבאר לך דמש"ר בסמוך והרמב"ם כתב כו' עד וכ"כ הרי"ף אינו ר"ל שבהדיא כ"כ הרי"ף אלא מדהשמיט מימרא דר"א וכתב המשנה סתמא נלמד דס"ל כן וכמ"ש בשם הרא"ש וק"ל וכתב ב"י ז"ל מ"ש רבינו בשם הרמב"ם כן הוא גירסת ספרים דידן בפ"א מהנ"מ הבהמה אינה מועדת מתחלתה כו' עד ולא לרבוץ על כלים גדולים אבל המ"מ כתב וז"ל מ"ש לרבוץ על כלים קטנים פסק כל' אחרון דר"א ועיקר ותימא שאינו בהלכות עכ"ל ולא משמע מדברי המ"מ שהיתה לפניו גירסא אחרת בדברי הרמב"ם שהרי ז"ל המ"מ אבל השן מועד כו' והרגל מועד וכו' במשנה שם ומ"ש לרבוץ על כלים קטנים מימרא דר"א בפ"ק כו' משמע מל' שהרמב"ם כתב האי בבא דלרבוץ על כלים קטנים אחר הבבות שמועד עליהם הבהמה ועוד דא"כ לא הול"ל ומ"ש לרבוץ כו' אלא הול"ל ומ"ש ולא לרבוץ. ועוד דמה שאינו מועד על רביצת כלים גדולים זה ציין המ"מ לפני זה במ"ש הרמב"ם ה' תמים כר שא' מהן הוא ולא לרבוץ כו' וכתב מראה מקום עליו. לכן נראה דפשוט הוא דגם גירסת המ"מ בדברי הרמב"ם הוא כגירסת ספרים דידן אלא שבגמרא שלפנינו בלישנא קמא הוה כתוב בין על כלים גדולים או קטנים. ובלישנא בתרא כתוב דוקא גדולים וז"ש המ"מ דהרמב"ם כתב כלישנא בתרא ומש"ה תמה המ"מ שאינו מהלכות כיון דהרמב"ם על הרוב בשיטת הרי"ף רבו אזל א"כ לא הו"ל להעתיק בהלכותיו המשנה סתמא דמשמע דס"ל דבכל ענין אינן מועדין אפי' אפכים קטנים וכמ"ש הרא"ש בשמו דזהו דלא כמ"ש הרמב"ם ודו"ק.