ומקיימין אותו וכו' ל' ב"י עי' מ"ש לקמן סי' ק"י אמ"ש שם בשם תשובת הרא"ש דאין מקיימין שלא בפניו ע"כ ור"ל דשם כתב דיתום שאני ובמרדכי פרק שור שנגח ד' וה' כתב שלכן יש לחלק בין יתומים לשטר שהוא שלא בפניו מפני דפריעת ב"ח רק מצוה ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו לכן אין מקיימין עכ"ל אך קשה לי דלקמן ר"ס ע"ח כתב רבי' דנפרעים מיתמי בשטר אפי' קטנים וב"י עצמו מפרש שם הטעם משום דמקיימין שטר אפילו שלא בפני ב"ד ש"מ דאפי' ביתומים אמרינן כן. ולכן נ"ל דרבינו ס"ל דודאי שורת הדין נותן דמקיימין אפי' שלא בפני יתומים כיון דקיום שטרות קל הוא. מיהו דוקא לקיומיה לחוד אבל לא לגבות ממנו מיד ע"י הקיום דבהא ודאי מסתבר לחלק בין גדול ליתום דגדול דידע במילי דעצמו ובמילי דאבוה אף דמקיים עליה שטרא שלא בפניו ואף שיבא לגבות ממנו ע"י הקיום מה בכך הא לכשיוודע לו יכול להביא עדי זכיותיו ויסתור הדין אבל למיגביה מיניה דיתום דהוה כשלא בפניו תו לא מצי לחקור ולהביא עדי זכיותיו לסתור הדין ולענין למיגבי מיניה איירי רבי' בסי' ק"י ע"ש. והשתא ל"ק מלקמן סע"ח דהתם איירי כשהוא תוך זמנו ובחזקה שלא נפרע ומש"ה ג"כ נפרעין דכיון שהוא תוך זמנו כגדול דמי וכמ"ש כן משמע לשון הרשב"א שכתב בתשובה ז"ל טעמא דמקיים שלא בפני בע"ד מפני שהמקיימין לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימת העדים ע"כ הרי לך דטעמא דכיון דאינו מעיד על שחייב לו והבע"ד יכול להביא עדים לסתור הדין אין קפידא בדבר וממילא ביתום דלא שייך הכי אין עושין כן שלא בפניו. וא"ת לטעמיה דהרשב"א כשעדי שטר עצמן מעידין על חתימתן אמאי מקיימין שלא בפניו הא קיי"ל כרבנן דאמרי אינהו אמנה קמסהדי י"ל ס"ס הא אין מעידין עכשיו דבר חדש אלא שאומרים זה כ"י שפלוני לוה לפלוני ובשעת ההלואה היתה החתימה וק"ל:

ומ"מ אע"פ שהוא מקוים כו' בפ"ב דכתובות (דכ"א) אסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין וכתבו שם התוס' לפני זה ז"ל עד ודיין אין מצטרפין משמע דאפי' בשטר מקוים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינים וכ"מ בירושלמי דגיטין כו' עכ"ל והביאו ג"כ הב"י ע"ש וצ"ע דהרשב"א בתשובה כתב איפכא בשם הירושלמי (הביאו הב"י ג"כ בסימן זה ס"ט מיד אחר הדברים הנ"ל) וז"ל שאלת שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע"פ שאין מכירין חתימת הדיינין. תשובה בגמרא מפרש שאינו גובה עד שיכירו חתימת שני עדים או ב' דיינים דבפרק ב' דכתובות אסיקנא עד ודיין אין מצטרפין אלא שבירושלמי משמע שא"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואנו אין לנו לסמוך אלא על גמרא שלנו עכ"ל הרי לך שכתב בשם הירושלמי דמעשה ב"ד א"צ קיום ואע"ג דמסיק שם וכתב ע"ז ז"ל די"מ הירושלמי דמיירי כשהן דיינים מומחים החתומים על הקיום שאין אדם חצוף וזייף חתימת ב"ד קבוע שמן הסתם חתימתה ניכרת לרבים כו' מ"מ ק' דהו"ל לרשב"א או לי"מ הנ"ל להוכיח חילוק זה להירושלמי דאל"כ קשה דבריו אהדדי וגם על הב"י ק' שכתב דברי שניהן בלא פלוגתא ואפשר לומר דדברי תוס' לחוד ודברי רשב"א לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ והתוס' מיירי ביצא ערעור על החתימה וכדדייק ל' רבינו שכתב יכול הלוה לערער עליו לקיימו וכן הירושלמי שהביאו התוס' ראיה ממנו לא כתב אלא קרא ערעור כו' דבסוף גיטין איתא שם ז"ל קרא ערעור על ח"י עדים ועל חתימת ידי דיינים רבי אבא בשם ר"י (אמר) [שכן] אם רצו לקיימו בכתב יד העדים מקיים בכתב ידי הדיינין מקיים אני אומר אפי' בע"א ודיין אחד מקיים ע"כ ובהכי מסתבר לומר דגם חתימת הדיינים צריך קיום. והרשב"א מיירי כשלא יצא ערעור על החתימה רק שטר מקוים הבא לפני ב"ד ואין הב"ד מכירין חתימת הקיום והלוה טוען אמנה או פרוע אם נהימניה במגו וע"ז כתב דמגמרא דילן משמע דעכ"פ צריך ודירושלמי משמע דגובין בו דכל שלא טען עליו בפירוש טענת מזוייף לא חיישינן כיון שהוא מקוים בב"ד ועי' בל' הירוש' שהביא הרשב"א כי לא מצאתיו מפורש ודוק:

זה החי יכתוב ח"י על החרס כו' עיין בד"מ ובהגהותיו מ"ש בזה וכתב הרא"ש וא"ת אמגילתא אמאי לא הא יכול לטעון פרעתי (ק"ק דילמא לא משהי הרמאי השטר בידו אלא עד תחלת יומא דמישלם זמנו ואז אינו נאמן לומר פרעתי כמש"ר בר"ס ע"ח ע"ש לדעת הרי"ף והרמב"ם והר"י הלוי) (וכמש"ר לקמן בסס"ט) וי"ל דאיכא למיחש דילמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום ושוב לא יהיה נאמן דכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי עכ"ל וכה"ג כתב ג"כ הר"ן וא"ת מאי קשיא ליה להרא"ש הא איכא למיחש דמאן דאשכחיה יכתוב בו נאמנות ואז לא יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף כדלקמן סס"ט וא"ל דלא ירא מזה כי הוא בטוח שמי שימצאנו לא יוכל לקיימו ובכה"ג אינו מועיל נאמנות וכמש"ר בשם בעה"ת ר"ס זה ולקמן סס"ט דהא אף א"ת דמיירי דחתם השתא בפני עדים כמ"ש בפרישה בשם הרמב"ם לא ירא מאלו דאותם שנים יהיו יודעים האמת שלא חתם אשום חובו דא"כ לא השיב הרא"ש כלום דהא אף אם יטעון להד"ם לא יהיה לו הפסד כלום הואיל שא"א לקיימו ולא יהיה חייב לשלם אף שזה יוציא חתימת ידו אלא ע"כ צ"ל שאע"ג דהשתא אין יכולים לקיים חתימתו חיישינן דילמא משהי ליה עד דמתרמי ומצי לקיימו באיזה צד שיהיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ואפשר לומר דלכתיבת נאמנות לא חיישינן דכולי האי לא מסיק הרמאי אדעתיה שהרי אפילו ברוב שטרות לא כתבינן נאמנות וכמ"ש בסס"ט ופ"ב והיותר נראה דהרא"ש הוה ק"ל למה לא אמרו דיחתום שמו אריש מגילתא או אף א"ת שמסתמא א"א לצמצם כ"כ בראשו עד שלא יוכל לכתוב לפני חתימתו הני ד' תיבות אני חייב לפלוני מנה מ"מ אפשר לצמצם עד שאינו יכול לכתוב שם החוב וגם הנאמנות ואז יהיה נאמן לומר פרעתי וק"ל ואע"ג דבפרק ג"פ ריש [דף קע"ו] מייתי שם מימרא דאביי דאמר לא לחתום איניש חתימתו בסוף מגילתא ופי' רש"י כ"א אריש המגילה (וכ"כ רבי' לקמן ג"כ ר"ס ס"ט) ש"מ דאריש מגילה חותם וקאי שם נמי אנדון דידן כדפרש"י שם י"ל דבמימרא דאביי דהכא עצה טובה קמ"ל יותר ודוק:

לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני קיום כצ"ל כמו שכתבתי בפרישה וכן איתא ברא"ש ז"ל הילכך כיון שאין השטר מתקיים ע"פ עד ודיין אין אנו חוששים אם הדיינים קרובים ואף על גב דגרסינן בירושלמי פרק שבועת העדות שלא יהיו העדים קרובים לדיינים היינו בעדים המעידים לפני הדיינים לפי שלא יקבלו עליהם הזמה וטעמא דהזמה לא שייך הכא עכ"ל ומדכתב רבינו דאין לחוש אם עדי השטר קרובים לדייני הקיום נראה דס"ל דדעת הרא"ש הוא דאפילו כשעדי השטר בעצמן מעידין על חתימתן א"צ להיות רחוקים מהן והטעם דדייני הקיום א"צ לקרות כל מה שכתוב בשטר וכמ"ש הרשב"א והר"ן והריב"ש (והביאן הב"י במחו' ס"ט וי"ח) ע"ש וא"כ ליתא בזה הזמה כשמעידין ואומרין זהו חתימת ידינו גרידא וכן מוכח מתשובת הרמב"ן סקי"ב ע"ש אבל מדברי הר"ן לא משמע הכי שכתב בשם רשב"א (הביא ב"י במס"ט שכתב ז"ל יכולין להיות עדי קיום קרובים לדייני קיום כיון דאין הזמה מצוי בהן אלא היכא דאמרו בפנינו חתמו עדי השטר ביום פלוני וזה דבר רחוק לא חיישינן להכי בקיום שטרות הואיל ואינו אלא מדרבנן והביא ראיה ע"ז והר"ן העלה דאפילו עדי הקיום צריכים להיות רחוקים מדייני הקיום ורי"ו בנ"ב ח"ה כתב שני הסברות ודוק:

אבל אם שנים אומרים גזל כו' ז"ל התוס' שם (ריש דס"ב) וק' דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ואית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה כו' וע"ק לר"י אמה שפי' הקונטרס אי ערעור דבני משפחה גילוי מילתא הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזהו תימה איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו ב' אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישם דתרי כק' לכ"נ כפי' ר"ח דלא איירי בעדות דיינים אלא בעדות אחרים כו' וקאמר אי ערעור דגזלנותא (והאחרונים הכחישו הראשונים) תרי ותרי נינהו ולא מיפסל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דלא שייך למיפסליה מכח נגיעת עדות דהא אחרינא נינהו ואי ערעור דפגם משפחה שאמרו עליו שהוא עבד ואז ליכא למימר דב' האחרונים באים להכחיש הראשונים דא"כ איך באו להעיד דהרי ודאי לא יקבלו עדותן כיון דלא הו"ל חזקת כשרות וע"כ צ"ל דאיירי במזימין הראשונים א"כ גילוי מילתא בעלמא הוא (אבל מתחלה כשמקשה אי ערעור דגזלנותא לא ס"ד דאיירי דהאחרונים מזימין הראשונים אלא כסתם משמעות ל' הגמרא דקאמר מעידין עליו דמשמע דמעידין על הכשרות שלא גזל וס"ד דיועיל עדותן לאוקים גברא אחזקתיה) דכיון דגלאי מילתא דכשר היה מאי איכפת לן בההוא ערעור ולא ביטל וועד המושב ומשני דאמרי דעשה תשובה וכיון דמודה לן דגזלן הוא הוה ערעור דידהו ערעור לבטל וועד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל הויא בחזקת פסול עד שנודע לנו כשרותו ע"כ לשונם בתוס' ביאור (ועפ"ר מ"ש בביאור פרש"י ונימוקו) והרי"ף בעיקרא דמילתא פי' כוותיה דר"ח דמיירי בעדות אחרים ולעניין בטול וועד מושב הראשון אבל במ"ש התוס' דהיכא דאיכא תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה בהא לא ס"ל כוותיה אלא כרש"י דפסיל מספיקא ע"ש שהאריך להביא ראיות וכן ברא"ש כתב כדברי הרי"ף וכן בר"ן שם הביא ראיה לדברי הרי"ף ודחה קושיית התוס' הנ"ל ע"ש והוא דעת רבינו שלא כתב שום נפקותא בין רש"י ורי"ף אלא דלרש"י שנים מן השוק יכולין להעיד עליו שאינו זה להרי"ף משמע דבשאר מילין שווין ולא כלל לר"ח בהדי דרי"ף אלא בעיקר הפי' ולא חש להזכיר דעת ר"ח דס"ל בתרי לגבי תרי דכשר כיון שרש"י ורי"ף ורא"ש כולהו לא ס"ל כוותיה ומיהו נשמר רבינו בלשונו ולא כתב דכה"ג הוא פסול כיון דלר"ח הוא כשר והוא התחיל לכתוב גם בשם ר"ח וק"ל: אא"כ ישבו פעם אחרת כו' יש פירשו ישבו כמשמעו וס"ל דאין הראשונים צריכין לחזור ולחתום אלא בישיבה לחוד שחוזרים ויושבים יחד והשלישי חתם בפניהם סגי מפני דלא בעינן אלא שיהא ישיבה לשלשתן יחד קודם חתימה דכל א' ומכ"ש דא"צ לקבל עדות מחדש שהרי בשעה שחתמו לא היה ערעור ואף שיצא אח"כ ערעור הא ג"כ נתבטל הערעור ולגבייהו כאילו לא הוי ערעור מעולם דמיא ע"כ דברי קצת מפרשים ובאמת ל' רבינו שלא כתב אלא א"כ ישבו פעם אחרת וגם ל' הרי"ף והר"ח שאין אחד מהן שהזכיר שיחזרו הראשונים ויחתמו פעם אחרת משמע כדבריהן אבל אחר הדקדוק והעיון ז"א חדא שאין טעם לישיבה זו דאיך הכשיר הישיבה את החתימה הנעשה כבר בפיסול והרי בההיא דג' שישבו לקיום ואחד אינו מכיר חתימת העדים כתב הרי"ף דמשחתמו (להרי"ף הוא כן דלא תלה הפסול בכתיבת האשרתא דלמיחזי כשיקרא לא חייש כ"א בחתימת (העדים) [הדיינים] (וכמ"ש בפרישה) הב' אין מעידין בפני הג' ופי' הר"ן דבריו משום דחתימה קמייתא כשיקרא הויא דלא תלתא הוי דידעי ליה ומכיון שחתמו ולא נצטרף עמהם השלישי שוב אינו יכול להצטרף עמהם דמשחתמו נתבטל מעמד שלשתן ובשעת חתימה לא היו במעמד שלשתן שהם ב"ד שהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחתימת ידי עדים לפיכך אין מעידין וחותם לא הם ולא אחרים עכ"ל הר"ן ש"מ דכשנתבטל וועד הראשון שוב אינו מועיל במאי שיודיעו לשלישי יחתום עמהם אף ע"ג דחזרו ויודיעו יחד ויחתום בפניהם א"כ כ"ש בהא דלהרי"ף אינו כשר למפרע אלא מכאן ולהבא ועוד דא"כ לא הוה סתם תלמודא לומר משחתמו אין מעידין עליו וחותם דמשמע שאין תקנה לצרף חתימתו עם חתימת העדים שחתמו כבר וכן הרי"ף סתם וכתב כל' הגמרא ועוד דהרא"ש כ' שם וז"ל משחתמו אין מעידין עליו שחזר בתשובה וחותם משום דלא במותב תלתא כחדא הוו דבעידנא דחתמו הני עדים לא הוה האי חזי לאצטרופי בהדייהו וכאילו לחודייהו הוה יתבי ונתבטל וועד המושב וצריכין לישב שלשתן יחד כו' משמע מלשונו דגם חתומים הראשונים לא נחשב לכלום כיון דלא היה זה ראוי לצרף בהדייהו וכאילו ישבו לחודייהו ועוד דא"כ לא הוה שתק רבינו לכתוב עוד נפקותא אחרינא בין רש"י והרי"ף דלרש"י שצריכין ליקח שלישי אחר במקומו ודאי צריכין לחזור ולחתום דאל"כ שיקרא הוא מ"ש במותב תלתא כחדא הוינא ולרי"ף א"צ לחזור ולחתום פעם אחרת הילכך נלפע"ד פשוט דדעת הרא"ש ורבינו כמ"ש בפרישה ודוק ולכאורה היה נראה דא"צ לחזור ולקבל העדות מחדש לדעת הרא"ש ורבינו שכל אחד ואחד יכול לקבל העדות לבדו כמ"ש לעיל וגם אשרתא חדשה א"צ לכתוב מדאמרינן דאם עד שלא חתמו יצא ערעור מעדים דמשמע אע"פ שכבר חתמו האשרתא מעידין וא"צ תיקון אחר וא"כ גם ביצא עליו ערעור אחר שחתמו נראה דא"צ לכתוב האשרתא מחדש מאחר דחזר ונכשר ומתחלה ישבו כל הג' יחד וקבלו העדים וכתבו האשרתא כדת ואף א"ת שצריכין לקבל העדים מחדש כמשמעות ל' התוס' שכתבתי בפרישה מ"מ אין צריכין לכתוב אשרתא חדשה היכא דאין שקר בכתיבה ראשונה וקצת ראיה לזה מהא דהסופר מביא טופס ש"ח ומניחין שם הלוה והמלוה והזמן ואח"כ כותב כו' מיהו אחר העיון נראה דס"ל להתוספות והרי"ף ג"כ דצריך לכתוב אשרתא חדשה ולקבל העדות מחדש וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק:

שטר שאין כאן כו' כבר כתבתי בפרישה ל' הגמרא לפי גי' רש"י והרא"ש ורבינו וגירסת הרי"ף אינו כן אלא ה"ג א"ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אא"כ הוחזק בב"ד כו' (ואף שבספרי הרי"ף שבידינו איתא הגירסא כגירסת רש"י ע"כ ט"ס הוא שהרי הרא"ש והר"ן וכל הפוסקים כתבו בשמיה דהרי"ף כגירסא זו שכתבתי) וע"ש ברא"ש שדחה גירסתו וכתב ז"ל ואינו נכון דא"כ פשיטא הוא דמאחר דמערערין עליו לומר שהוא מזויף היאך יקיימנו מתוכו מאי אולמיה מזה שרוצה לקיים מתוכו ועוד דמשמע דאם לא קרא עליו ערעור מקיימין מאחד (פי' וזהו שלא כנהרדעי דאמרי מקיימין דוקא משנים) עכ"ל והר"ן כתב על ל' הרי"ף הנ"ל וגירסתו הנ"ל ז"ל ודוקא בקרא עליו (ערעור) אבל אי לא קרא עליו ערעור מקיימין ממנו אפילו לא הוחזק אם רואין שהחתימות דומות ולא חיישינן דמזוייפים נינהו (פי' אפילו השתי שדות או כתובות וכדמסיק שם הר"ן ודוק) וא"ת אי קרא עליו ולא הוחזק בב"ד פשיטא דאין מקיימין ממנו י"ל דסד"א כיון דשתק המערער מקיימין ממנו קמ"ל עכ"ל וכוונתו דמיירי רב אסי בשטרא של שדה שאכל מהן פירותיה ג"ש או כתובת אשה וכדמסיק הר"ן שם וכתב דנהרדעי אתי לפ' לדברי רב אסי לגירסת הרי"ף והשתא א"ש דהו"א אף שיצא הערעור על הא' כיון שכבר שקט ונח הערעור והניחו לאכול ממנו מקיימין ממנו ומעוד שטר שדה אחר שאכל בעליו בשופי קמ"ל ומשום דכשהוא מקוים סגי אפילו בחד מש"ה נקט בל' יחיד וכן מפורש שם בהר"ן דכתב ז"ל ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמשטר שלא קרא עליו ערעור מקיימין אע"פ שלא הוחזק בב"ד דוקא משתי שדות כלומר שאם עדים הללו חתומין על ב' שטרות אחרים ואכלום הלקוחות ע"י שטרות הללו ג' שנים מקיימין את השלישי מהם אם החתימות דומות אבל משטר אחר אין מקיימין אא"כ הוחזק בב"ד כלומר שנתקיים ובההוא ודאי מודה דאפילו בחד סגי וכדקתני בברייתא או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' עדות אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעולם אין מקיימין את השטר משטר אחר ואפילו הוחזק אלא משנים ושני שדות שאכלו בעליהן בשופי כהוחזק בב"ד דמי הלכך אין מקיימין אלא משנים שהוחזקו בב"ד או שאכלום בעליהן לכל אחד ג' שנים ובשופי כלומר בהשקט ולא בערעור (וה"ה אם הוחזק אחד ואחד אכלו בעליהן בשופי וכ"כ בר"ן שבידינו בשם הראב"ד אלא שהב"י כתב ל' הראב"ד כמ"ש ע"ש) אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאין מקיימין לעולם משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד דטפי עדיף שטר שקרא עליו ערעור ואח"כ הוחזק משטר שלא קרא עליו ערעור והוחזק ונראה דה"ג אין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ונהרדעי אמרי דמשני שטרות מקיימין אע"פ שלא הוחזקו ולכולהו פירושי איכא למימר דנהרדעי ורב אסי לא פליגי עכ"ל ודבריו צריכין ביאור ונראה דמדכתב אחרי פי' רש"י שנראה שהיה לו גירסא אחרת ולא כ"כ אחרי דברי הרמב"ם והראב"ד ש"מ דס"ל דלדידהו א"ש גי' הרי"ף הנ"ל אלא שמחולקים הרמב"ם והראב"ד בפי' דהרי"ף ע"פ גרסתו דהרמב"ם ס"ל פירושו כמ"ש בשמו הר"ן הנ"ל אבל הראב"ד ס"ל דכיון דנהרדעי לפרושי דברי רב אסי אתו לומר הא דמקיימין משטר שלא קראו ערעור אע"פ שלא הוחזק מיירי דוקא בב"ש שדות או כתובות כו' יש ללמוד מיניה דכמו (דדיוקא) דר"א מב' שטרות איירי ה"ה בשטר שהוחזק דקאמר רב אסי דמקיימין מיניה היינו דוקא מב' שטרות הן שנקרא ערעור על שניהן והוחזקו שניהן או שנקרא ערעור על אחד מהן והוחזק ואז מקיימין ממנו ומהשטר השני יחד אע"פ שלא הוחזק כיון שאכל ג"ש בשופי פירותיה אבל הר"ן ס"ל דזה אינו מוכרח אלא כמ"ש וניחא ליה להר"ן לפרש כן לדברי הרי"ף מאחר שמצינו שהרמב"ם כ"כ בהדיא דמקיימין משטר אחר כשהוא מקוים ועל הרוב הרמב"ם נמשך אחר דברי הרי"ף וגירסתו שהיה רבו דרבו והראב"ד ס"ל דרמב"ם לא גריס כגי' הרי"ף וכ"מ מל' השגות הראב"ד שכתב שם בפ"ו דהל' עדות מ"ש הרמב"ם מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד לבדו ז"ל א"א אין הגי' שלו כגי' שלנו עכ"ל וכוונתו דממ"ש הרמב"ם דכשהוחזק בב"ד מקיימין ממנו לבדו מוכרח לומר שלא היה גירסתו כגי' שלנו כגירסת הרי"ף שהיה רבו ונמשך הראב"ד על הרוב מסתמא אחריו וס"ל להראב"ד שהרמב"ם היה גורס בגמרא כגי' הרא"ש ורש"י ושאורחא דמילתא קתני גם י"ל דס"ל דגרס גירס' שלישית והוא אמר רב אסי מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד וכל' אשר כתב הרמב"ם בפ' הנ"ל דע"פ גי' הללו אצ"ל דנהרדעי לפרושי דברי ר"א אתו אלא באו לומר דמאוחר שהוחזק מקיימין ממנו לבדו ומש"ה סתם הראב"ד וכתב אין הגי' שלו כגי' שלנו ולא כתב שגירסא של הרמב"ם היה כגירסת רש"י מפני שי"ל שגירסת הרמב"ם היה כלשונו שכתב שם וכמ"ש ודוק וזה נ"ל ברור ולא כב"י שתמה על הר"ן ע"ש ובכ"מ שם בפ"ו מהלכות עדות נראה שהיה לו שיטה אחרת בפי' דהראב"ד ממ"ש כאן בחיבורו הב"י דכתב שם שלהראב"ד היה גירסא אחרת גם אחר שכתב שם בשם הראב"ד שאין מקיימין לעולם משטר אחר מסיק וכתב אע"פ שהוחזק בב"ד אי לא קרא עליו ערעור אין מקיימין דאין מקיימין אלא משטר אחר שהוחזק אחר שקרא עליו ערעור ונראה דס"ל להכ"מ דראב"ד גרס כגי' רש"י וס"ל דמאחר שיצא עליו ערעור ונתקיים הו"ל כב' שטרות מקוימים דלא יצא עליהן ערעור ומ"ש אע"פ שהוחזק בב"ד כו' אדלעיל קאי וה"ק ולהראב"ד היה גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן ב' שטרות כו' וע"ז מסיק וכתב הא משטר אחר אף ע"פ שהוחזק אין מקיימין ממנו אא"כ קרא עליו ערעור והשתא א"ש שכתב הכ"מ דלהראב"ד יש לו גירסא אחרת מהרי"ף דלגירסת הרי"ף צ"ל דמקיימין משטר אחר מקוים אע"פ שלא קרא עליו ערעור מאחר דרב אסי איירי בשטר אחר מש"ה כתב בכ"מ שם בפשיטות בשם הר"ן דהרמב"ם גרס כהרי"ף ומאחר דהראב"ד כתב דאין מקיימין משטר אחר מקוים צ"ל דגרס כגירסת רש"י ומינה נלמד דאע"פ דכתב דאין מקיימין אלא מב' שטרות שהוחזקו דוקא כשלא קראו על אחד מהן ערעור הא קרא עליו ערעור והוחזק בחד סגי לקיים ממנו כנ"ל מוכרח כוונת כ"מ (ע"ל) דברי הר"ן ופירושו ע"כ מ"ש הנ"ל נ"ל עיקר וע"פ מה שכתב הר"ן אין נ"מ לדינא בין גירסת הרי"ף לגירסת הרא"ש מש"ה קיצר רבינו ולא הביאו ודוק היטב שזה נלע"ד ברור בשיטת פירושם ולא כב"י ע"ש ודוק: וכתב עוד דהנך ב' שטרות שמקיימין מהן צריך שיהיו ביד ב' לקוחות כו' בפרישה כתבתי לעיל בסמוך ל' הגמרא וצ"ל דס"ל להרמ"ה לסברא פשוטה דכיון שהצריכו חכמים ב' שטרות ממילא שמעינן דבעינן שיצאו מתחת יד שנים אחרים דאילו מתחת יד אחד כשטר אחד שיוצא מתחת ידו דמיא דכבר אפשר שהוא רגיל ומצוי כ"כ אצל אותו האחר עד דהוה כאילו איתנהו תחת ידו ולדידיה כי אמרינן בגמרא ביוצא מתחת יד אחר כו' היינו יוצא מתחת יד שנים וגם מה שמסיק שם ע"ז וקאמר מ"ש מתחת יד עצמו דלא כו' ה"פ מ"ש יוצא מתחת יד אחר דהוה כיד עצמו דלא דלמא זייף מתוכו מתחת יד אחר דהיינו כששני שטרות יוצאין מתחת יד שנים נמי דלמא אזיל אצל כל חד וחד וזייף ומשני כולי האי לא חיישי' דהיינו שיהיה רגיל ומצוי אצל ב' ב"א ויזייף משטרותיהם כולי האי לא חיישינן גם י"ל דס"ל דרב שימי אדברי רב אסי קאי אמ"ש שמקיימין משטר אחר מקוים וקאמר שצריך שיהיה אותו השטר מקוים יוצא מתחת יד אחר ומינה יש ללמוד דהיכא דבעינן מהסברא שנים צריך שיהא כל אחד יוצא מתחת יד אחר כמ"ש עוד בסמוך: דכי היכי דאיכא למתלי בחד כו' ל' ב"י נ"ל פי' דברי הרמ"ה דכי היכי דאיכא למתלי בחד שטרא שהוא ג"כ מזויף ולפיכך אין מקיימין מחד שטרא ה"ה כששני שטרות יוצאין מיד לוקח אחד איכא למתלי שאותו לוקח זייף שניהם ואין מקיימין אלא מב' שטרות היוצאים מיד ב' לקוחות ורבינו הבין דבריו דה"ק דכי היכי דאיכא למתלי בחד שמא בטל השטר הזה שאנו באים לקיימו ראה אותו שטר וכיון וזייף ה"נ איכא למיחש שיכוין לחתום בחתימת ב' השטרות עכ"ל הרי לפנינו דס"ל להב"י דאמיתת פי' הרמ"ה הוא דלא כמו שהבין רבינו ואני אומר דודאי פי' הרמ"ה אינו אלא כמו שהבין רבינו תדע (דל' זייף י"ל בב' פנים או שזייף אחד מתוך חבירו או שאותן שטרות עצמן הן זיוף וא"ל שרבינו מש"ה לא הבין לדברי הרמ"ה משום דהוא פי' זיוף א' מחבירו) דהא רבינו עצמו כתב הך פי' דשמא הוא זייף הכל וא"כ למה כתב על הרמ"ה ולא נהירא כו' ולא עלה על דעתו לפרש דברי הרמ"ה כפירושו והיינו ע"כ משום דלסברא ההיא לא מסתבר כלל וכלל לחלק בין יוצאים מתחת יד אחד ליוצאים מתחת יד שנים דלתרתי זיופי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף ובפרט מאחר שאכלן ג"ש בשופי משא"כ אי פירושו כמו שהבינו רבינו יש טעם בדבר וכמ"ש בפרישה ועוד דל' כי היכי דתלינן כו' ה"נ איכא למתלי כו' משמע כמו שפירשנו דלפי' ב"י הול"ל כי היכי דחיישינן למימר בחד שטרא ה"נ חיישינן כו' ודוחק לומר דה"ק כמו דתלינן בחד שטר אע"ג דאכל ג"ש בשופי אמרינן לא מפני ששטר זה אמת הניחו אלא מפני שאין דרכן של ב"א לדקדק עם לוקח זה או מפני חשיבותו או מפני עניותו או מפני שהוא ג"כ איש ותרן ומהנה לאחרים מש"ה גם כן אין מדקדקים עמו ה"נ איכא למתלי בב' שטרי שדות ולומר דגם בעל שדה השני לא דקדק עמו דא"כ ק' מאי פסקי לסתם הגמרא דהא ודאי לאו בכל מחזיק שייך לומר כן דאין מדקדקים עמו כל אדם ועוד דא"כ בשתי כתובות מאי א"ל. ושמעתי מפרשים לדברי הרמ"ה בשיטה חדשה ומפרשים דהני ב' כתובות וב' שטרות הנזכר בגמרא דמקיימין מתוכן מיירי דלא חתימי בכל אחד מהן הני ב' עדים החתומים בהאי שטרא שאנו רוצים לקיימו אלא בכל שטר או כתובה חתום רק א' מהני עדים שבשטר זה עם ע"א נכרי ד"מ ראובן ושמעון היו חתומים על האי שטרא שאנו באים לקיימו מתוך ב' כתובות ובאותן ב' כתובות חתום באחד מהן ראובן עם לוי ובשניה חתום שמעון עם לוי או עם יהודא והשתא א"ש דיותר בקלות נוכל לזייף כשהשני כתובות והשטרות יוצאין מתחת יד א' מכשיוצאים מתחת יד שנים עכ"ל והנה אף שדבריו נראים יפים בתחילת מחשבה אבל אחר הדקדוק והעיון אינם נכונים לא מצד הל' ולא מצד הענין. לא מצד הל' שהרי רבינו כתב ז"ל ואם אין כאן שטר מקויים שיהא דומה לו אם יש כאן שני שטרות שדות או כתובות החתומות באותן עדים וזה דומה להן כו' הרי מדכתב חתומים באותן עדים משמע בב' השטרות כל אחד חתום באותן עדים ועוד דודאי דומיא לשטר מקויים שהתחיל בו קאמר דמיירי דב' עדים של שטר זה שאנו רוצים לקיימו חתומים ג"כ על אותו שטר המקויים ועוד כיון דלשיטת פי' רבי' אין נ"מ לומר שאין שניהם חתומים על כל אחד מהשטרות אם איתא דרבי' הבין לדברי הרמ"ה בפי' סוגיא דגמרא בע"א ממה שהבינו הוא לא הו"ל לרבי' המביא דברי הרמ"ה לחלוק עליו לסתום אלא לפרש גם חילוק זה שביניהם. גם לא מצד הענין דלשיטה זו אילו הוה ביד שום אדם א' שטר שהני ב' עדים חתומים עליו ביחד אף דכל שאר שטרות אינם חתומים אלא מע"א מהני עדים ואחר עמו מ"מ אין מקיימין ליה לשטרא דהאי מחששא דילמא זייף שטרו מתוך אותו שטר שחתומין עליו אלו ב' העדים א"כ הו"ל לנהרדעי לפ' ולמימר הא דמקיימין מב' שטרות היינו דוקא כשאין ידוע שיש ביד שום אדם בעולם שטר שאלו ב' עדים חתומים עליו ביחד לכ"נ לפע"ד דאדרבה לדעת הרמ"ה בעינן דוקא שיהיה לפנינו ב' שטרות שחתומים על כל אחד הני ב' עדים יחד ומטעם שכתבתי בפרישה ודוק: תדע לך שהרי משטר א' מקויים מקיימין אפי' יוצא מתחת ידו כך הגירסא ברוב ספרים וגירסא משובשת היא כמ"ש לעיל בפרישה ושיש ראיה לזה מתוס' והרא"ש והמרדכי שבכולן משמע ומוכח דמי שיש בידו שני שטרות אין בידו כח לגבות משום אדם דחיישינן שמא זייף הא' מתוך חבירו ואין לו תקנה אם לא שיקיימו בטביעת עין ולא מהני שיקיימנו בדימוי משטר מקויים שבידו וכן הוא מפורש בר"ן ע"ש במ"ש אדברי רב שימי הנ"ל ואף שסיים הר"ן שם וכתב ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות עדות דביוצא מתחת ידו ה"ט דלא משום דחיישינן שמא זייף הכל ולפ"ז אם אותן שטרות שהוא מוציא מקויימות בב'"ד מקיימין מהן ואפילו משטר א' עכ"ל הר"ן ז"ל אדרבא מדכתב דוקא להרמב"ם דמפרש דביוצא מתחת ידו דלא דחיישינן משום שמא זייף הכל הוא דמקיימין משטר מקויים שמוציא מתחת ידו משמע דמוכח דלאינך מפרשים דלא מפרשי כהרמב"ם אין מקיימין אפילו ממקוים. ונ"ל לדקדק עוד לומר דמדלא הזכיר רבינו דעת הרמב"ם שחולק בזה ש"מ דס"ל דאין דעת הרמב"ם מוכרחת לומר שחולק בזה אלא דגם הוא ס"ל דאין מקיימין משטר שהוא יוצא מתחת ידו אפילו מקויים מחשש שמא זייף מתוכו והא דכתב הטעם משום דחיישי' שמא הוא זייף הכל משום דנמשך אחר ל' הגמ' ומשמעות הגמ' נ"ל הכי והוא מדקאמרינן אדברי רב שימי מ"ש מתחת יד עצמו דלא דילמא זיופי מזייף תחת יד אחר נמי דילמא אזל הוא אתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין עכ"ל הגמרא ומדהוצרך הגמרא להאריך ולא אמרה בקיצור ביוצא מתחת יד אחר נמי דילמא אזיל וזייף ש"מ דלאו מחד עניינא דזיוף איירי אלא מתחילה אמר מ"ש תחת יד עצמו דלא משום דחיישינן לזיוף ור"ל שכולן מזוייפין ממנו הם משא"כ כשיוצאים מתחת יד אחר דלא חשדינן לכ"ע בזייפני מ"מ ביוצא מתחת יד אחר נמי איכא למיחש לזיוף חבירו לא מצי מכוין נמצא דלפ"ז גם הרמב"ם ם"ל דאין מקיימין משטר זוייף ומשני ודאי איכא למיחש לזיוף זה כשיוצא מתחת יד עצמו אבל כולי האי לילך ולבא ולזייף מתחת שטר הנמצא ביד וגם הרמב"ם מפרש מימרא דר"א דאמר מקיימין משטר מקויים היינו דוקא באינו יוצא מתחת ידו ואף ע"פ דהרמב"ם הקדים לכתוב דין קיום מב' שדות או כתובה וכתב עליו דבעינן שלא יצאו מתחת ידו אח"כ כ"א משטר מקויים ולא כ"כ עליו אין זה דיוק דסמך אמ"ש לפני זה ועליה קאי גם רמזו (במכ"ש) [במ"ש] דמקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימין משטר ב' שדות וב' כתובות משמע דקיום האי שטרא א' מקויים הוה דומיא דקיום מהנהו ב' שדות דכבר כתב דבעינן שיצאו מתחת ידי אחר כן נ"ל דמש"ה לא הביא רבינו ולא שום פוסק לדעת הרמב"ם שחולק על דעת שאר הפוסקים בזה וכדי לקיים הסברא דאין סברא לומר דיהא מותר לקיים משטר היוצא מתחת ידו אפילו הוא מקויים וכמ"ש בפרישה ויש שרוצים לקיים גירסת הספרים דרבינו ומפרשים דפשיטא ליה לרבינו דבשטר מקויים ירא לזייף מתוכו מטעם דכל שמקויים השטר סובר ודאי דקדקו הב"ד היטב באותו השטר כשקיימוהו וכאשר יזייף ויביא אח"כ שטרו ליד ב"ד מכח שדקדקו כבר יעמדו על הזיוף בראותם שזה אינו דומה לאותו החתימה מש"ה אמר תדע בפשיטות וה"ק תדע שלא חיישינן שמא כיון וזייף את זה השטר מתוך השטרות שביד אחר דהא אפי' אם שטר א' מקויים תחת ידו לא חיישינן שמא כיון וזייף את הב' מתוכו משום דמסתמא ירא שלא יוכל לכוין יפה וילכד בשקרו כ"ש דירא לזייף מתוך ב' שטרות אף כשהן ביד א' אינן מקיימין ואין דבריהם נראין כלל דאף אם נאות לסברא זו מ"מ לא שייך לומר תדע כיון שאינו מבורר בגמרא ולא בשום מקום דהא י"ל דרב שימי קאי גם אדברי ר"א וכן הוא משמעות ל' מדקאמר ל' יחיד וכמ"ש בפרישה ע"ש כ"ש וק"ו שהסברא עצמה אינה מוסכמת כלל כמ"ש לעיל לכן העיקר כגירסת ספרים ישנים וכמ"ש בפרישה:

אע"פ שלא פירשו באיזה כו' מקור הדברים הוא מדאמרינן פרק י"נ (דף קל"ח) הלכתא אין חוששין לב"ד טועין וכדמסיק הרמב"ם והב"י כתב שיצא דין זה מעובדא דשמואל בפרק ב' דכתובות (דף כ"א) דהוצרך בשטר דיתומים שדייני הקיום יכתבו איך שהעדים העידו כ"א על חתימת ידו ועל חתימת חבירו משום דחש לב"ד טועין דס"ל הלכה כרבי ועביד רווחא שיעיד כ"א גם על חתימת חבירו כדי שלא יפסידו (הרמאי) [היתמי] ע"ש ומשמע להרמב"ם דדוקא משום דהיה שטר דיתומים הוא דחש להכי הא לאו הכי לא היה צריך לפרש עכ"ל ב"י ואף דמשם אין ללמוד במה דהצריך להעיד כ"א גם אחתימת יד הב' דבעלמא לא צריך זה דקיי"ל אמנה שבשטר הן מעידין ומנא ליה להביא ראיה משם דא"צ לפרש באיזה ענין נתקיים כלל (כנ"ל) [לכ"נ] להב"י דכמו דלא חיישינן שיטעו הב"ד שיבא השטר לפניהם (בקל) [מק"ו] הב"ד שבא לפניהן לא יחושו לומר שטעו הב"ד שקיימו השטר באיכות הקיום ומהכלל שבידינו שלא חיישינן לב"ד טועין אלא שהב"י בא ליתן טעם למה נקט הרמב"ם וכתב דה"ט דהאי דינא דא"צ לפרש הקיום פרטי ולא סמך אהכלל דלא חיישינן לב"ד טועין משום דמצינו דין זה בגמרא בפרטות וק"ל:

אבל בודקין אחר העדים ל' ב"י בס"פ י"נ (דף קל"ח) אסיקנא בי דינא בתר בית דינא לא דייקי ב"ד בתר עדים דייקי ע"כ ודע דשם אשכיב מרע קאי שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים יכתבו אע"פ שאין יודעין אם האמת הוא כן ומסיק שם בטעמא משום דבי דינא אחר (בי דינא לא) [עדים] דייקי כלומר ולכשיבא לגבות יצטרכו היורשים להביא ראיה שח"ל ולא ישגיחו בכתיבת העדים הראשונים וכתבו רבינו לקמן ר"ס רנ"ה וק"ל אי מההוא יצא להרמב"ם דבודקין אחר עדים הא כל כה"ג אפילו אחר ב"ד נמי בכל מקום שלא החליטו דבריהם דייקינן וכמ"ש לעיל ר"ס מ"א בשטר שנמחק דב"ד שכתבו שטר אחר ולא כתבו שעמדו על העדים ונמצאו מכוונין דצריך ראיה אחרת על כל מה שכתב בשטר ואפשר דהא דמסיים תלמודא בפרק י"נ בי דינא בתר עדים דייקי נקט בל' הכלל שבידינו בזה והכלל קאי אהיכא שהחליטו העדים דבריהם דדייקינן אחריהן מיניה ראיה דכ"ש התם בש"מ לא החליטו דבריהם דדייקינן אחריהן ואין ה"נ דאם הב"ד שמעו כך מהשכ"מ נמי הוי כתבי והוי דייקי אח"כ בתריהן בענין שלא נגמר ונחלט וגם בתר עדים לא דייקינן אלא במילתא דלא תליא בגופו של הענין אבל לא במה שהוא עיקר וגוף העדות דודאי לא טעו בי' כמ"ש לעיל ר"ס מ"ה דכל שטר הבא לפנינו פי' דחזקה דאין העדים חותמין אא"כ קראוהו כו' וכן אמרינן שם לענין קירוב החתימה לגוף השטר וכן לקמן סימן מ"ט ע"ש:

צריך שיהיה הקיום סמוך לחתימת העדים ואם הוא רחוק מהן אפילו שיטה א' פסול ז"ל הגמרא פרק ג"פ (דף קס"ד) אמר רב ל"ש (דהרחיקו ב' שיטין פסול) אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפי' טובא נמי כשר מ"ש בין עדים לכתב דילמא מזייף וכתב מאי דבעי וחחימי סהדי בין עדים לאשרתא נמי מזייף כו' דמטייט ליה א"ה בין עדים לשטר נמי מטייט ליה אמרי עדים אטיוטא הוא דחתימי בי דינא נמי אמרי אטיוטא הוא דחתימי בי דינא אטיוטא לא חתמי וליחוש דילמא גייז ליה לעילא ומחיק ליה לטיוטא וכתב מאי דבעי ומחתים סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר הניחא לרב כהנא דמתני ליה משמיה דשמואל שפיר (פי' דאיכא למימר רב לא ס"ל כשר) אלא לרב טביומי דמתני ליה משמיה דרב מאי איכא למימר קסבר רב כה"ג אין מקיימין אותו מן האשרתא שבו אלא מן העדים ר"י אומר ל"ש אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה א' פסול כו' ומטעם שכתב רבי' וכמ"ש בפרישה וקיי"ל כר"י והב"י הביא כל זה וכתב ז"ל ודע שהרי"ף והרא"ש לא הזכירו כלל המשא ומתן הנאמר על דברי רב וה"ט דס"ל דר"י אכל מה דאיתמר אליבא דרב פליג וא"כ אפי' בי דינא אמרי דחתמי אטיוטא וכ"כ התוס' שם באחד מהתירוצים וכ"כ בהגהות אשר"י בשם ר"י אבל הרמב"ם סובר דלא פליגי רב ור"י אלא בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה א' דלרב אם הרחיק שיטה אחת הוא כשר בלא טיוטא דליכא למיחש דילמא גייז לעילא וכתב הוא ועדיו בשיטה (אחרת) [אחת] דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה א' פסול (פי' לא סמכינן אהקיום דלמטה ממנו אלא מקיימין מחדש מן העדים דלמעלה ויהיה ניכר זיופו) ור"י סובר דכשר וכ"כ התוס' שם בתירוצא בתרא כמ"ש ל' בסמוך אבל בהרחיק הקיום ב' שיטין לכ"ע אי מטייט ליה כשר עכ"ל ב"י ודבריו תמוהין לי דאיך יסתום רבי' נגד דברי הרי"ף והרא"ש וכתב דב"ד לא חתמי אטיוטא ולא יזכירם כלל ועוד הלא מדרך הרא"ש למשוך אחר דברי התוס' והתוס' כתבו שם (בזה) [בד"ה] ר"י אמר כו' ז"ל תימה במאי פליגי דהא לא פסל ר"י אלא בלא טיוטא דאי בטיוטא אמאי פסול ומסיק די"ל דל"פ (ור"ל אלא כל אחד אמר ל"ש לחלק בין עדים לקיום) ורב מיירי בטיוטא ומש"ה מכשיר אפי' בב' שיטין ריוח ור"י איירי בלא טיוטא ומש"ה פסל אפי' בשיטה א' ריוח א"נ פליגי אי מקיימין שטר ועדיו בשורה אחת בקיום דלאחריו (וכמ"ש בשיטת הרמב"ם הנ"ל) עכ"ל התוס' ואיך יסתום הרא"ש דלא כוותייהו לכן נ"ל דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כשיטת הרמב"ם ורבי' וכתירוצא בתרא שכתבו התוס' הנ"ל דרב ור"י שווים בכולהו מילתא ול"פ אלא בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וקיום למטה ממנו אי מקיימין ממנו ומה שהשמיטו הרי"ף והרא"ש כל מאי דאיתמר אליבא דרב בזה י"ל דטעמייהו הוא כיון דאין למדין במילתא אלא ב' דברים הא' שב"ד לא חתמי אטיוטא וס"ל שהוא פשוט דזיל בתר טעמא דדוקא בעדים שייך למימר דחתמו אטיוטא (שמא עדים) [שמעידים] שיודעים שבמקום הטיוטא לא היה כתוב שום תנאי או חובתו של בעה"ש וזה לא שייך בין עדים לקיום דאין דרך בני אדם לכתוב תנאי או שום דבר שהוא גוף השטר אחר חתימת העדים ועוד דהא ב"ד מקיימין כותבין במותב תלתא כחדא כו' וקיימנו ואשרנו לשטרא דנן ול' זה ודאי מורה שמעידים על חתימת העדים לא על הטיוטא ואף שהגמרא הנ"ל מקשה ואמר בי דינא נמי דאמרי אטיוטא חתמי י"ל דלאו מקשן ותרצן הוא אלא הגמרא שקיל וטרי לומר כן כדי ללמדנו בסוף מילתא בטעמיה אף כי הוא פשוט גם התוס' הנ"ל כתבו בפשיטות דר"י דפוסל לא מיירי בטיוטא דאי בטיוטא אמאי פסול ואף שהתוס' כתבו שם בתירוצא קמא דפליגי בהא וגם הג"א כתבוהו הא מוכח בתוס' שם מיניה וביה דאותו תירוץ לא לעיקר כתבוהו וסמכי אשינויות בתראי ועוד שכבר רמזוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל כמ"ש גבי עדים דעדים אטיוטא חתימו משמע הא ב"ד לא. ודבר הב' הנלמד מדברי הרב הוא דשטר הבא הוא ועדיו על המחק דאין מקיימין אותו מהאשרתא דלמטה ממנה אלא מעידיו העליונים הוא ג"כ פשוט דא"כ כל אדם שיש בידו שטר מקוים ימחוק השטר דלמעלה ויכתוב שטר אחר ויקיימנו בקיום דלמטה וכמ"ש בסמוך בפרישה ומש"ה לא חשו הרי"ף והרא"ש והשמיטו לדברי רב לגמרי ודו"ק במ"ש עוד בסמוך:

כתב הרמב"ם שטר הבא הוא ועדיו על המחק כר ל' ב"י הרמב"ם אזדי לטעמיה דל"פ רב ור"י אלא בשטר הבא הוא ועדיו בשיטה א' (פי' אי מקיימין אותן מן הקיום דלמטה ממנו או לא וכנ"ל) אבל בשאר דברים מודה לרב א"כ הא דאמרינן שם כה"ג אין מקיימין אותו אלא מן העדים שבו וכנ"ל לכ"ע איתא ויש לתמוה על רבינו למה כתב זה בשם הרמב"ם דהא בגמרא איתא ואי משום דמדברי הרי"ף והרא"ש משמע דלא ס"ל הכי לכך לא כתבו בסתם גם ההוא דבסמוך דבי דינא לא חתמו אטיוטא לא הו"ל למכתב סתם אלא בשם הרמב"ם עכ"ל ואני אומר דהב"י לשיטת דבריו הנ"ל אזיל דס"ל דהרי"ף והרא"ש פליגי אהא דלעיל וכבר כתבתי את הנלע"ד דכל הפוסקים מודו ביה וכ"ש בהא דשטר ועדיו על המחק דלית ביה פלוגתא אפי' בין רב לר"י וכ"כ התוס' שם בדיבור הנ"ל דהקשה בו במ"פ רב ור"י וכתבו ז"ל וכ"ת איכא בינייהו דר"י פוסל אפי' בטיוטא ב' שיטין בין עדים לאשרתא משום דימחק ויכתוב הוא שטר ועדיו על המחק והאשרתא מקיימין דסבר דמקיימין מהאשרתא שבו הא ליכא למימר דא"כ כל שטרות שיש בם אשרתא פסולין שיכולין למחוק ויכתוב הוא ועדיו על המחק כו' ש"מ דפשוט לכ"ע שטר ועידיו על המחק דאין מקיימין אותן מהקיום שתחתיו ועדיפא מיניה כתב רבי' לעיל סמ"ה אפי' שמחק גוף השטר וכתב עליו שטר אחר וכמ"ש בפרישה (ועוד כתב שם בסכ"ח דגם בשטר שהוא על הנייר ועדיו על המחק כו' דאף ע"פ שהיה על הנייר מתחלה ואין לתלות הרשימה במחיקה הראשונה עד שלא יהא ניכר שום רשימה מכתב הראשון) וכ"ש דניחוש לזה בטיוטא וא"כ הדר קושיית הב"י לדוכתא למה כתב רבי' בשם הרמב"ם כיון דליכא פלוגתא בזה ולכך היה נראה לומר דמש"ה כתבו רבי' בשם הרמב"ם דאליביה דוקא למחיקת טיוטא חיישינן ולא למחיקת גוף השטר משום שיהא ניכר וכ"מ מלשונו דאל"כ קשה למה כתב דחיישינן שמא היה רחוק כו' וחתך גוף השטר ומחק השריטות בלא רחוק נמי תיפוק ליה דחיישינן שמא ימחק השטר והעדים וכתב עליה האי שטר עם עדיו והקיום מקיימין וכן נראה שהיה דעת מור"ש ז"ל שכתב בהגהותיו דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' בסברת המקשן דלשם אמאי דפריך התם וליחוש דילמא גייז ליה לעילא כו' הניחא לר"כ כו' שפיר דכתבו ז"ל וק' לדידיה מי ניחא דא"כ כל שטר מקוים ימחקנו וי"ל דהא לא קשה כולי האי דכיון שהיה כתב מתחלה לא יוכל למחקו שלא יהא ניכרים האותיות אבל מחק דטיוטא אינו ניכר וימחקנו ויכתוב במקומו מה שירצה ואע"ג דבסמוך פריך ז"ל וא"ת חוזר ומוחק אע"פ שהיה מחוק כו' לפי האמת פריך דאין חילוק בין טיוטא לכתב עכ"ל ור"ל לפי מה שמתרץ אליביה דרב דכל כה"ג אין מקיימין אותו מן האשרתא ואז א"צ לחלק בין כתב לטיוטא לפי סברא ההיא פריך אח"כ וקאמר וא"ת מוחק וחוזר ומוחק אבל להמקשן למחק הכתב לא חיישינן והעתיק הרמב"ם ל' הגמרא כפי סברת המקשן עכ"ל מורי ונראה דכוונת מור"ש ז"ל היה בזה דכיון דראינו דהמקשה היתה סברתו כן (ל') [לכן] ל' הרמב"ם תפס סברא זו לעיקר וס"ל דדוקא לדברי רב הוצרך הגמרא לחזור מזו הסברא מכח הקושיא שהקשה שם הגמ' על דבריו אבל לר"י דפליג עליה סברא הנ"ל שרירא וקיימא וכוותיה דר"י קי"ל אבל הוא דוחק דכיון דרבינו כבר כתב בסמ"ה דאפילו למחיקה דכתב חיישינן לא הו"ל להביא כאן לדברי הרמב"ם סתם בלי מחלוקת ועוד דשם בסמ"ה כתב המחבר בש"ע ג"כ בעצמו כן לכן נ"ל עיקר כמ"ש בפרישה דהרמב"ם לחדש יצא דאפילו היה השטר כתוב על הנייר דאם היה כתוב עליו מתחלה איזה כתב לא היה אפשר למחקו שלא יהיו האותיות הראשונות ניכרים קצת מ"מ חיישינן שמא היה מרוחק והיה כאן טיוטא של השריטות ומחקו ותלמודא דידן והפוסקים הנ"ל בסתם קלף איירי ודברים אלו שכתב רבינו בשם הרמב"ם דכ"ע הן ודלא כב"י גם בש"ע כתב בדינים אלו בסעיף י"ב דיש פלוגתא בהן וליתא לע"ד ועיין בסמ"ע מ"ש עוד מזה ריש לתמוה עליו ודו"ק:

שנים חתומים על השטר כו' ז"ל הברייתא שם ת"ר ב' חתומים על השטר ומתו ובאו ב' ואומרים ידענו שכ"י הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שכ"י הוא זה או שהיה כ"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור (וכתב הרא"ש ערעור דקתני ל"ד אלא אורחא דמילתא כו' וכמ"ש לעיל בסעיף כ"ד בשמו) והוחזק בב"ד אין אלו נאמנים ומגבינן ביה כבשטרא מעליא (בתמיה) ואמאי תרי ותרי נינהו כו' עד אלא אמר ר"נ אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ופירש"י הא דקתני אין נאמנים לא למהוי שטרא מעליא אלא דלא קרעינן לשטרא ואי תפס לא מפקינן מיניה דאחר דתפס הוא הוה מרא דממונא וכמש"ר בסמוך וממילא נשמע דרישא דקתני דנאמנים ר"ל ומקרעינן ליה ולא מהני ביה תפיסה וכמש"ר ומ"ש בברייתא ומתו לפי' התוספות דהביאו רבי' אזה דכתבו דהא דאין נאמנין דסיפא דוקא כשאומרים פסולין ועכשיו הם כשרים כו' צ"ל דס"ל דמתו ל"ד קתני דאל"כ לא א"ש מ"ש ובאין לפסול העדים גם מ"ש ועכשיו הם כשרים אלא כוונת הברייתא דאין העדים לפנינו וכמ"ש בפרישה והר"ן כתב דלהכי כתב ומתו משום דמיירי אפי' כשאומרים פסולין הן מחמת גזילה ולא עשו תשובה ואילו היו עדיין חיים היו נאמנים כיון דאגופן של עדים הם מעידין כו' ע"ש והיינו ג"כ לשיטת התוס' דס"ל דבכה"ג נאמנים כיון שמעידין על גופן של עדים אבל לדברי הרא"ש וטעמו שכתבתי בפרישה בכה"ג נמי אין נאמנים וא"כ ע"כ צ"ל להרא"ש דמתו ל"ד קאמר וכמ"ש לפי' התוס' ודו"ק: לא דליהוי שטרא מעליא למגבי כו' ז"ל התוס' וא"ת הא קי"ל בב' כיתי עדים המכחישין זא"ז כ"א באה בפני עצמה ומעידה אע"פ דלפי עדות דכ"א עדות חברתה פסולה לכל עדות (וה"ט כיון דבאותו עדות שבאת בפני עצמה והעיד אינה מוכחשת מוקמינן להו אחזקתייהו) ה"נ אף שמעידין עליהם שפסולין היו ממקום אחר כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום ליתכשר השטר לגבות ביה ותירץ רשב"א דהכא לא שייך למימר ולוקמינהו אחזקתייהו דדילמא אי הוה קמן הוה מודו עוד תירצו התוס' שם בעניין אחר ע"ש. ואפי' תפס בעדים כו' בפרישה כתבתי ל' הרא"ש וז"ל הר"ן (והביאו ג"כ ב"י בסעיף ל"ג מחודשים אך הגירסא משובשת שם) ואיכא מ"ד דדוקא דתפס שלא בעדים אבל תפס בעדים מוציאין מידו כו' ואי תימא א"ה תיפוק ליה משום מיגו כו' (פי' פשיטא דאין נאמנים בסיפא ולמה נאמנים ברישא) ויש לומר דאי קאמר ידענא בהני סהדי (החתומים על השטר) דמהימני אה"נ אבל הב"ע כגון שמצא שטר בשטרות וא"י מה טיבו ומש"ה ברישא מפקינן מיניה אפי' תפס שלא בעדים כיון דמודה דבהאי שטרא הוא דתפס והאי שטרא חספא בעלמא הוא וק"ל. וכאשר כתבתי היא הגי' האמיתית וכן הוא נדפס ברי"ף שבידינו ולא כספרי' שנדפסו מחדש שמחקו וביארו בע"א ודוק:

ואם כ"י יוצא ממ"א כו' עד וה"ר יודא אברצלוני בשם רבינו האי כתב דבתנאי נאמנים אפי' בכ"י יוצא ממ"א ז"ל הגמ' שם (דף י"ט) מר בר ר"א אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב מודעה היו דברינו נאמנין משום דניתן ליכתב וכתב הרא"ש ז"ל האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב מיירי באין כ"י יוצא ממקום אחר מדתליא טעמיה באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהימני וה"ט דלא מהימני משום דמשוי נפשייהו רשעים עכ"ל ותו מסיק הרא"ש וכתב שם סוגיא דגמרא דגרסינן שם בתר מר בר"א הנ"ל ז"ל בעא מיניה רבא מר"נ תנאי היו דברינו מהו אמנה ה"ט משום דקא עקרא ליה לשטרא וה"נ קא עקר לשטרא [או דלמא] תנאי מילתא אחריתא הוא א"ל ר"נ כי אתו לקמן א"ל זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא ולכאורה משמע אף דסתם הרא"ש ולא פירש בהאי תנאי היו דברינו אי מיירי בכ"י יוצא ממקום אחר או לא מ"מ סתמו כפירושו דמי מדתלא הגמרא האיבעיא בדין אמנה היו דברינו הנ"ל ושם פי' הרא"ש דמיירי דוקא באין כ"י יוצא ממקום אחר וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב דהל' עדות וכן דעת הרמב"ן והביאו בר"ן ע"ש אבל הר"ן כתב עליו דלא מחוור בעיניו דבריו וכתב שם דהאיבעיא הנ"ל בכל ענין קמיבעיא ליה אי יש לדמותו לאמנה היו דברינו ואינן נאמנים אפילו באין כ"י יוצא ממקום אחר או נאמר דמילתא אחריתא היא ונאמנים אפילו בכ"י יוצא ממקום אחר כו' ע"ש ונראה פשוט דדעת רבינו הוא דנאמנים אפילו בכ"י יוצא ממקום אחר ומש"ה לא הביא אלא לדעת ר"י אברצילוני ומה שסתם מתחלה וכתב דאם כ"י יוצא ממקום אחר בכל דבר אינן נאמנין קאי אכל דבר שבאו דבריהן לעקור השטר מעיקרא ולאפוקי אומר תנאי היו דברינו דאל"ה קשה דהיה לרבינו לכתוב גם דעת הרמב"ם והרמב"ן החולקים על ר"י אברצילוני ושנראה לו כסברא הראשונה וכמ"ש באומר מודעה היו דברינו שמסיק וכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה והא דכתב רבינו ור"י אברצילוני כתב בל' פלוגתא ה"ט משום דמסתמא אמרינן כמו דבאינך כולן אינן נאמנים היכא דכ"י יוצא ממקום אחר ה"נ אין נאמנים באומר תנאי היו דברינו ומש"ה כתב דר"י אברצילוני כתב בשם רבינו האי דבתנאי נאמנים בכל הענין ואף אם נודה ונאמר דמש"ר תחלה דאם כ"י יוצא ממ"א אינן נאמנין בכל דרר כלל בו ג"כ אומרים תנאי היו דברינו מ"מ רבינו שמסיק וכתב שר"י אברצילוני חולק ע"ז כוותיה ס"ל לדינא וכן מוכח מדסתם ופסק לקמן בס"ס פ"ב דנאמן אף בכ"י יממ"א וגם לעיל בסכ"ט בשם הרא"ש כשאומרים תנאי היו דברינו אחר שכבר נחקרה עדותן שהעידו בע"פ ואפילו אחר כדי דיבור דנאמנים ה"ה הכא וכ"ש הוא דעדותם בע"פ מקרי יותר נחקרה מעדותם בשטר או שכ"י יממ"א ואף שלא מצאתי להרא"ש שכ"כ בפירוש שנאמנים באומרים תנאי היו דברינו אף שכ"י יממ"א או שכבר נחקרה עדותן בב"ד צ"ל דס"ל לרבינו כפירוש הר"ן הנ"ל דהאיבעיא איבעיא בכל ענין אף שכ"י יממ"א ואיפשיטא דנאמנים וס"ל דמש"ה סתם הרא"ש ולא כתב אלא סוגיא דגמרא משום דס"ל דבכל ענין איירי והא ראיה דברישא דבמודעא ואמנה היו דברינו הוצרך הרא"ש להוכיח דמיירי דוקא באין כ"י יממ"א משום דסתמא בכל ענין איירי ומ"מ לא הביא רבינו כאן כ"א דברי ר"י אברצלוני כיון דהוא כ"כ בהדיא וגם כתב דאפילו אם כתב בשטר בהדיא דהיה בלא תנאי אפ"ה נאמנים לומר דכוונתם היה דבגוף המכר לא היה תנאי וכדמסיק רבינו בשמו ודוק:

כתב הרמ"ה ע"א אומר תנאי כו' בגמרא שם (דף י"ט) אחר פשיטות איבעיא דב' נאמנים לומר תנאי היו דברינו מסיק וקאמר ז"ל ע"א אומר תנאי וע"א אומר אינו תנאי אמר ר"פ תרווייהו בשטרא מעליא קאי מסהדי (וכמו שהוא כתב בלא תנאי חתמוהו) והאי דקאמר תנאי היו דברינו (הו"ל חד) ואין דבריו של א' במקום ב' מתקיף לה ר"ה בריה דר"י א"ה (דמחשב אומרים כת"י הוא זה לקיום שטר) אפילו תרווייהו (כשאומרים תנאי היו דברינו) נמי (דהא כיון שהגידו לאמר ח"י הוא אין חוזרין ומגידין לאמר תנאי היה כו') אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו (פרש"י אלא לא הוי קיום בדבריהן הראשונים כיון דחזרו בתוך כ"ד ואמרי תנאי היה בזה עקרו לסהדותייהו ויכולין לעקרו בדבר כזה דאינו נעקר מעיקרא אלא כשלא יתקיים התנאי) הכי נמי למיעקר סהדותייהו קאתי והלכתא כרב הונא בריה דר"י עכ"ל הגמרא עם פרש"י וא"ל על הרמ"ה דקאמר דאין דברי האומר תנאי נחשב נגד האומר שלא היה תנאי ובגמרא מסקינן דהלכתא כר"ה בריה דר"ר דס"ל להרמ"ה דר"ה בריה דר"י ל"ק אלא דשומעין לזה שאומר תנאי לבטל עדותן שבשטר (ולאפוקי מדעת ר"פ דס"ל דשטר מעליא הוא) אבל יכול התובע לתבוע בע"פ לנתבע דהא על פי העד הזה שאמר שנתחייב לו או מכר לו בלא תנאי ואותו העד מביאו לידי ש"ד ואין כח בעד הב' לפטרו משבועה וז"ש הרמ"ה דרחמנא הימניה לחד לחייביה שבועה דדוקא לענין זה הימניה ולא לאחזוקי השטר בשטר מעליא אבל רבינו מסיק וכתב דאפילו ש"ד (נגד העד) א"צ לישבע ודוק:

כתב הרמב"ם ז"ל עדים שאומרים כו' עד ונראה שאפילו אם אין זוכרין כו' בפ"ב דכתובות (דף כ') ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר ר"ה והוא שזוכרו מעצמו ר"י אמר אע"פ שאין זוכרו מעצמו עד כאן ובירושלמי מסקינן אהך מילתא דר"ה כרבי ור"י כרבנן ע"כ ור"ל רבי ורבנן דפליגי שם בכתובות (דף כ') אי צריכין לצרף עמהם אחר שיעיד על חתימתן או סגי בעדותייהו וכתבתי פלוגתתן לעיל סעיף י"ד ע"ש וכתבו התוס' והרא"ש והמרדכי דמירושלמי זה שמעינן דכשהעדים זוכרין מעצמן בלא שטר אפילו לרבי לא בעינן שיצרף עמהם אחר וכשאין זוכרין כלל ההלוואה אפילו ע"י ראייתם השטר אפילו רבנן מודו דבעינן לצרף אחר עמהם דכל כה"ג ודאי לא שייך למימר אמנה קמסהדי פליגי כשאין זוכרין בהלואה מעצמן ונזכרים ע"י ראיית השטר דלרבנן לא בעינן לצרף אחר עמהם ולרבי בעינן והלכתא כרבנן וע"ש בדבריהם ובפרט בהרא"ש (דף קכ"ה) ותמצא שזה תוכן דבריהם וביאור דבריהן הוא דהא דתניא כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו כו' ר"ל דמעיד לאחר זמן לפני הב"ד שזהו חתימתן ומדקאמר ר"י אליבא דרבנן אע"פ שאינו זוכרו מעצמו דהיינו בלא שטר מוכח דגם לרבנן צריכין לזוכרו עכ"פ אלא שסגי אי זוכרו בשטר ואי זוכרו מעצמו דהיינו בלא שטר אפילו רבי מודה דהיינו ר"ה אליביה דרבי וע"ש בתוס' בסוף ד"ה ור"י אומר אע"פ שאין זוכרין שכתבו על האי פי' ז"ל ומיהו ל' כותב אדם עדותו לא משמע הכי עכ"ל ור"ל דהול"ל מעיד אדם על חתימתו שבשטר ול' כותב אדם עדותו משמע דבא ללמדנו שיכול לכתוב עדותו לזכרון בינו לבין עצמו ולאחר זמן יראה אותו הכתב ויזכור נפשו מתוכו ויעיד לפני הב"ד ע"פ וכמש"ר בסכ"ח וכ"כ התוס' והרא"ש לפני פי' הנ"ל האי פירושא אלא שמסקי וכתבו שמהירושלמי נראה להן מוכח שזהו פי' דהברייתא ושגם אמת הוא אליבא דדינא ע"ש ומעתה דעת רבינו כדעת התוס' והרא"ש אביו דכשאינם זוכרים כלל ההלואה לכ"ע בעינן כ"י צירוף וצירוף מיהא מהני וז"ש כאן ונראה שאפילו אם אין זוכרין כו' כיון שמעידין שזה כו' ור"ל שכל אחד מעיד על כ"י ועל כתב ידו דחבירו דהיינו צירוף מקיימין והרמב"ם ס"ל ג"כ כירושלמי זה ומפרש ג"כ דדוקא כשזוכרים ההלואה ע"י השטר הוא דפליגי רבי ורבנן אך ס"ל דכשאינן זוכרין ההלואה כלל אף לרבנן אפילו צירוף לא מהני ומטעם שכתבתי בפרישה וכשיש ב' עדים אחרים על כל חתימה א"נ שיצא חתימת ידם ממ"א מקיימין מהן ואף שעדי השטר אומרים שאין זוכרין כלל מפני שאנו אומרים שחזרו בהן וכמ"ש הרמב"ם בהדיא ובפרישה כתבתי ל' הרמב"ם ודקדקתי ממנו שפי' זה מוכרח בדברי הרמב"ם ורבינו הללו ולא כב"י שכתב אדברי רבינו הללו ז"ל נ"ל שהרמב"ם למד כן מהירושלמי דפ"ב דכתובות הנ"ל דמשמע משם דכשאינן זוכרין העדות ע"כ על כ"י הן מעידין וצריך ב' עדים לכל חתימה וה"ה אם יצטרף אחר עמהן שמעיד על ב' החתימות נמי מהני וזה הירושלמי כתבו הרא"ש בפרק הנ"ל אלמא דהכי ס"ל וכ"כ במישרים נ"ד ח"ח דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם ומש"ר ונראה שאפילו אין זוכרין כו' הוא ממ"ש התוס' שם דאפילו אומרים על כתב ידינו אנו מעידים אין צריכים לצרף עמהם אחר ולעולם על מנה שבשטר הם מעידים וה"נ כשאומרים שאין זוכרין הו"ל [כמו] כשאומרים על כ"י אנו מעידים ואין אנו חוששין לדבריהם אלא על מנה שבשטר הם מעידין וא"צ לצרף עמהם אחר עכ"ל בקיצור משמע מדבריו דלהרמב"ם בעינן צירוף וצירוף מהני כששכחו ההלואה ולרבינו אף ששכחו ההלואה לא בעינן צירוף ודבריו תמוהין. חדא דא"כ דברי רבינו אלו סתרי למ"ש לעיל סעיף י"ד דהתם כתב בהדיא כשאין זוכרין הלואה כלל לכ"ע בעינן צירוף. ועוד דגם דברי ב"י עצמו סתרי אהדדי שכתב שהרא"ש כהרמב"ם ס"ל ורבינו כהתוס' והוא עצמו כתב לעיל בסעיף י"ג י"ד דתוס' ורא"ש שווין בדבר וכ"כ רבי' ירוחם וכן תמצא להדיא של' הרא"ש הוא כל' התוס'. וע"ק דמדכתב הרמב"ם לא נתקיים עד שיזכרו עדותן משמע דלהרמב"ם אמרינן אין תקנה בדבר ואפילו צירוף לא מהני וכן משמע ממ"ש והרי הן כחרסים. וע"ק שבש"ע סעיף י' הביא דברי הרמב"ם אלו וכתב עליהם וז"ל ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרין (והוא דעת רבינו) כו' עד ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד כו' צריך ב' עדים על כל חתימה כו' או שיצטרף א' עמהם כו' עכ"ל נראה להדיא שפי' כמו (שפרש"י) [שפירשתי] דלהרמב"ם אפי' צירוף לא מהני ולרבי' מהני צירוף וצירוף מיהא בעי היפוך מ"ש בב"י. ויותר תמוה שכתב בסוף דבריו ז"ל ומטעם זה כתב מהרי"ק שורש ע"ד דלא נראו לו דברי הרמב"ם ע"כ והמעיין בדברי מהרי"ק ימצא שדעת מהרי"ק בפי' דברי הרמב"ם אינה מכוונת לדעתו לגמרי וכמ"ש בסמוך (ס"ד) [בס"ד] ולשיטת הב"י היה נראה לי דרבי' לא לפלוגי אתא אדברי הרמב"ם אלא לפרש דבריו דהא דכתב דאין מקיימין כשאינן זוכרין היינו דוקא כשאין כ"א מעיד אלא על חתימתו לחוד אבל כשכל א' מעיד גם על חתימת חבירו מודה דמקיימין אותו ע"פ אבל כבר הוכחתי מל' הרמב"ם דלדעתו זה לא מהני וה"ה צירוף ונראה דגם הב"י הדר מפי' זה שהרי דבריו בכ"מ (ע"ש מ"ש אהשגת הראב"ד) (ובש"ע סעיף י' וע"ש בסמ"ע) הם כפירושינו ומ"ש בשם רבי' ירוחם דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש אין מזה סתירה לדברינו שלא כתב שם אלא שגם הרמב"ם ס"ל כהך ירושלמי הנ"ל כמו דס"ל להרא"ש ותוס' ולאפוקי מרי"ף שדחה הירושלמי הנ"ל אבל בפי' דמילתא ולדינא ודאי אין דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ותוס' כלל אלא כמ"ש ודברי הרי"ף הנזכרים בר' ירוחם הם ממ"ש בפרק ד' אחין שכתב שם דהך סוגיא דבפ"ב דכתובות דמשמע מיניה דלעולם בעינן שיזכור הדבר ע"י השטר ואם שכחו לגמרי אינו מעיד היינו כששטר עדות יוצא מתחת יד העדים דאי בעי כבשי ליה נמצא דהשתא מתחיל עדותן לכן אם אינם זוכרין עתה כלום אין כאן עדות אבל אם השטר יוצא מתחת יד הב"ד אע"פ שאין העדים נזכרים כלל להדיא א"צ צירוף אלא נאמן כ"א לומר זה כתב ידי דמשעה שחתמו השטר לבעל דין לא יכלי סהדי למיהדר בהו דכמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והאריך שם להביא ראיות לדבריו ע"ש גם (התוס') כתבו בזה (בד"ה) ור"י והביאו הגמ' מפ' ד' אחין ע"ש ומדלא הזכיר הרי"ף דברי הירושל' דכתובות נראה דס"ל דכיון דבגמרא דידן לא הזכירו כלום שיפלגו ר"ה ור"י בפלוגתא דרבי ורבנן גם ל' כותב כו' דקתני בברייתא לא משמע (כמ"ש התוס' הנ"ל) לא משגחינן כלל בדברי הירושלמי. וכתב רבינו ירוחם שכדברי הרי"ף כן עיקר אבל דעת הפוסקים דלא כוותיה. ומעתה אעתיק לפניך ל' מהרי"ק שהביאו הב"י וממנו תראה שגם הוא לא פי' דברי הרמב"ם ורבינו כמו שפי' הב"י גם דברי מהרי"ק צריכין נגר להולמן ואפרשם כפי מה שנראה לי בהן בס"ד והוא בסוף שורש ע"ד כתב בה"ג משמיה דמר יהודה סהדא דחתים על שטר ואמר אין חתימתי היא אבל לא קים לי במאי דכתב מהימן (במאי דאמר שאינו זוכר העדות) כו' עד וכ"כ הרמב"ם ז"ל שטר שיצא לב"ד ובאו ב' ואומרים כ"י הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו' לא נתקיים השטר והרי הוא כחרש עד שיתבררו עדותם כו' עד ולא נהירא לי דבריהם מדתנן בפ"ב דכתובות (דף כ') זה אמר כ"י וזה אומר כ"י צריך לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין לצרף עמהם אלא נאמן אדם לומר זה כ"י ואמרינן בגמרא כשתמצא לומר לדברי רבי על כ"י הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך תרי סגי ואמר ר"ן אמר שמואל הלכה כחכמים הילכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה עכ"ל מהרי"ח ודבריו תמוהין לי מאד דנראה דס"ל דלפי מה דקיי"ל כרבנן דאמנה קא מסהדי אפי' שכחו ההלואה לגמרי אין צריכין צירוף והוא נגד הירושלמי הנ"ל ואף אם נאמר דס"ל למהרי"ק כרי"ף דלית ליה הך ירושלמי להלכתא (וכמ"ש ל' בסמוך) מ"מ לא שייך לכתוב על מר יהודאי והרמב"ם ולא נהירא כיון דאפשר דאינהו ס"ל כירושל' זה ועוד דא"כ גם על הרא"ש ותוס' ומרדכי ורבינו הו"ל להשיג דכולהו סבירי להו דכשאינן זוכרין ההלואה צריכין צירוף וכמ"ש. וליישב תמיהת הגדולים הללו היה נלע"ד לומר דמהרי"ק לקח לו שיטה לנפשו וס"ל דמ"ש התוס' ורא"ש והמרדכי ורבי' דמשמע מהירושל' דכשאינן זוכרין ההלואה צריכין לצרף עמהם אחר היינו כשגילו דעתן מיד שאינם זוכרין ההלואה קודם שאמרו כ"י הוא זה דכי האי גוונא ודאי מסתבר לומר דצריכין צירוף אבל כשאמרו בתחלה זה כתב ידינו ואח"כ אומרים אבל אין אנו זוכרין מההלואה כל כהאי גוונא מודי דלא בעינן צירוף שהרי אילו שתקו אחר כך היה מעליא עדותן זו דמסהדי אחתימות ידייהו כאילו אסהידו בפי' שיודעים מההלואה ואיך יהיו נאמנים לחזור בדבורם ולומר אין אנו זוכרין ואפי' אם בתוך כ"ד אומרים אין אנו זוכרין כו' מ"מ דבריהם הראשונים עיקר שהרי אפילו לפי מה שאמרו עתה זוכרין ההלואה עדיין מודים שהוא ח"י וכל שאומר שהוא ח"י כאילו אומר יודע אני בהלואה ואין לנו לילך אלא בתר דבריו הראשונים וזהו נראה מדוקדק מל' מהרי"ק שכתב ז"ל הילכך כל האומר זה כ"י הרי העיד שראו ההלואה ומעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה עכ"ל ומדכתב שוב אינו נאמן משמע דה"ט דכיון דאמר תחלה זה כ"י שוב אינו יכול לחזור בו וכמ"ש ומש"ה השיג על מר יהודאי ועל הרמב"ם שכתבו דאפילו אמרו תחלה חתימת ידינו הוא אפ"ה נאמנים לומר אח"כ אבל אין אנו זוכרין ההלואה דזה לא מסתברא ליה לפי מה דקיי"ל כרבנן. ומדברי מר יהודאי שהביא שם מהרי"ק משמע להדיא דס"ל דאפילו צירוף לא מהני כשאומרים אין אנו זוכרין ההלואה אלא בעינן דוקא שיצא כ"י ממ"א או דאסהידו בי תרי אח"י ומדהשוה מהרי"ק דעת מר יהודאי ודעת הרמב"ם יחד משמע להדיא דס"ל דגם להרמב"ם ל"מ וכמ"ש כן נ"ל מוכרח לפרש דברי מהרי"ק אבל דברי מהרי"ק אינן ברורים בעיני מכח כל הדקדוקים שכתבתי בפרישה ודרישה בל' הרמב"ם. וע"פ מ"ש ביאורו דהרמב"ם לק"מ מה שהשיג מהרי"ק על הרמב"ם מלשון הגמרא והירושלמי והכל שריר וקיים ולא כמו שעלתה על דעתו להשוותם טועין בדבר משנה חלילה מלהעלות כזאת על גדולים כמותם ודו"ק: