אבל אם דחפוה חברותיה כו' אבל ר"י פי' כו' עד וכ"כ א"א שם דף כ"ת פלוגתא דאמוראי ופסק הרי"ף כמ"ד דפשיעה הוה דהו"ל לעבורי חדא חדא והתוס' והרא"ש כתבו דאע"ג דלענין רועה ש"ש ודחפו הבהמות זא"ז ונפלה והזיקה קיי"ל דחייב הרועה לשלם וכמש"ר בסימן ש"ג לאו משום דהוה פשיעה אלא מטעם דהו"ל כגניבה ואבידה דחייב עליה ש"ש וכן מוכח בפ' הפועלים ומשם מוכח דלא הוה כפשיעה וא"כ בדין זה דעלה והזיקה להירקות פטור דקיי"ל בשן ורגל בשמירה פחותה סגי ומיחשב לאונס ע"ש באשר"י שהאריך ומ"ש הוא תכלית כוונתו ויש שם ט"ס וכצ"ל שם אע"פ שהוא ש"ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והוזקה ומיהו אם הזיקה פטור דהא תנן כו' וכן מצאתי הגי' באשר"י של קלף:

כיצד משערינן כו' עד ושמין מי שבא לקנות כו' שם דף נ"ח יליף טעמא מקרא ע"ש: כמה הרויח הניזק שלא הוכחש כו' ז"ל ש"ג פרק הכונס ומן התימה על הטור כיון שבסימן שצ"ד פסק כדעת אביו בניכוי כחש למה לא פסק ג"כ הכי בתשלומין דמי ולדות סימן תכ"ג ע"ש ולעד"נ דגם כאן לא פסק כהרא"ש שהרי הרא"ש הביא דברי הרמ"ה שפסק שאין מנכין הכחש וכתב עליו ול"נ כו' ורבינו היפך דברי הרא"ש שהביא מתחלה מה שפסק הרא"ש דמנכין כחש ומסיק וכתב ע"ז דהרמ"ה כתב שאין מנכה ש"מ דמסתבר ליה כדעת הרמ"ה וה"ט דגם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דין זה דכחש משמע דס"ל כהרמ"ה וכ"כ ב"י ע"ש וא"ת הא כ"ר בסימן שכ"ד ושכ"ו בהמקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חיטים כו' דאין מנכין לבעל השדה משום דאמרינן ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מריה והוא מהגמרא וכמ"ש שם וי"ל דשאני התם דהתנה בעל השדה עם המקבל שיזרע שומשמין משא"כ כאן דבהמתו הזיקו שלא מדעתו: