Drisha, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל זמן שלא אמרו הב לן ונברוך מצטרף עמהם ז"ל הגמרא פ' ג' שאכלו רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא אתא רב שימי בר חייא הוי קא מסרהב אכל (כלומר ממהר ואכל) א"ל רב מאי דעתך לאיצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א"ל שמואל אילו מייתי לי (ה"ג רש"י ור' יונה אילו מייתי לי) ארדיליא וגוזליא לאבא. (ופירש"י ארדיליא י"מ כמהין וי"מ מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלין ולאכול אותן בקינוח סעודה וע"כ היה אומר שעדיין היינו יכולין לאכול אם היו מביאין אלינו דברים אחרים מש"ה יכול להצטרף עמנו) עכ"ל והנה אין לדקדק מכאן לומר שתלוי בהבאחו שו"א דהא ג"כ לא היה לפניהן ארדיליא וגוזליא אלא תלוי הדבר באם היה לפניהן וכן כל אדם נמי תאב לאכול איזה דבר כל אחד לפי מזגו וטבעו אף שהוא כבר שבע ואף שאינו לפניו אותו דבר מ"מ אמרינן ג"כ אילו היה לפניו היה אוכל מש"ה יכול לצרף עמו הכא קודם שאומר הב לן ונבריך. וכתב הרי"ף אלמא כל היכא דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מינה מצטרף בהדייהו והתוס' כתבו משמע דכן הלכה דרב נמי ל"פ אבל אי אמרו הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהן עכ"ל ונראה לי פשוט דאף אם הם שבעין ואינם עוד תאיבין לאכול מ"מ מצוה להצטרף עמהן הבא לאכול עתה וה"ט משום דרווחא לבסומי שכיחי ואילו הביאו תבשיל מבושם וערב לבני אדם אף שהם שביעים מ"מ אוכלין ממנו וזהו שאמר לרב אילו הביאו ארדיליא וגוזליא לאבא שהוא תבשיל שאוכלים ממנו אף מי שכבר שבע אם לא שאמרו הב לן ונבריך שאז אין הרשות בידן לאכול כיון שכבר הסיחו דעתם ואף שלהתוס' והרא"ש ורבינו שפסק לעיל סימן קע"ח וקע"ט שהיסח הדעת אינו גורם ברכה אלא למה שלפניו לאכול ולא למה שכבר אכלו מ"מ כיון שמחוייבים לברך לפניו א"כ נסתלקה אכילה ראשונה ואין שייך לאיצטרופי עמהן אלא אם כן חזרו ובירכו ואכלו ואז מצטרף עמהן מכח מה שאוכלין עתה מחדש ולא מכח מה שכבר אכלו וק"ל. מיהו צ"ל מ"ש התוס' ורבינו והרא"ש דאם אמרו הב לן ונבריך אינו מצטרף עמהן היינו לשיטתייהו שנתבאר לעיל בסימן קע"ט דאין מחלקין בין אכילה ושתייה משא"כ להר"ן והר"י שכתב שם ב"י בשמן דאף דאסורין לשתות כשאומר הב לן ונבריך מ"מ אינן אסורים לאכול עד שנטלו ידיהן ע"ש ונגרר נראה פשוט מ"ש הרי"ף הנ"ל כל היכא דאי מייתי להו מצי אכיל אינו ר"ל במה שכתב מצי אכיל שהוא תאב לאכול שאין הדבר תלוי בתאבתו שבודאי כל האדם תאב לאכול דבר מבושם וטוב וערב אף שהוא שבע הרבה אלא מצי לאכול שיש רשות בידו לאכול והיינו כל זמן שלא נטל ידיו אי לא אמר הב לן ונבריך לאפוקי אי אמר הב לן ונבריך דאז אין ברשותם לאכול והשתא א"ש שכתב רבינו כל זמן שלא אמרו הב לן ונבריך מצטרף עמהן ולא חילק וכתב דהיינו דוקא אם תאבים לאכול אלא ודאי אינו תלוי בתאבתו אלא ביש לו רשות לאכול וזה נ"ל ברור ואף שהמחבר ש"ע קיצר בלשונו וכתב ז"ל כל היכא דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מיניה מצטרף בהדייהו כו' לשון הרי"ף נקט וכאשר פירשתי לשון הרי"ף כן מפורש ג"כ הש"ע ולאפוקי ממ"ש הרמ"י בש"ע כל זמן שאינן שבעין ויכולין לאכול כו' שתלוי הדבר בשביעתו וחוץ מכבודו לא דק:
אבל ששה לא דרובא דמנכר בעינן עיין בב"י שהביא לשון הגמרא דפ' שלשה שאכלו דף מ"א ע"א ז"ל אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן וא' אכל ירק מצטרפין א"ר זירא בעי מיניה מרב יודא שמונה שבעה מהו א"ל ל"ש ששה ודאי לא מיבעיא א"ל ר' ירמיה שפיר עבדת דלא מיבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה"נ איכא רובא. ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן עכ"ל הגמרא ופירש"י ואיהו ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר עכ"ל רש"י וכתב דהפוסקים שפסקו בפשיטות דששה לא משום דמינכר בעינן צ"ל דלא פירשו הגמרא הנ"ל כפירש"י דא"כ כיון דלר' ירמיה פשיטא ליה ור' זירא מספקא ליה לא ה"ל למשבק פשיטות דר' ירמיה משום ספיקא דר' זירא לפיכך נ"ל שהם מפרשים דכי אמרינן ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן לא בתורת ספק אמר כך כדפירש"י אלא קושטא דמילתא דהכי ס"ל ומש"ה לא איבעיא ליה עכ"ל ב"י ובאמת פירושו תמוה דאין זה סוגיא דגמרא דרבי זירא יאמר ששה לא קמיבעיא ליה משום דארבעה ודאי אינן מצטרפין עם הששה ורבי ירמיה ישיב לו שפיר עבדת דלא קא מיבעיא לך דודאי מצטרפין והם שני הפכים בנושא א' לכן נלע"ד דדעת הפוסקים הוא דה"פ סוגיית הגמרא דמ"ש בגמרא התם טעמא מאי אינו סיומא דדברי ר' ירמיה דקאמר כן לר' זירא אלא דברי סתמא דגמרא הוא שנושא ונותן המקשן עם התרצן אמ"ש ר' זירא ששה לא מיבעיא לי ור' ירמיה הסכים עמו דשפיר עביד דלא קמיבעיא לך מאי טעמא הלא כמו שאיבעיא ליה ח' וז' והשיב לו שמצטרפין שנים ושלשה מטעם דאיכא רובא דאכלו דגן כן י"ל ג"כ בששה וניחא ליה להגמרא במאי דמשני דשאני ששה דבעינן רובא דמינכר וז"ש ואיהו ר"ל ר' זירא דלא קמיבעיא ה"ט דס"ל דמינכר בעינן ומה"ט הסכים ר' ירמיה עמו וק"ל. והשתא אתא פסקא דהפוסקים דפסקו ארבעה אינן מצטרפין לששה אליבא דכ"ע וזה נ"ל ברור גדול ודו"ק: