דכתיב גרש לץ וגו' וכ"כ הרמב"ם מהאי קרא ואע"ג דהאי קרא אאשה רעה הוא דאיתמר בפרק הבע"י ס"ל דאשה דאינה צנועה הויא בכלל אשה רעה אבל בגמרא דסוף גיטין מפיק לה מדכתיב כי מצא בה ערות דבר וגומר ב"י ונראה הא דמייתי הרמב"ם ורבינו האי קרא דגרש לץ וגומר דמיניה משמע שמצוה לגרש לאפוקי מקרא דכי מצא וגומר לא משתמע מיניה מצוה אלא שמותר לגרש וגמרא דמייתי ליה ס"ל משום דמיירי בכל ענין בין בזיווג שני בין בזיווג ראשון לאפוקי קרא דגרש לץ י"ל דלא מיירי אלא בזיוג שני:

יראה שחייב כו' והאידנא דיש חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא לישא אחרת אין לו תקנה כמו שפסק ראבי"ה הלכה למעשה וכתבתי בספרי ביבמות מ"ו:

כתב הראב"ד כו' באמת היה נ"ל דודאי גם הרמב"ם יודה בכך ברפואה כזו שמתרפא מהשטות אלא שרמב"ם איירי בשאר רפואות הצריכים לה וראיתי במ"מ ספ"י דגירושין ומשמע דהרמב"ם סובר דא"צ לרפאותה כלל וכתב הטעם דהרמב"ם סובר דרשות ביד הבעל לומר לאשתו אם חלתה הריני מגרשך ואתן לה כתובתך (הביאו רבינו לעיל סימן ע"ט) וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לכן לחמה תאכל ושמלתה תלבש ויקרא שמו עליה לאסוף חרפתה עכ"ל המ"מ ועמ"ש ב"י לעיל בסימן ע' בשם הרשב"א דאם נשתטית אחר הנישואין חייב במזונותיה ורפואתה וחייב לזון אשתו חולה כבריאה כ"פ:

אלא במבוי ואם אחר שגירשה הראשון ועדיין לא נישאת כתב ב"י שמותרת אפי' במבוי ומיהו בחצר אחד פסק דאסור לדור יחד ובש"ע סעיף ח' כתב רמ"א דהיינו לדור יחד אבל לכנוס לביתה ואין לו עסק עמה מותר אפי' בנישאת אבל התוס' כתבו שמבוי גדול משכונה דשכונה לא הוי אלא ג' בתים כו' ע"ש וכתבו שבאיסורי קל החמירו יותר:

משמתינן להו וכתב ב"י ומיהו קשה דבסימן ו' גבי כהן כו' ושמא י"ל דמפרש דרב הונא כו' וכפשטא "דמילתא "ומשום דמספקא ליה כו' כצ"ל ובכל הספרים איתא וכפשטא דמילתא "או משום כו' וטעות הוא שנפל בספרים רק הא' של "או היא אות אחרונה של תיבת "דמילתא שלפניה ווי"ו של "או היא אות ראשון של תיבת משום שלאחריה וצריך לומר ומשום: