לא יתארסו כו'. ומבואר בתשובת הרא"ש כלל כ"ג דדוקא לא יתארסו דהיינו שלא יתקדשו אבל לשדך אותה מותר וכן בת"ה סי' רי"ו ומ"מ צריך המשדך לישבע שלא יכנוס בבית המשודכת עד סוף הזמן כדי שלא יבא לידי תקלה: עד שיהו כו' וטעמא משום הבחנה ורבא אמר גזירה שמא יקח כו' כי' אם לא תמתין אשה אחר בעלה וכו' כמו שהעתיק הב"י:

ושבויה אפילו גדולה כתב הרמ"ה כו'. עפ"ר הטעם אבל הב"י כ' ז"ל דטעמו משום דס"ל דהלכה כרבי יוסי בהא נמי עכ"ל ורצה לומר דר"י סבר בכותית ושפחה שנתגיירה ושנשתחררה דבשבויה שנפדה דא"צ להמתין ליארס ולינשא משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ור' יהודה פליג עליה בשלשתן וקשה ליה דה"ל לרבינו לכתוב ובשבויה נמי כתב הרמ"ה כו' דמתיבת "נמי הוה משמע דחד טעם להו ומדלא כתב תיבת נמי משמע דלאו מחד טעמא הוא והא ראיה דהרא"ש ס"ל דבגר ובגיורת דא"צ להמתין וכשבויה ס"ל דצריך להמתין אלא שהרמ"ה ס"ל אע"ג דסברא הוא להמתין בשבויה כמ"ש הרא"ש אפ"ה ס"ל דא"צ להמתין כיון דלא ודאי זינתה וכמו שכתבתי:

כתב הב"י וכתב עוד הרמב"ם בפי"א מה' גירושין שפחה שנשתררה וכו' דיש לתמוה וכו' עד וטעמיה מדתניא פרק החולץ דוק בדברי ב"י שלכאורה תמיהתו תמיה גם בכסף משנה לא הקשה שם אהמ"מ קושיא זו ע"ש גם מה שסיים וכתב וטעמיה מגר וגיורת כו' דהא ע"כ צ"ל דההיא מיירי בגיורת בארץ ישראל ושנתגיירה עם בעלה ונעשה גר דאל"כ למה כתב ונקט גר דהא ודאי גר א"צ להמתין אם לא שנקטה מכח אשתו גיורת ורצה לומר הואיל שנתגיירו יחד לא היו פורשין בעכו"ם משא"כ בכותי' נתגיירה לחוד שמפרשת נפשה מזנות ג' חדשים קודם שבאת להתגייר וכמ"ש לדעת רבינו וא"כ ראייתו היא סתירתו ודו"ק:

ולא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו. בפרישה כתבתי טעם לפי שסתם מעוברת למניקה קיימה ולפי זה ואין צריך לומר זו קתני והוא קצת דוחק לכן י"ל דהכי קאמר ל"מ מעוברת חבירו דאיכא תרתי לריעותא חדא דלבסוף תלד ותניק ותעכר החלב ותמות הולד השני שמא תמות הולד בעודו במעי אמו דאז לא חמירא איסורא לקראת עליו רצחנותא כל זמן שלא נולד וכמו שכתב רא"ם בפרשת משפטים (כא,כב) אלא אפילו מניקת חבירו שכבר נולד הולד ולא נחשדה שתרצחנה אותו:

אפילו נשבעה לאדם גדול. (וכן כתב בהגהות מרדכי דלא מועיל לא שבועה ולא משכנות ולא בשתי מניקות דבכל ענין אסורה. ובריב"ש כתב דאין לנו לחוש לחורבת ביתו ולא לקלקול הבחורה דלא עקרינן תקנתא דרבנן מפני הני טעמי. כ"פ):