אינו מתחייב עד שיקנו מידו כו' והקשה ב"י דהכא כתב הרמב"ם שאם קנו מידו לאחר הנישואין מועיל הקנין ובפרק י"א מהלכו' מכירה כתב וכו' עיין בב"י עד ועדיין לא נשאה מהני קנין עכ"ל ב"י ול"נ דמ"ש הכא "עד "שיקנו "מידו כו' הכי קאמר שבאמירה בעלמא לא מהני אלא דוקא בשעת קידושין שאז מהני כמ"ש הפוסק עם אשתו דמשמע בפסיקת דיבור בעלמא אבל לאחר קידושין אינו מהני באמירה בעלמא לכולי עלמא אלא למר כדאית ליה דהיינו עד שיקנו מידו שאז מהני לפי אותן הגאונים שסוברין שמהני קנין שהרי בפי"א מהלכו' מכירה כתב וכן הורו רבותי ומשמע דיש גאונים שאין סוברין כן אלא שקנין מהני והכא מרמז על אותן גאונים שחולקין. או עד שיכתוב שטר ר"ל שטר הודאה על נפשו שאז נתחייב אליבא דכ"ע דהמודה בדבר אין מבקרין אחריו היאך נתחייב וכמ"ש בח"מ סימן ס' ותדע שהרי בדברי הרמב"ם גם בח"מ שהביאו לא כתב אלא שלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אבל שטר לא נזכר שם ועיקר שאשמעינן הכא אינו אלא שבאמירה בעלמא לא קנה אלא דוקא בשעת קידושין וזה הוי אליבא דכולי עלמא אבל לענין קנין אפשר דס"ל שלא מהני לפי דעתו: (לא זכה והוזלו המזונות כו' כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א שכן הוא הדין במקבל עליו לזון את חבירו ה' שנים כ"פ):

כתב א"א הרא"ש ז"ל ול"נ וכתב ב"י וז"ל ואיני יודע למה כתב הרא"ש על דברי הרמ"ה ול"נ וכו' עיין ב"י ומיהו באוכלת על שלחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם עכ"ל. ואין נראה שהרמ"ה איירי דאינו מאכילה על שלחנו דא"כ הוה ליה למימר דהא הרמ"ה קאי על עיקר דינא שאמרו חכמים שחייב לזונה ועל זה כתב הרמ"ה שאלו המזונו' שנותן לה כו' משמע בכל עניין מיירי וע"ק מאי מביא ראיה מסימן קי"ב ממזונו' בתו שאין פוסקין לה כו' דלמא דשאני התם דהאב כבר מת אבל אין ה"נ דאם האב בחייו וזונה את בנותיו כגון קודם שהגיעו לשש נתבאר לעיל סימן ע"א שחייב לזונה דלמא חייב ליתן להם כפי כבודו והוה ליה להביא ראיה ממה שכתב בסימן ע"ג דשם כתב בהדיא דבניו ובנותיו קודם שהגיעו לשש שאינו חייב לזונם כפי עשרו וכבודו אלא לפי צרכם: