שידעו להקרות כו' פירש"י שיודעים להקרות לא חפצתי כו' וכתבו התוס' שאפי' אינן בקיאין וכו' עיין ב"י:

נמצא אחד מהן קרוב אבל שני בשלישי ש"ד בכתבי מהרא"י בסימן ה' ור"ל לאפוקי שני בשני תרי בעל דאסורין משום מראית עין דהא איתא במרדכי דלכתחלה לא יחתום על השטר משום מראית עין וכ"ש לענין חליצה ודוקא לג' דיינים שבחליצה אסורים אבל כשרים הן לאותן שנים שמוסיפין לפרסומי מילתא (כ"כ בת"ה סימן רנ"ה ובפסקיו סימן רי"ב כ"פ):

עד שיהא אביו ואמו מישראל והא דקאמר אפי' היה אביו גר ואמו מישראל פסול הו"ל לנקוט רבותא טפי אפי' אמו גיורת ואביו מישראל פסול ונראה דהכי קאמר דאפי' אם אמו מישראל פסול אליבא דכ"ע אפילו לדברי ספר המצות ואינו כשר אליבא דכ"ע עד שיהא אביו ואמו מישראל וכן דרך רבינו בהרבה מקומות לנקוט הפסול והכשר אליבא דכ"ע:

לפרסומי מילתא כו' עפ"ר ואם תאמר לפי טעם זה הוי לן נמי ליתן הגט בפני ה' כדי שלא תנסבה לכהן וי"ל גבי גט ליכא ולמיחש להכי דהא הבעל קיים לפנינו וכ"ע ידעי כשתבא לינשא שהיא גרושה ולטעם השני נמי י"ל שבגט אין לפרסם בשביל זה ואדרבא אנו חפצים שלא תינשא שאסור להכניס רשעה לביתו:

ויקבעו מקום תחלה לומר כו' כתב הגהות מרדכי שכל הה' יקבעו שם מקום וכן נראה מדברי רבינו מדסידר דין תוספת שנים קודם קביעות מקום ודלא כת"ה שכתב שא"צ אלא שלשה דיינים ב"י ומה שכתב שנראה מדברי רבינו מדסידר דין כו' נ"ל אי משום הא לא איריא דהרי בסימן זה לקמן בסדר חליצה סידר איפכא קביעות מקום תחלה ואחר כך כתב שמוסיפין עוד שנים. וכתב מהר"י ברונא שהגדול שבהן אומר לאחרים בואו ונלך למקום פלוני לקבוע מקום וכתב עוד דיכולין גם לקבוע בלילה דאין כאן משום תחלת דין אלא הוי כאילו בונה מקים שיהא מזומן לב"ד ומה"ט כתב מהרא"י (סי' רכ"א) שאם רוצה לחלוץ ביום ראשון שלא יקבעו מקום ביום השבת שלפניו דמיחזי כבונה אלא ביום ו' שלפניו (ובד"מ כתב הטעם דהוי כמכין משבת לחול דאין חולצין בשבת ולא אמרינן דבטל הקביעות כמ"ש בשם מהר"י ברונא שאם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע שנית דלא אמרינן בטל הקביעות אלא היכא שקובעין מקום אדעתא לחלוץ למחר אבל אם בשעה שקובעין קובעין אדעתא לחלוץ ביום א' או ב' לא אמרינן בטל הקביעות מ"כ בשם אמ"ו ז"ל כ"פ) וחולצין בח"ה דהא דנין דיני ממונות ודיני נפשות בח"ה ומהרא"י כתב (בסי' רכ"ז) דאין חולצין בע"ש ובעי"ט (דהוה כמו דין ועפ"ר סט"ו כ"פ) ונראה דאין לדבר זה עיקר ב"י:

אינו נאמן להחזיקו בגדול כדתניא בפרק האומר בקידושין נאמן האב לומר בני זה יש לו י"ג שנים ויום א' לנדרים ולערכין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשים וה"ה לחליצה דהוה דבר שבערוה אינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפלל והשלים לי' בב"ה אין בכך כלום דשמא ע"פ האב עשו (אין להקשות למה ליה לאהדורי דע"פ האב עשו הא כתב ב"י בשם המרדכי וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחין בידו כו' נראה דיש פלוגתא בזה אי מצטרפין הקטן לי' ולזימון עד שיביא שתי שערות וכמש"ר בא"ח ס"ס קצ"ט לענין תפלה ע"ש כ"פ) שנאמן לנדרים ולהקדש אבל אם נולד באותו מקום והוחזק ע"פ שכנים שבא לכלל שנים אז מועילים לו השערות כמו נדה שהוחזקה בשכינותיה שבעלה לוקה עליה כ"כ בסה"ת:

אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור ז"ל ב"י אבל רבינו נראה דסובר דמכל דבר נמי כשר ולפיכך סתם וכתב רצועותיו א"צ שיהיו מעור ולפ"ז צ"ל דשער דנקט ל"ד עכ"ל ובאמת שכן משמע נמי מדברי הרא"ש ממ"ש בסדר חליצה שלו והביא רבינו לקמן בס"ס זה ע"ש אלא שלפ"ז יש לתמוה על רבינו מהא דאמרינן בגמרא פרק מ"ח בעי מיניה ר' אליעזר מרב הוא של עור ותרסיותיו (פי' רצועות) של שער מהו אמר ליה מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש ופריך אי הכי אפי' כולו שער נמי ומשני ההוא קורקאה מיקרי עכ"ל הגמרא ולפי מה שסובר רבינו דשער ל"ד צ"ע למה השיבו דקרינן בזה נמי ואנעלך תחש הוה ליה להשיבו דא"צ תחש ועור לרצועה כ"א לגוף המנעל ועוד דהמקשן לא קמיבעיא ליה אלא אשער ומנ"ל לרבי' להתיר אפי' של בגד ושאר מינים ונלע"ד ליישב דרבינו ה"ל דמה דמשני מי לא קרינן ביה כו' ה"פ כיון דמנעל כונו הוא של עור רק הרצועות הן של שער או דבר אחר שפיר נקרא תחש דתחש לא קאי כ"א אמנעל ולא ארצועות והמקשן לא הבין אותו שפיר וסבר דהשיבו דאפי' שער נקרא תחש ולכך הקשה אפי' כולו של שער נמי ומשני האי קורקא מיקרי ולא נקרא תחש ובזה גילה דמה שהשיבו תחלה לא קרינן ביה כו' ר"ל דלא בעינן תחש כ"א בגוף המנעל ודוק (אלא דקשה דלישנא דקורקא לא מיושב שפיר דבל"ה הוי מצי לשנויי דלא מיקרי תחש) כנ"ל לפרש לדעת רבינו:

מ"ש ב"י דף רי"ד סע"ד וז"ל ואין לומר א"כ אפי' בדיעבד תהא פסולה דהכי משמע דסבירא ליה לרבי יוסי מדקאמר מה ראה רבי מאיר לומר אם חלצה חליצתה כשרה וכו' ולע"ד מהא ליכא למשמע דר' יוסי פליג אר' מאיר אדרבא כיון דלא אשכחן שום אמורא דס"ל דאפי' דיעבד חליצתה פסולה אלמא רבי יוסי לא פליג אלא שמפני שאין עושין כן לכתחלה מפני זה לא ראה אותו זקן לר"מ נהג כן וסבר שיש איסור בדבר ור' יוסי גילה אזני דודאי אין איסור בדבר דא"כ מה ראה ר"מ לומר חליצתה כשרה ואין בו משמעות שום פלוגתא זהו פשוט בעיני וע"כ צ"ל כן שם בסוגיא דאם לא כן ק' למה מביא תנאים שפליגי אי מותר לכתחלה או דיעבד ולא מייתי גם כן דעת שלישית דפוסל אפי' דיעבד אלא ודאי הזקן שמע והודה וק"ל:

ולא כדברי ר"ת שכתב שצריך כו' ב"י הביא דברי הרא"ש וכתב ג"כ דלא קי"ל כר"ת משום דנעל נעל ריבה ומסיק ב"י הרבה מן הגאונים וכו':

ושלא יהיה [לו לשון כמו שרגילין לעשות כו' ב"י תמה עליו מהא דאמרינן [ובפרק מצות חליצה ומ"ד מנעל לכתחילה לא מ"ט משום דהוי פנתא (גב המנעל) מעל וערקתא (שרוך הנעל) מעל דמעל אי הכי אפי' דיעבד נמי לא כו' ותירץ דס"ל לסמ"ק דע"כ לא מכשיר רש"י אלא דיעבד וכו' ע"ש ואיני יודע מה תירץ בזה והלא הוא עצמו דייק מדברי רש"י דאפי' לכתחילה שרי דאי לא תימא הכי אם כן מאי פריך אי הכי אפי' דיעבד. ולי נראה דסמ"ק לא כ"כ מדינא אלא מדין חומרא שהחמיר כן וכמ"ש כמה דברים בסימן זה וכולן לא הוי מדינא דגמרא אלא חומרות שהחמיר מעצמו:

היה בגד פשתן תפור בו בפנים כו' כתב ב"י וז"ל כתב הרא"ש רש"י פירש בלשון אחר שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ול"נ לי דלא גרע מסנדל של עץ דקתני מתני' דחליצה כשרה ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור וד"ה וכו' ונראה כפירוש השני וכו' גם נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר דדרשה דתחש אסמכתא היא עכ"ל ולעיל בסימן זה דף רי"ד ע"ד הביא ב"י דברי הרא"ש בזה הלשון וז"ל וכתב רא"ש דלשון פני עיקר כו' וכתב נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר כו' משמע דס"ל לב"י דאף להמסקנא דהרא"ש ס"ל לשון שני עיקר אף ע"ג דפירש דאין חולצין דקאמר בגמרא לכתחילה קאמר ומ"ה דילג ב"י תיבת וגם דכתב הרא"ש ואין נלע"ד דא"כ מה הקשה ללשון ראשון דרש"י דלא גרע מסנדל של עור דקתני במתני' דחליצה כשרה ולפי מה שפירש דאין חולצין דקאמר לכתחילה קאמר לא קשיא מידי דהוי דומיא דמתני' דקתני חליצתה כשרה דמשמע דיעבד ולא לכתחילה לכך נלע"ד דלפי מה שכתב הרא"ש בסוף דבריו וגם נראה כו' ס"ל ג"כ לשון ראשון דרש"י ומה שכתב גם נראה קאי אריש דבריו שהקשה ללשון ראשון דרש"י דלפי זה שנראה דאין חולצין לכתחילה קאמר א"ש גם לשון ראשון דרש"י. והשתא א"ש מ"ש רבינו שני פירושים אלו כיון דהרא"ש מצי כבר תרווייהו וכמו שפירשתי וק"ל:

או במוק ז"ל ב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם במוק חליצתה דיעבד ולא פירש שהוא של לבד דרבותא רבה היא אע"פ שאינו של עור חליצתה כשרה כו' ולעד"נ דלק"מ דמה שפירש"י על ההיא דמוק שהוא של לבד הוא לפי המסקנא דמוקי בגמרא כר' מאיר דסבר של שעם ושל סיב אע"פ שאינם מחופים עור חליצתן כשרה אבל לדידן דקי"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינם מחופים עור חליצתן פסולה אע"פ שמגינים לפי זה מוק של לבד נמי אם אין מחופה עור חליצתה פסולה ולכך כתב רבינו סתם במוק ולא פירש שהוא של לבד משום דמיירי דוקא בשל עור ובזה מיישב מה שהיה לדקדק בדברי רבינו דלעיל בריש סימן זה כתב חלצה בלילה חליצתה פסולה אפי' בדיעבד וכאן במוק פסק דבדיעבד חליצתה כשרה ומאי שנא והלא תרווייהו גבי הדדי ניתני בגמרא בפרק מ"ח דף ק"ד ע"א וקאמר דכולן יחידאי נינהו וכו' והביאו בית יוסף ר"ס זה ולפי מה שפירשתי א"ש דכאן מיירי במוק של עור ולכך שרי בדיעבד והא דקאמר בגמרא כולן יחידאי היא וחשיב ג"כ מוק משמע דבדיעבד נמי פסול מיירי במוק של לבדים וק"ל כנ"ל. ב"י בד"ה או שהוא גדול כו' תמה על דברי רבינו אמאי השמיט דין קב הקיטע ולעד"נ דלק"מ דקב הקיטע לא מצי למימר כיון דקי"ל כרבנן ובקב הקיטע של עור לא איצטריך לאשמועינן דסמך אמה שכתב בסמיכת הרגלים דמיירי גם כן של עור ואף על גב דתנא דברייתא קתני תרוויהו האי טעמא כיון דאוקימנא כר"מ דמכשיר אפי' בשל עץ איצטריך לאשמועינן תרתי של עור ושל עץ אבל אנן דקי"ל כרבנן דלא מכשירין אלא בשל עור הוי בכלל סמיכת הרגלים וגוף דין של הקיטע שאין לו רגלים כתב לקמן בפלוגתת רש"י ותוספות והרי"ף ואין ענין לכאן ולכך השמיט רבינו וק"ל. מ"ש ב"י שם בשם רבי' ירוחם מוק הוא מנעל גבוה שחופה את הרגל וכו' וכתב שהוא גורס במוק פסולה כו'. ולעד"נ דר"י לא קאי אמתניתין ולא לגירסא כ"כ אלא להלכה והטעם דלא הוי כשאר מנעלים ואין עליו שם מנעל כלל וק"ל:

(כתב הרמב"ם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל תימה הלא אנפליא גרע מסנדל וממנעל דמ"ה אינה כשר רק בדיעבד ואפילו הכי אמרינן דאנפליא של בגד חליצתה פסולה והיינו דרצה לומר שפסולה מיהא על האחין וגבי מנעל של בגד כתב דאינה חליצה כלל ולהרמב"ם לק"מ דבאמת הוא פליג גם כן באנפליא של בגד דאינה חליצה אפילו לפסול על האחין וכמ"ש ב"י אבל על רבינו קשיא דהו"ל לכתוב והרמב"ם כתב דהוי משמע דפליג. ומ"כ בשם אמ"ו ז"ל שמחלק בין אנפליא שהיא של לבד ומגין לכך הוי חליצתה פסולה משא"כ במנעל של בגד שאין מגין כלל לכך אינה חליצה כלל ודוק כ"פ).

או שנעשה למת כו' בגמרא פריך מ"ט משום דלא להילוכא עביד דבי דינא נמי (פירוש סנדל שהיה לבית דין ומיוחד לחליצה כ"פ) לאו להילוכא עביד ומתרץ אלו מסגי ביה שליחא דבי דינא מי קפיד עלה דיינא וכתבו התוס' אם תאמר סנדל של ע"א הא מכי אגבהה הוה ליה דישראל (ור"ל ושל ישראל אין לה ביטול עולמית) ויש לומר כגון שהגביהו על מנת שלא לקנותו דהא תנן במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה:

(שאיטר חולץ בימין שלו כתכ בא"ח שצריך שיעבור החולץ בפני הדיינים מרוח לרוח עד שיראו באיזה רגל יפסיע בו תחילה שזה הוא ימינו ובו חולץ. ובמרדכי דה"ה אם היא אטרת יד תחלוץ בימין דידה כ"פ):

בסמ"ג ולא בסמ"ק אלא במרדכי פ' מ"ח ב"י כ"פ):

ויכוין שיבא הקשר באותו מקום נלע"ד מה שאנו נוהגין לחתוך מאחריו שני פגימות ה"ט משום שבמקום שפוגעין בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה ע"ז ומשלשלין משם והלאה של צד ימין לצד שמאל ושל שמאל לצד ימין אותו מקום הכפילה מחשב ג"כ קשר ומשום הכי צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו ולא מעל רגלו אבל מה שמשם והלאה קונה הרצועה על עור המנעל עד מקום שחוזרות ונוגעים הרצועות זה לזה לפניו או לאחריו אין קפידא דאינו דומה לקשר כלל ודו"ק:

שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב כתב ב"י ז"ל ומכל מקום לשון אינו מעכב שכתב אינו מדוקדק דהא אפי' לא קראה כלל אינו מעכב ולע"ד נראה דלק"מ חדא דה"א דגרע כשחולק התיבות ועוד דה"א דתחזור ותקרא כמו גבי רקיקה דלקמן בסימן זה אמרינן אם רקקה דם צריך לרוק פ"א ה"א ה"ה כאן גבי קריאה לכך כתב אינו מעכב כלל וק"ל:

ותחלוץ המנעל כתוב בעל ה"ג אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור אל היבם שלא ירצה לייבם דע בגופך מאנת לקיים מצוה לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכן להיות יחיפים. ובטיפה סרוחה שבגופך יכולת לקיים לאחיך זרע לכך וירקה לפניו טיפה סרוחה. והדיינין עונין חלוץ הנעל כאבל חלוץ הנעל כמנודה חלוץ הנעל כמורד במצות סיני. ובשם רבי' יחיאל מפריש מצאתי מקוננת בפני הבית דין שבעלה היה כמת בלא זרע והיבם משיב לא חפצתי כו' רצה לומר איני חושש אם יהיה בלא זרע ומאז חולצת נעלו לומר לו שיתאבל על אחיו כי מעתה הרי הוא כמת וישכח מאחר שאינו מקיים זרע ורוקקת לפניו מחמת יפיך חמדתיך וקוראת ככה להלבינו על אשר לא יבמה וגם העומדים שם קוראים שלשה פעמים חלוץ הנעל לפרסם בושתו:

רבינו תם כתב שולפת בימין ושמאל מסייעתה ובספר המצות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע שמאל כדמוכח בירושלמי שום ראיה מבוררת מירושלמי לא נמצא זה כתוב גם מה שכתב אחר כך ובסמ"ק כתב כו' לא נמצא לשם אלא נראה שר"ת מביא הירושלמי שומטת בימין וגיררתו בשמאל דהיינו מסייעתו וכן באשיר"י אבל בסמ"ג בענין אחר שומטת בימין וגוררת בימין דהיינו הכל בימין וכן במרדכי גרס כך ומשום הכי כתב ול"נ דברי רבינו תם וגירסא זו תפס הסמ"ק ומ"ה כתב כדאיתא בירושלמי גליון (ויש לומר נמי דר"ת סבר דהעיקר הגרירה תהיה בימין אלא שהשמאל תהא מסייעת ודייק כן מדלא אמר סתמא הכל יהא בימין אלא ודאי שאין צריך אלא שהעיקר תהא בימין כ"פ):

ופי' הרי"ף שאם לא עשה כן החליצה פסולה כו'. וכ"כ הרמב"ם היתה רגלו עקומה כו' כתב ב"י ז"ל אין דברי הרי"ף מבוארים שאם לא עשה כן החליצה פסולה דהא איכא ומ"מ מדכתב הרא"ש וכו' משמע בהדיא דמשמע ליה דלהרי"ף כל דלא דחסיה לכרעיה חליצתו פסולה אע"ג שהוא ראוי למדחסיה עד כאן לשון ב"י. פי' דאם לא כן קשה מנ"מ אי חדא טעמא הוא או טעמא אחרינא. אבל מ"מ כתב שמדקדוק לשון הרמב"ם נראה כמו שנתבאר שדוקא היכא דלא ראוי למדחסיה פסיל הרמב"ם ע"ש:

(ור"ח פירש דאנקטעה רגלו קאי כו' ואף על גב דאמר אמימר לעיל האי מאן דמסגי אלוחתיה דכרעיה דפסול אפי' בדיעבד שאני הכא דכי נחתך רגלו קם ליה שוקו במקום רגלו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל לעיל לאו רגלו הוא רש"י ור"ת פי' דלעיל כיון דמסגי אלוחתיה דכרעיה לא יכול למתריץ כרעיה. דעל גביה הוא לתחת ולתחת דידיה הוא לעיל וכיון דאיתא לכרעיה ולא תריצא הו"ל כמו שאינה ראויה לבילה שבילה מעכבת אבל היכא דהוה תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיקא היה יכול למתרצי' אע"ג דאיפסק חליץ למטה מן הארכובה כו' עיין עוד בב"י כ"פ):

ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ב"י הביא דברי הרא"ש שכתב על ההיא ירושלמי דמוקי מתני' דמן הארכובה ולמטה מיירי בקושר מן הארכובה ולמטה וכו' וחילק הרא"ש בין סנדל שלהם שלא היה יכול להלוך בלא קשירה וכו' ואח"כ הקשה הרא"ש וז"ל והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר מן הארכובה כו' נראה דהכי פירושו משום דקשה ליה למאי דדחיק ומוקי בירושלמי מתני' לענין קשירה ומיירי במנעלים גדולים ולא מוקי לענין קיטע ובכל מיני מנעלים וה"א רבא למעוטי קיטע משא"כ בל"ו דאף דלא מצינו ראייה דקיטע חולץ מ"מ אין לפנינו מיעוט דממעט קיטע מחליצה ומ"ה כתב רבי' ל' לא מצינו כו' ומ"ה כתב הרא"ש דגם הירושלמי לא בא למעוטי קיטע אלא לאשמעינן דבעינן שתהא אף הקשירה מן הארכובה ולמטה כו' אבל מדברי הרי"ף משמע בהדיא דקיטע פסול לחלוץ ע"ש לכך א"א לפרש כמו דברי ירושלמי:

כנגד פניו ומ"מ צריך שתהא החליצה עומד אז נגדו כדי שתרוק כנגדו סמ"ק: וכיוצא בו מדברים המרבים רוק כו' ויראה מדבריו שאין לחוש אלא לדברים ידועים המרבים רוק יש להקשות במאי שכתב ויראה מדבריו והלא בגמרא גם כן נקט רבא שום שהוא מרבה זיבה וע"ק והלא בהדיא כתב הרמב"ם דברים המרבים רוק ולמה כתב ויראה ונראה דה"פ בשלמא בגמרא דנקיט שום וגרגישתא ותו לא דבר פשוט הוא דדוקא קאמר אבל לישנא דהרמב"ם דנקיט כיוצא בו מדברים כו' ה"א כיון דשום וגרגישתא לאו דוקא ה"ה שאר דברים אע"ג דלא מרבים רוק מ"ה קאמר ויראה מדבריו שאין לתוש אלא לדברים ידועים ועוד י"ל דהכי קאמר כיון דהרמב"ם נקט בלישניה והיה רוק זב מפיה ה"א כיון דלא רקקה מעצמה הוי ריעותא טובא ואפי' אכלה שאר דברים חיישינן מש"ה קאמר יראה מדבריו ר"ל אע"ג דהרוק זב מפיה מעצמו אפ"ה לא חיישינן אלא בדברים המרבים זיבה וק"ל:

ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל שום דבר לכאורה יש לדקדק גם הרא"ש כתב ונהגו שלא לאכול שום דבר ומדברי ב"י משמע דלא הוי גריס בדברי רבינו ונהגו שלא לאכול כו' שכתב ז"ל ואני כתבתי למעלה בשם הרא"ש שנהגו שלא לאכול כלום מדכתב ואני כתבתי משמע דלא היה גריס בדברי רבינו כן ולפי זה א"ש אבל לפי גירסא שלנו נראה לומר דלעיל לא כתב מתורת דין אלא שנהגו כן וספר התרומה כתב שצריך שלא לאכול רצה לומר מתורת דין:

וא"א הרא"ש השוה חלינת קטנה לחליצת קטן ב"י תמה על רבינו שלא מצא כן בדברי הרא"ש אלא בדברי התוס' שכתבו וכו' עיין בב"י והנה משמע מדברי ב"י שהכין דברי תוספות שכתבו חליצת קטנה אינה כלום רצה לומר אפילו לפוסלה על האחין אינו פוסל ודבר פשוט הוא שהרב ז"ל לא דק כאן בדברי התוספות והלשון שכתבו התוספות אינו כלום הטעה אותו לפרש דאינו פוסל וא"א לפרש הכי משום דאמרינן בגמרא פרק מצות חליצה אמתני' דקתני והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רבא זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום וגרסינן תו התם אמתניתין דקתני קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה כו' הרי בהדיא דמוקי כולה מתניתין כרבי מאיר ואם כן ע"כ א"א לפרש מ"ש התוספות על המתניתין לאשמועינן דחליצת קטנה אינו כלום רצה לומר אפי' אינו פוסל על האחין כמו גבי קטן דהא מתניתין תתא כרבי מאיר ורבי מאיר סבר דחליצת קטן פסלה על האחין לכך נראה ברור ופשוט דה"פ דברי התוס' ה"א דחליצת' פסולה מדרבנן אבל מן התורה הוי חליצתה כשרה דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה לכך אשמועינן ביתור לשון דחליצת קטנה אינו כלום רצה לומר מן התורה אינו כלום והא דמקשינן אשה לאיש הוי מן התורה אבל על האחין פסל כמו גבי חליצת קטן ותרווייהו מן התורה לא הוי חליצה ופוסלין על האחין ולפי זה אין ראיה מדברי התוספות דחליצת קטנה אינה פוסלת על האחין ולא כמו שהבין ב"י זהו פשוט. וליישב דברי רבינו שכתב בשם הרא"ש דחליצת קטנה אינה פוסלת נראה דדייק שפיר מדברי הרא"ש שכתב וז"ל תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות עכ"ל ומדכתב בסוף דבריו והלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דלא קיימא לן כרבנן שמחלקין בין קטן לקטנה אלא אין חילוק ביניהן ואם כן ע"כ צריך לומר אנן דקיימא לן כרבנן גבי חליצת קטן דאין פוסלת ה"ה גבי חליצת קטנה כיון דמסקינן דאין לחלק ביניהן ולכך כתב רבינו שהשוה חליצת קטנה לקטן:

אפילו אינה נותנת לו כלום דכל תנאי מבני גד ומבני ראובן ילפינן שהיה איפשר ליעשות ע"י שליח (שיהושע נתנה להם בשליחות משה כ"פ) כו' ואף על גב דקידושי ביאה א"א ליעשות על ידי שליח ואפילו הכי אמרינן דתנאי מועיל בהו מתרץ בגמרא בפרק המדיר משום דמקשינן ההוויי' להדדי ובקידושי כסף ושטר מועיל בהן תנאי דאיפשר ליעשות על ידי שליח ה"ה קידושי ביאה אף על גב דאי איפשר ליעשות על ידי שליח מהני בהו תנאי וע"ל בסימן ל"ח בב"י שמביא כל זה באורך:

אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כינסה כו' נראה שדקדק רבינו לכתוב אמרו לו לשון דיעבד שאם אירע כן שאמר ליה כן וה"ה לכתחלה מותר לומר לו כן אם הוא בענין שאינה ראויה לייבם לו שיש לה טענה עליו אבל בודאי אם אין לה טענה עליו אין לבית דין לכתחלה לומר לו כן ולגרום לו הפסול וכ"כ בנ"י בהדיא וגם הרא"ש כתב אהאי עובדא דאיתא שם בגמרא ההיא יבמה דאתיא לפני רבי חייא וא"ל שהיבם חזא ממון גבה ודעתיה לכלותם וא"ל רבי חייא חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכתב ע"ז הרא"ש הא דהאמין לה רבי חייא משום שהיתה כעורה ובודאי לא כיון לייבמה אלא לכלות הממון. ש"מ בהדיא לולי זה לא היה רבי חייא אמר ליה לכתחלה כן כנוס לה ובכך אתה כונסה וק"ל:

ואומרים ליבם אם תרצה לייבם יבם כצ"ל וכן הוא באשר"י והא דלא אמרו לו גם כן אם תרצה לחלוץ חלוץ משוה דמצוה ביבום ופותחין במצוה ועיין בח"מ סי' י"ב במ"ש שם דמצוה להתחיל בפשר ויאמר להם במה אתה רוצים יותר בפשר' או בדין דשם דאף על גב דמצוה להתחיל בפשרה מ"מ גם כן דין מן המצוה ולכך מזכירין יחד שניהן אלא שמתחילין בפשרה משא"כ הכא דעיקר המצוה היא היבום. והיותר נראה דל"ד קאמר הכי אלא גם כן שואלין אותו אם ירצה לחלוץ (רמ"א כתב בהגהות סעיף כ"ט ז"ל דשואלים אותו אם ירצה לייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת מ"מ שואלים אותו כדי שיאמר שרצונו לחלוץ ויראו שכבר יהיה מרוצה לחלוץ ויאמר שחפץ בחליצה כו' כ"פ):