חרש וקטן יתננו למי שירצה הקשו התוס' תימא א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן יתננו לשוטה הא אמרינן אתי לאחלופי בגדול פיקח. כתב הב"י בשם המ"מ שנסתפק בדברי הרמב"ם אם ס"ל כרמב"ן והרשב"א ושאר המפרשים שכשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דלא גרע מבהמה דאסור הוא להאכילו בידים או ס"ל שמותר לתתו בכל צד כו' ע"ש ונראה דכן יש להסתפק ברברי רבינו שהוא ג"כ סתם דבריו:

אין עמו לא זה ולא זה יטלטלנו כו' כתב ב"י ג"ז שם א"ר יצחק עוד אחרת היתה שם דלא רצו חכמים לגלותה כו' נ"ל דר"ל דאפילו היכא דאיכא חמור או חש"ו נמי מותר רק שלא רצו חכמים לגלותה אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד ומה"ט כתבוהו הפוסקים בפשיטות באין שם וק"ל וכן משמע בב"י ע"ש:

היתה טעונה כלי זכוכית כו' הא דלא הביא רבינו דין היתה בהמתו טעונה עששיות דהיינו חתיכות רחבות של זכוכית דאיתא בגמרא והביאו ב"י אפשר מפני דאנן לא בקיאין איזה מיקרי חתיכות רחבות או קטנות:

וזורק כלאחר יד עיין בתוס' שהקשו דלעיל גבי כיס שהתיר לטלטל פחות מד' אמות ג"כ לא היה לו להתיר אא"כ זורק כלאחר יד ע"ש. כתב ב"י בשם הגהות מרדכי הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא דאז אינו עובר אלא שבות אם היא בתוך התחום כו' עד ולאבא מורי הר"ר מרדכי נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף כו' אין להקשות למה התיר ליה לרכוב הלא יכול להניח האוכף על הסוס ויזהר ליטול ממנו בפחות פחות מד' אמות. די"ל דחיישינן דילמא אתי לידי איסור דאורייתא דהיינו שיניחנו עליו ד' אמות או יותר לכן מוטב לו לרכוב דאז אינו עובר בודאי אלא משום שבות ולא התירו אלא משום חשש איסור דאורייתא. והא דכתב הר"ר מרדכי דנראה דלא ירכוב דיזרוק האוכף היינו כדכתב דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים ואע"ג דכשמטלטלו על הסוס פחות מד' אמות אינו עובר כלום מ"מ ס"ל דלא התירו זה אלא בהפסד מרובה דאיכא למיחש שמא אתי לידי איסור דאורייתא כמ"ש לעיל: