אפי' שתק. בספרי הרמב"ם שלפנינו גרסינן ואפילו שתק "ואם היו עסוקין כו' עד כדין האשה עם האיש הכל מדברי הרמב"ם ולפי זאת הגי' צ"ל דה"פ ואם אמר שלוחה הן דיו ואפילו שתק שלוחה ולא משיב מידי ג"כ די כמו כשהיא מקבלת הקידושין בעצמה ואם היו עסוקין כו' קאי אמקדש שלפניו אבל דחוק הוא מאוד שאם שאפילו אם שתק דלמה כתב בתחלה שאם אמר הן דיו פשיטא שהוא די שהרי אפילו אם שתק נמי די ולכן הגירסא שלפנינו איתא בספרי א"ה היא הנכונה ונראה שרבינו בכיון הגיה ומחק הוי"ו של ואם היו כר וגם בש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם כתב שם אם בלא וי"ו ופירושו כמו שפירשתי בפרישה:

אחד נותן גט ואחד כונס. וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ"ב ח"ו) בשם הר"מ וצריך לקדש קידושי שנייה שהרי אפשר שקידושי אותו שגירש קדמו לקידושי כונס ולא חלו קידושי כונס ולכן צריך לקדשה אחר גירושי האחר עכ"ל:

אף על פי שנעשית לה צרה. פי' רש"י אף על פי שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת (וכמ"ש לעיל בסימן י"ז. כ"פ) שליחות מיהא דעבדה עבדה אבל הרא"ש כתב עליו דאין זה שום חידוש כיון שעשאתה שליח והיא נתרצית להיות שלוחה למה לא תהיה שלוחה אע"פ שנעשית לה צרה, ופי' כמ"ש בפרישה:

דלמא מצבתיה בהני קידושין. ואע"ג דאמרינן לעיל סימן ל"ה דאם לא א"ל כר וי"ל עוד דהתם אף אם הוא נתרצה כששמע מ"מ הקידושין כבר נעשו שנתן כבר המעות והשתא על מה יחולו הקידושין אבל הכא המעות הן ביד אביה ומתי שתתרצה חלו הקידושין על המעות שביד אביה אבל התירוץ שכתבתי בפרישה שחיישינן שכבר נתרצית ועשאתו שליח הוא יותר נכון וכ"כ שם בתשובת הרא"ש בהדיא: