וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל במרדכי פרק החולץ דף תכ"ד ע"ג האריך בזה וכתב דמנהג פשוט לחלוץ ועי' במהרי"ק שורש ק"ב דבמקום שנהגו לחלוץ כופין על כך וע"ש שהאריך בזה אימת אזלינן בתר המנהג ד"מ כ"פ):

משמע שיבמה שאינה רוצה כו' כתב ב"י ז"ל לא היה צריך רבינו ללמוד זה בדרך ילפותא שבהדיא כ"כ בסוף פרק אע"פ כו' ע"ש עכ"ל ובעיני כפלא דהא ע"ז כתב רבינו גופא בסמוך אדין נדרה מהיבם אחר מיתת הבעל כו' שהרי"ף כתב שדינה כדין מורדת וא"כ ה"ה וכ"ש הכא ושם בההיא הדין כ"כ בהדיא בס"פ ב"ש. ונלע"ד ליישב דאי מההיא אין ראיה דה"א דל"ק אלא דכותבין עליה איגרת מורדת אבל להיות כדין מורדת בכל דיניה לא הוה אמרינן כיון דלתקנה אחרונה אפילו איסור איכא ביבום. דהא במורדת גופא נתבאר בפרק אע"פ וכתב רבינו לעיל סימן ע"ז כמה תקנות ושתקנה שנייה היה שמכריזין עליה ד' שבתות והיינו כמו אגרת מרד דהכא ושוב תקנו שימתין לה י"ב חדש ואח"כ יוציאה בלא כתובה ושוב תקנו שכופין אותי להוציאה ושלא ליתן לה כתובה. וה"א שלא להחמיר בה כולי האי אלא שימתינו לה י"ב חדש או יתן לה כתיבה קמ"ל דדינה כדין מורדת לגמרי וזהו שדקדק רבינו וכתב ז"ל מדפסק הרי"ף שמצות יבום קודמת משמע שדינה כדין מורדת והביא ע"ז שכ"כ הרמב"ם שכופין אותו לחלוץ והיינו כתקנה אחרונה שכופין אותו לגרש וג"כ דינ' כתקנה אחרונה שאף על פי שמגרשה מיד אין נותן לה כתובה כן הדין נמי בזו דחולץ לה מיד ואין נותן לה כתובה ודו"ק:

(ואם אינו רוצה אין כופין וא"ת מה הוא מפסיד אם הוא חולץ לה דהוא מתבייש בב"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו ולכן רשות בידו לסרב תוס' ביבמות דף קי"א ע"ב כ"פ):