ופירש אותו אין השליח משם השנים כו' שם בר"פ השולח כתב הרא"ש כן על מ"ש הירושלמי וצריך השליח ליתנו לה בפני שנים ואין השליח משם השנים ודע ששם באשר"י לא כתב לשון משם השנים אלא משום השנים והאי לישנא מדוייק טפי דמשום שנים הוא דאינו עולה כו' דאינו משם השנים נוכל לומר דקאי אמ"ש צריך ליתנו לה בפני שנים וע"ז קאמר דאין השליח משם אותו השנים אלא צריכין להיות שנים זולתו גם בירושלמי דריש פרק השולח ראיתי שנדפס שם משום שנים וליתא שם אלא הבבא דצריך ליתנו לה בפני שנים ואפשר שיש שם חסרון בגמרא ע"ש:

וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד ז"ל ב"י דברי תימא הם דלפי זה דברי הרמב"ם סותרים וכו' ע"ש בב"י (ויש ליישב דרבינו סובר דהא דכתב הרמב"ם דהוא ע"א היינו אם הבעל מכחישו וצריך עדים בדבר הוא נחשב לעד אחד אבל אם המשלח מודה לדברי השליח א"צ שום עדות וכמ"ש הרמב"ם לעיל אם הודו השליח והמשלח א"צ עדים וק"ל כ"פ) עכ"ל. וקשה על דברי ב"י שכתב שדברי הרא"ש ורבינו הם דוקא בהחזיק השליח בשליחותו והא הרא"ש אמר עיקר דבריו בריש פרק השולח על שהשליח צריך ליתנו לה הגט בפני שנים וה"ה נמי כל דברי רבינו נמי איירי בהכי דהא קאי על דברי הרא"ש וע"ק דלפי דבריו משמע היכא שכבר החזיקו בשליחותו גם הרא"ש מודה שהשליח הוא ע"א לנתינת הגט כמו שסבר הרמב"ם וזה אינו דהא הרא"ש אמר שם עיקר דינו אהיכא שנתן השליח גט לאשה וע"ז מסיק שם בטעם דהרי הוא עומד במקום הבעל ור"ל כמו שהבעל כשנותן הגט מידו ליד האשה צריך שני עידי מסירה כן צריך ג"כ השליח במסירת הגט ליד האשה ולא כמו שפירשו הב"י דמ"ש הרי הוא עומד במקום הבעל קאי כשעשאוהו שליח דאז הוא בעל דבר וז"א גם הבית יוסף בעצמו פירשו לעיל בד"ה וכתב ב"ה כו' דמה שכתב הרא"ש דהרי הוא עומד במקום הבעל דרצה לומר במקום האיש ע"ש. ונראה דגם כאן לא בא הבית יוסף לומר אלא שגם זה בכלל דברי הרא"ש והוא טעם לשני הבבות הנ"ל. אבל א"ל שגירסת הבית יוסף שלא היה גורס בהירושלמי כי אם צריך להחזיקו בפני שנים גרם לו זה דהא הרא"ש קאי בהדיא איצריך ליתנו לה בפני שנים וכמו שכתב בית יוסף גם כן בד"ה וכתב בעל העיטור וכמו שכתבתי לכן נראה דדברי רבינו איירי כשהשליח נותן הגט לאשה כמו שכתבתי בפרישה ולק"מ דהשתא מביא שפיר ראייה מדברי הרמב"ם. ואין להקשות דברי הרא"ש אהדדי דבפרק האיש מקדש סבר דאמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו ובריש פרק השולח סבר דאין השליח עד אחד דיש לומר דסבירא ליה דדוקא היכא שעושה שנים לשלוחים בהא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו אבל היכא שהשליח הוא ביחידי סבר הרא"ש דאין הוא עד אחד לצרף עם אחר אבל הרמב"ם אין מחלק בזה וסבר כמו שב' נעשים שלוחים ה"ה אחד ועל זה מביא ראייה מהרמב"ם לאפוקי מסברת הרא"ש וק"ל ועיין בפרישה מה שכתבתי בשם מ"ו ליישב הירושלמי לסברת הרא"ש ועק"ש שביארתי בע"א וזהו יותר נכון בעיני:

אין צריך כדלקמן בריש סימן רמ"ב כתב וז"ל וכמו שאין צריך לקיים עדי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך אין צריך לקיים עדי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אעפ"י שאין מכירין עידי השליחות או אפילו שאין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן עכ"ל הרי שכתב שבחוצה לארץ שצריך לומר בפני נכתב ובפ"נ אין צריך להתקיים החתימות וממילא נשמע בארץ ישראל דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך לקיים ואעפ"י שמסיק רבינו שם זה לשונו והרמ"ה כתב כו' צריך לומר אף שהביא רבינו לדברי הרמ"ה לבסוף לא סבירא ליה כוותיה מדחילק כאן בין ארץ ישראל לחוצה לארץ גם בס"ס זה כתב רבינו תשובת הרא"ש שכתב שם זה לשונו אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעלים כו' משמע דצריך דוקא עדים וכן כתב ב"י לקמן בריש דף ק"ף שמאותה תשובה מוכח שהרא"ש פליג אדברי הרמ"ה א"נ י"ל דרבינו הכי קאמר במה דברים אמורים בארץ ישראל יש מ"ד דצריך לקיים אבל בחוצה לארץ ד"ה דנאמן בלא קיום:

(מדברי הר"ף מה שכתב בתיקון שטרות כו' אלא לפי שכתוב בשטר הרשאה כו' בתשובת הר"ש כהן ח"א דף כ"א ע"ג כתב וזה לשונו הנה כתב הרב הגדול מהרא"י בן לב דשטר הרשאה צריך קיום בית דין וכפי הנראה סובר דמוכרחין לומר שתתקיים בחותמיו שאם לא תתקיים עדיין יש לחוש שמא מזוייפת הוא ואם מאמינים אותו בלא קיום ג"כ יש להאמינו בלא שום שטר בעל פה לבד וא"כ למה הצריכו לכתוב שטר הרשאה. ונראה בפשיטות שהר"ף סובר דאין צריך שיתקיים בחותמיו ויש להכריח זה ממה שכתב אחר שסיים נוסח שליח לקבלה הנה פרשנו דין שליח קבלה אבל נכון שלא תעשה כו' הנה שבשטר שליחות קבלה הפליג להחמיר בענין הקיום עד שכתב שיש ליזהר שלא לעשות שליח קבלה ואם איתא דבשטר שליחות הולכה ס"ל דבעי קיום היה לו להחמיר ג"כ אלא ודאי אין צריך קיום אפי' להאמינו שיהיה רשאי לעשות שליח והטעם הוא דכי היכי דהמנינן ליה על קיום הגט ה"נ המנינן ליה על קיום כתב השליחות. אבל אין להאמינו על פה מטעם דהימנינן אקיום הגט אבל בשטר שליחות קבלה הצריכו קיים ולא המנינן לו דאין הוכחה שעשאתו האשה שליח כמו שליח הולכה שהגט שבידו מוכיח על שליחותו וכדלקמן בסימן זה ע"ש כ"פ):

(לעשות שליח בתיקון גיטין שלנו לעשות שליח בחריקך ושלוחך שליח ושליח שליח עד מאה ונראה שיש ליזהר שלא יכתוב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שליח עד מאה שלוחים דאז משמע הכל על השליח הראשון שיכול לעשות מאה שלוחים ולא היה משמע שליח עושה שליח עד מאה כ"כ בד"מ וע"ש שהאריך בדיני שטרי הרשאות כ"פ):

שאין קטן עושה שליח זה לשון מ"ו ותימא מה צריך כו' ואין לומר וליישב בדוחק דמיירי בנפלה לפני יבם קטן שזקיקתה דאורייתא והוא בא על יבמה בקטנותו שדינו שיגדלו זה את זה וכמו שכתב לקמן בסי' קס"ז ובא להוציאה בקטנותו בגט להתירה לעלמא שקשה דא"כ אפי' בלא שליח נמי הוה ליה לומר דצריך ליזהר שלא יוציאה בקטנותו לכן צ"ל דלא איירי אלא באשה דעלמא ובודאי אם הוא עצמה מגרשה ליכא למיחש כמו שהקשה מ"ו אלא כשמגרשה ע"י שליח אתי למיטעי כו' כמו שפירשתי בפרישה (ועוד י"ל דצריכין לבדוק משום דלמא באמת הוא קטן וממילא קידושיו אינן קידושין והעולם יסברו שהוא גדול ונפיק מיניה חורבא והיינו אם לקטן זה אח והיו נשואין שתי אחיות ומת אח של הקטן בלא בנים אחר הגירושין וא"כ כשלא יבדקו אותו יסברו שהוא גדול ויפטרנו בלא חליצה מטעם אחות גרושתו ובאמת הוא קטן ולא הוי כלל אחות גרושתו דאין קדושיו קידושין לכך צריכין לבדקו כ"פ):

(ותהא ידך כידי כתוב בהגהות מרדכי בגיטין דף תרי"ח שצריך לכתוב ג"כ דבורך כדבורי ואם היה תנאי בגט יכתוב התנאי בהרשאה קודם שיכתוב ותהא ידך כידי ד"מ כ"פ):

וצריך לקיים כל השלשה בגט כו' זה לשון בית יוסף יש לתמוה שנראה מדבריו שהוא מפרש קיום שטרות וכו' עד לקשרה עם העניין עכ"ל גם רבינו כתב לקמן בס"ס קמ"ב דאם שלשה חתומים על השטר ושנים חתמו לפניו ואחד שלא בפניו כתב הרא"ש בתשובה דכשר ע"ש ואם כן קשה לפי הבנת ב"י ה"ל להקשות דברי רבינו דידיה אדידיה אבל נ"ל לפרש כמו שפירשתי בפרישה:

ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן כו' עיין בבית יוסף שפירש בענין אחר לא כמו שפירשתי בפרישה ולפי מ"ש מתורץ מ"ש ב"י שהיה לרבינו לכתוב אחר דברי הרמב"ם וכ"כ הרמ"ה ועוד כתב שדברי הרמ"ה הם זו ואצ"ל זו אבל לפי מה שפירשתי הם לא זו אף זו ור"ל בא"י פשיטא שפסול ואינו בטל ואפי' בחוצה לארץ נמי אינו אלא פסול ואינו בטל ומ"ש רבינו ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן כו' ובתוך דבריו הביא דברי הרמ"ה נראה ליישב קצת שמביאו כדי שלא נטעה מ"ש הרא"ש ואם היו פסולין מדברי תורה "פסולין להביאו היינו שהוא נמי בטל דהיינו כמו דעת הרמב"ם כי הרא"ש ורבינו אין דרכם לדקדק בין לשון פסול ובטל ולכן מביא דברי הרמ"ה לאורויי שמ"ש פסולין להביאו רצה לומר פסול ואינו בטל דאי לשון פסולין רצה לומר לשון בטל היאך כתב הרמ"ה שפסולין בין בארץ כו' והא ליכא מ"ד שסבר שבארץ ישראל יהא בטל אלא ודאי פסולין רצה לומר ואינו בטל:

גם האשה עושה שליח ושליח שליח ז"ל ב"י ומסתבר דאינו מתיר כו' עד אלא שאם כן דבריו כאן סתומים ביותר עכ"ל:

לומר לאחר לחותמו כו' כדאמרינן לקמן כו' זה לשון מ"ו לא מצאנו לקמן בספרו אלא בת"מ לענין מתנה בסי' רמ"ד ואף שלא כתב לשם אמרו לפלוני כו' אצא אפי' בסתם אמר אמרו דכשר במתנה ס"ס שמעינן מיניה דאומר אמרו לא מקרו מילי ומש"ה הוא כשר במתנה (דאי הוה מילי אפי' במתנה פסול כ"פ) והוא דעת הרמב"ן דסבירא ליה דכל האומר אמרו מאחר דלא הוי מילי אמרינן דוקא בגט הוא דפסול ומשום טעמא אחרינא כמו שנתבאר שם לעיל סימן ק"ך אבל הטור גופא שכתב אבל כשאומר לו בהדיא כו' שיכול לעשותו לא סבירא ליה כמותו כדפרי' לעיל וסבירא ליה טעמא אחריתי דמשום חששא דכסופה דסופר מחתמי ליה כדלעיל ומש"ה כשר במתנה בכל ענין וק"ל א"נ י"ל שסבירא ליה למחבר כדעת הרמב"ן דפסול גבי גט בכל ענין ומה שכתב אבל כשאומר לו בהדיא כו' הכי קאמר יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסול גבי גט משום טעם אחר דבעינן וכתב לה כו' כדלעיל אבל דוחק הוא ודו"ק עכ"ל וע"ל בסי' ק"ך ששם כתבתי תשובת מהר"ד כהן והארכתי בזה (ואני קצרתי את כל תשובת מהר"ד כהן ולא העליתי להדפסה וסמכתי על המעיין שיעיין בתשובותיו אחר שכתב האריך אמ"ו ז"ל בביאורו שם ועיין בתשובת הר"מ אלשקר דף מ' ע"ב ודף מ"ו ע"ב מה שמתמה על רבינו ועל הר"ד כהן ע"ש כ"פ): ועל ריש סימן ק"מ מ"ש רבינו בשם בעל העיטור ומ"ש שם פירושו מעניין מילי:

(כתב הרמב"ם אפי' לא אמר קח החפץ כו' הנה בנוסחאות דידן בהרמב"ם משמע דסבירא ליה איפכא דאפי' אמר תחלה תן גט וקח החפץ אפי' הכי דעתו שיקח החפץ תחלה אלא א"כ אמר ליה בהדיא ואח"כ טול החפץ ולכן אין לגרוס הרמב"ם אלא הרמב"ן בנון ב"י כ"פ):

והרמב"ם כתב שהשליח נאמן כו' רק שיש עדים שראוהו בידו עיין בנ"י שהקשה דלא היה צריך לכתוב דין זה דכיון דשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו. ונראה דלק"מ דהא השליח כשליש דאינו נאמן אלא כל זמן שהשלישות בידו כמ"ש בח"מ סי' נ"ו וכ"כ אמ"ו ז"ל בסמוך לכך צריך להשמיענו וזה פשוט כ"פ):

שהרי עדים מעידים שהגט בא לידו כו' וכתב ב"י דמדברי המגיד משנה נראה דהרמב"ם לטעמיה דפסק כרב חסדא (דסבר דאפילו בעיר אחת השליח נאמן) דאלו לדברי הפוסקים כרב הונא אם שלשתן בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתיו עכ"ל ואע"ג דרבינו כתב לעיל דבעיר אחת אינו נאמן מכל מקום כתב רבינו דין הרמב"ם ונפקא מינה דאם אינה בעיר אחת הוי דין של הרמב"ם אמת אף לפי סברתו וי"א דאפילו אינם בעיר אחת אין השליח נאמן אלא כשהגט בידו כדין שליש כדאיתא בח"מ סימן נ"ו עיין בב"י ובש"ע (ואיפשר לומר דגם רבינו איירי כאן אפילו בעיר אחד והא דכתב לעיל דהבעל נאמן היינו כשהוא טוען לפקדון נתנו אבל אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו כמו בכאן איפשר דגם רבינו מודה דאין הבעל נאמן אלא אם יתקיים בחותמיו אז השליח נאמן כ"פ):

(ואם בטלו קודם שיגיע הגט לידה כו' נוסח ביטול שליחות גט כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג כ"פ):

אלא שבטלו בפני השליח והא דאמרינן בסמוך לעיל מיניה דיותר מותר בפני השליח מבמבטלו בפני שנים התם רצה לומר שמבטלו בפני השליח ושנים אחרים עומדים אצלו ואז הוא יותר מותר מבפני שנים אחרים וק"ל. מיהו ז"א דאם כן למה לא כתב מיד לעיל רבותא זו דאפי' אם בטלו בפני השליח לבדו מגורשת כמו שכתב כאן בדין שלחו על ידי עשרה ועוד שהרי רש"י פירש בהא דמנגיד רב אמאן דמבטל גיטא דמיירי אפי' במבטלו בפניו והתוס' כתבו דאטו ברשיעי עסקינן אלא מיירי דוקא במבטלו בפני שנים שמע מינה דבפניו לחוד מותר טפי לכן נראה דבשליח אחד ודאי מוטב כשבטלו לפניו אפי' לבדו דודאי כשבטלו לא יתן הגט מה שאין כן במבטלו בפני שנים אחרים שלא בפניו דאיכא למיחש שמא לא נודע והכא שאני דשלחו על ידי עשרה ולמ"ד דסבירא ליה דאם ביטל אחד מהן נתבטל שליחות כולן ודאי אסור לבטל לכתחלה לזה שלא בפני זה אם לא בפני שנים דהא מיד כשנתבטל שליחות האחד נתבטל שליחות כולן ואיכא למיחש שמא חד מהנותרים שלא ידעו בביטול יקדים ויתן לה גט ותנשא לאחר מה שאין כן כשיבטל בפני שנים אפי' לא ביטל תחלה כי אם שליחות אחד מהן השנים שבטל לפניהן מפקי לקלא ויודע גם לאחרים מיד ולא יבא לידי מכשול קא משמע לן כיון דקיימא לן הלכה כמאן דאמר דבביטול אחד מהן לא נתבטל כולן אם כן אפי' ביטל בפני כל אחד לבדו מותר לכתחלה:

ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה כו' ז"ל ב"י לשון זה קשה בעיני וכו' עד הא בביטל אחד מהן נתבטלו כולן אבל לפי מה שפירשתי בפרישה לק"מ:

כתב הרמב"ם השולח גט ומבטלו בפני שנים אחרים או המוסר מודעא על הגט מכין אותו מכות מרדות כו' עיין בב"י שכתב דהיינו הא דאמרינן בפרק קמא דקידושין דרב מנגיד אמאן דמבטל אגיטא ואמאן דמסר מודעא והרא"ש כתב דהאידנא נהוג עלמא כלישנא דנהרדעי דאמרי דרב לא מנגיד אלא אמאן דמקדש בביאה עכ"ל בית יוסף וקשה אם כן למה סתם רבינו להביא דעת הרמב"ם נגד דעת הרא"ש וכבר הקשה ב"י זה לעיל סי' קל"ד כיוצא בזה והעלהו בצ"ע ואני ישבתי שם אותה קושיא בצירוף קושיא אחרת בטוב טעם ע"ש ונשאר עלינו ליישב בפרט שרבינו בעצמו כתב כלישנא דנהרדעי לעיל ס"ס כ"ו וכמו שכתבתי מזה ג"כ לעיל בסימן קל"ד ביישובו שם ונראה לי ליישב זה כשנתעורר עוד קושיא אחרת על רבינו למה סתם וכתב דברי האלו בשם הרמב"ם כאילו מפיו אנו חיים בדברים הללו וז"א לדעת הבית יוסף שדברי רב הן ואי בא לומר שהרמב"ם פסק כלישנא קמא דרב הוה ליה לרבינו להביא לשון הגמרא ולכתוב עליו שכ"פ הרמב"ם כדרכו וכמו שכתב כן בעינו לעיל ס"ס כ"ו עיין שם לכן נלע"ד דודאי רבינו סבירא ליה דמה שכתב בלישנא קמא דגמרא דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא היינו בגט מעושה על ידי ישראל שכפו אותו לגרש וכמו שכתב רש"י בהדיא והבאתי לשונו לעיל סימן קל"ד ומיירי גם כן שכבר ביטל המסירת מודעא ואפי' הכי קאמר רב דמנגיד אותו ובהא דוקא פליגי נהרדעי משמיה דרב ואמרי כיון דכבר ביטל המודעא תו לא נגדיה וכמו שכתבתי לעיל בארוכה בשם התוספות שפירשו כן וטעמייהו ונימוקייהו הכל כתבתי שם ע"ש אבל כאן איירי במאן דמגרש בלא אונס כלל וכבר מסר מודעא על הגט ועדיין לא ביטל המודעא בכה"ג לא אמרינן דלשמתינהו עד שיבטל המודעא וכמ"ש רבינו לעיל בסי' קל"ג דדוקא במאן דכפינן להוציא דינא הכי אבל זה כיון שמסר מודעא הלואי שיחזור לקחתו לאשתו וידור עמה כאורח כל ארעא אלא שמנגדים אותו על שיש לחוש שירבה ממזרים וכמ"ש הרמב"ם בטעמו ובכה"ג הרא"ש ורבינו מודים שמנגדים אותו כי בזה לא איירי נהרדעי לדעתייהו. ואף שלדעת הרמב"ם יכול להיות שגם מזה איירי לישנא קמא ולישניה דנהרדעי משמיה דרב שהרי המ"מ תמה על רש"י שפירש דמיירי בגט מעושה וכמ"ש לעיל בס"ס קל"ד מ"מ רבינו הביא לשון הרמב"ם כאן מפני שסובר בהא כוותיה ולא מטעמיה אלא כמ"ש. ומ"ש רבינו לשון הרמב"ם לנגדא מאן "דמבטל גיטא אע"ג דס"ל להרא"ש דקי"ל כלישנא דנהרדעי נ"ל דס"ל לרבינו כיון דחד טעמא הוא ובמוסר מודעא מנגדינן משום חששממזרות ה"ה במבטל גיטא בפני ב' ובודאי גם בכה"ג מודו נהרדעי ומ"ש נהרדעי דרב לא מנגיד כ"א אמאן דמקדש בביאה ור"ל לא למאן דמבטל גיטא הלא רש"י פי' דרב איירי במבטל אפי' בפני השליח ויכול להיות שדוקא בכה"ג דמבטלו בפני השליח פליגי נהרדעי ומטעם שכתבו התוס' דלא חשדינן ליה דיתן הגט כשבטלו בפניו אבל כשבטלו שלא בפניו בפני שנים אפשר דמודו נהרדעי דמנגדינן כיון שיש חשש ממזרות א"נ אגב דהוצרך רבינו להעתיק לשון הרמב"ם במאן דמוסר מודעא המאוחר הקדים להעתיק ג"כ מ"ש מאן דמבטל גיטא וליה לא סבירא ליה. ואע"ג שאין דין מוסר מודעא שייך כאן ולעיל סימן קל"ד הוה ליה להביאו יש לומר דמוסר מודעא שייך גם כן אחר כתיבת הגט קודם נתינתו ומ"ה הביאו כאן דאפי' בהאי מוסר מודעא אנתינת הגט דיכול לחזור בו אפי' הכי מנגדינן ומכ"ש מאן דמוסר מודעא אכתיבת הגט דאחר שנכתב אין לו תקנה דמנגדינן ודו"ק:

אבל היוצא ליהרג בדיני עכו"ם אחר פסק דין חשוב כמת והרמ"ה כתב דגם הוא חשוב בספק חי והרא"ש כתב כסברא ראשונה צ"ע למה כתב כאן דעת הרא"ש בראשונה ובאחרונה לעיקר ולעיל סי' י"ז לא כתב אלא סתם להחמיר ומשמע דגם ביוצא ליהרג בדיני עכו"ם חשבינן ליה בספק מת וכמ"ש ב"י שם בדף מ"ז ע"ב שרבינו סתם שם להחמיר כדעת הרשב"א עיין שם והוא כדעת הרמ"ה שכ"כ רבינו בשמו כאן ולכאורה היה נלע"ד ליישב מפני שגוף דינים הללו נשנו בפרק כל הגט ושם בגמרא מימראות ע"ז כולן איירי לענין אם שלח גט אי חשבינן ליה בחזקת חי ומפני שכאן בדין זה גופן של הדברים נאמרו מש"ה כתב רבינו כאן כל הדינים משא"כ לעיל סי' י"ז דשם נלמד מכאן מש"ה קיצר וסתם שם להחמיר וכנ"ל כמה פעמים בדברי רבינו שמה"ט קיצר במקום אחד והאריך במקום אחר. אלא שקשה עוד שבכאן כתב האי חילוקא בין כרקום של אותה מלכות למלכות אחרת דנותנין לו כל החומרות ושם בסימן י"ז סתם וקיצר לקולא דמשמע דלכולן מחשב בחיים ואין נותנין לו גם חומרי מתים. ונלע"ד ביישוב קושיא ראשונה דודאי מסתברא ליה דברי הרא"ש דביוצא ליהרג בדיני כותים אחר פסק דין מחשבין לו כמת ומש"ה כתבו רבינו כאן ולא חשש ליתן עליו גם חומרי חיים שאם בת כהן לישראל שלא תאכל בתרומה כיון דאף אם תאכל שלא כדין אין בו איסור כרת ומיתה לא חשש להחמיר ואי משום שמא תבא להתייבם זה ודאי לא תעשה כיון שהגט לפנינו וגם מסתמא מתנא סני ליבם כדאמרינן בכה"ג בגמרא בפרק האשה רבה וכיון שמותרת לעלמא דחשבינן ליה כמת למה לה לעשות איסור להתייבם אלא תחלוץ משא"כ לעיל בסי' י"ז אי אמר חשוב כמת אז ודאי היתה נישאת לאחר כדי שלא תתעגן. ובקושיא שנייה מה שמחלק כאן בין כרקום של מלכות אחרת דמספקינן במת ולא חילק כן לעיל בסי' י"ז ה"ט נמי דשם אי מספקינן במיתה היא אמרה בדדמי ודאי מת ותבא ותינשא מה שאין כן הכא דליכא למיחש לענין נישואין דממ"נ מותרת להנשא דאי הוא חי הרי היא מגורשת בגיטא ואי מת הוא גם כן מותרת ואי משום דתינשא לעלמא בלא חליצה להא לא חשדינן לה בכדי וגם דאתי' להתייבם לא חיישינן כמ"ש כיון דמותרת ממ"נ לעלמא על ידי חליצה למה לה למעבד איסורא ומשום תרומה לא רצו להחמיר כמ"ש: