Drisha, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואת יום השביעי מששת ימי כו' עיין מ"ש ב"י בשם הרא"ש והמרדכי:
ומדברים חמוצים כו' כבר כתבתי בפרישה גירסת ב"י זכר לתפוח וזכר למרור זכר לתפוח דהכי איתא בהדיא בגמרא מצוה בחרוסת ר' לוי אמר זכר לתפוח ור' יוחנן אמר זכר לטיט אמר אביי הילכך צריך לקיוהא וצריך לסמוכיה לקיוהא זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב ולא הכירו בהם מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך ע"ש דף קי"ז סוף ע"א והר"ן ג"כ כתב צריך לקיוהא במיני קיוהא כגון תפוחים חמוצים וחומץ ע"ש בדף רנ"ד ע"א וכתבו שם התוס' ז"ל ובתשובת הגאונים מפורש לעשות חרוסת מפירות שנדמו לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך אל גינת אגוז כתאינה חנטה פגיה כו' והנה רבינו העתיק תחילה לשון גמרא שצריך לעשותן עב ויהיה זכר לתפוח רק שמהאי טעמא לא היינו צריכין לעשותן דוקא מתפוחים רק מדברים אחרים דהוי קיוהא וכדפירש"י רק מטעם שנדמה לכנסת ישראל וע"ז מסיק רבינו שמה"ט יעשו מתפוחים ואגוזים ותאנים. והא דגרס נמי זכר למרור נראה דגרס כן אעפ"י שאינו בגמרא ולא ברי"ף ולא באשר"י משום דקשיא ליה למה הוצרכו להחמיצו דהיינו פי' לקיוהא דאביי כדפי' רבינו וגם בר"ן אלא ודאי הוא ג"כ זכר למרור שמררו חייהם והיו יראים שיקחו בניהם למיתה ולקלון והוצרכו להוליד בשדה תחת התפוח ומש"ה טובלין בו המרור שהוא זכר לוימררו חייהם וק"ל:
דכל שטיבולו במשקה וכו' וז"ל הגמרא בפ' ע"פ דף קט"ו ע"א אמר ר"א אמר רבי אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים וכתב רש"י ור"ן משום דסתם ידים שניות הן ושני מטמא משקין להיות תחילה הא אי לא משום משקין משום דבר אכילה שמטבל א"צ נטילה דהא אין שני עושה שלישי בחולין בר מסעודת פת דתקון בה רבנן נט"י משום סרך תרומה ואסמכוה למילתא אקרא ותו גרסינן שם ע"ב אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני למה לי הא משא ליה חדא זימנא כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסחא לדעתיה ונגע במידי דמטנף עכ"ל הגמרא וז"ל הר"ן צריך שיטול ידיו בטיבול שני איידי דנקט טיבול ראשון נקט נמי טיבול שני אבל בלאו טיבול נמי צריך שיטול ידיו משום המוציא וי"א דנקט טיבול לפי שהוא קובע נטילת ידים יתר מן המצה לפי שידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקה אלא שגזרו עליהם משום סרך תרומה עכ"ל והנה נראה דאף לפי האי שינוייא בתרא דמשמע מיניה דמשום מצה לא היו צריכין לחזור וליטול כיון שנטל ידיו כבר בטיבול ראשון מ"מ כיון דעכ"פ צריך לחזור וליטול משום טיבול שני והתקינו שיטול ידיו קודם שיברך אמצה ויוצא נמי ידי טיבול שני שמטבל מיד אח"כ ואין כאן משום חשש שמא נגע במידי דמטנף כיון דליכא הפסק בינתיים קריאת הגדה והלל ומש"ה סתם רבינו וכתב דיטול ידיו קודם המוציא ובשעת טיבול שני לא כתב דצריך לחזור וליטול כמשמעות הגמרא הנ"ל והרי"ף והרא"ש העתיקוה כלשונה וככתבה וק"ל:
ולא חשוב לקידוש כו' ז"ל ב"י אבל המרדכי כתב בפ' ע"פ מותר ליטול ידיו קודם הקידוש משום דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בינתיים אין לו לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכה ראשונה היתה לבטלה אבל כל בני הבית רשאין ליטול ידיהן קודם קידוש דלדידהו לא הוי היסח הדעת שלא יצטרכו ליטול ידיהם שנית כדי לעשות טיבול כו' וכתב ב"י ואיני יודע מה הפסק גדול יש בקידוש דפסח יותר כו' ולעד"נ דלק"מ דהא בלאו הכי תקשה לנפשך אדברי מרדכי שפתח דבפסח איכא הפסק גדול וסיים משום דצריך ליטול ידיו פ"א וע"כ צריך אתה לומר דה"ק דבפסח לא יטול ידיו קודם קידוש דלמא יטול אי כדי לצאת בו ידי חובתו לאכילה כדרך כל השנה שנוטל ידיו קודם הקידוש וסועד אח"כ בלא נטילה אחריתי זה ודאי לא שייך לומר בפסח כיון דאיכא הפסק גדול בין נטילה זו לאכילה דהיינו סדר כל הגדה וגם אין לומר שיטול קודם קידוש כדי לצאת בו ידי טיבול שיטבל מיד אחר הקידוש דזה פשוט לו שאין אותה נטילה עולה לו לטיבול דבשלמא דבכל השנה אין קידוש אלא במקום סעודה לכך נפטר בנטילה שקודם קידוש אבל טיבול ראשון שאינה צורך הסעודה א"כ ודאי מיחשב הקידוש הפסק ואינו עולה לו וא"כ נמצא דברכה ראשונה תהיה לבטלה משא"כ בשאר בני בית שאין עושין קידוש א"כ נטילה דקודם קידוש עולה להן לטיבול כיון דאין להם הפסק אבל ודאי גם הם בעו נטילה אחריתי לאכילה מטעם הנ"ל דאמירת האגדה שאומרים כל אחד מבני ביתו מיחשב להם הפסק וזהו שדקדק המרדכי כתב ולא יצטרכו ליטול ידיהם שנית לעשות הטיבול משמע אבל לאכילה פשיטא דגם הם צריכין נטילה אחרת וק"ל. וא"כ בזה נמי מתיישב תמיהת ב"י ור' ירוחם ג"כ כתב דאין ליטול ידיו בפסח קודם הקידוש ומטעם אחרינא וז"ל בכל ימי השנה יכול לקדש על הפת והוא צריך נטילה קודם ולא חלקו בין קידוש לקידוש דמקדש על היין נמי עולה משא"כ בפסח דאפילו עני המתפרנס מן התמחוי יש לו ד' כוסות עכ"ל וב"י הביאו גם הרא"ש כתב בתשובה גבי פסח אין נוטל ידיו קודם קידוש ולא חילק בין רגיל לשאינו רגיל ע"ש וב"י הביאו ומכל זה פסק ב"י ורמ"א דאין ליטול ידיו קודם קידוש כ"א בשעת הטיבול יטול ולא יברך ואינו מועיל שפשוף לברך עליו דהא כתב הרא"ש דאין מברכין אחר השפשוף אא"כ מתפללין אחריו וגם בשעת התפילה פסק ב"י בסימן ז' אין לברך כ"א בשחרית ע"ש וגם מהרי"ל כתב כן מיהו כתב דיטול ידיו מעט קודם קידוש. כדי לנקות ידיו לברכה ואם ידיו נקיות א"צ ואח"כ כשגמר האגדה ושתה כוס שני יטול ידיו לסעודה ויברך ענ"י כו' ע"ש וא"כ לפי זה אין צריך שפשוף דהא לא כתבו רבינו הטור אלא כדי שיברך ענ"י וכיון דפסקו דאין מברכין א"כ א"צ שפשוף דבלא"ה צריך נטילה לטיבול במשקה שהם עלולים לקבל טומאה כמ"ש לעיל ריש סימן קכ"ח ומש"ה לא הזכיר בש"ע שום שפשוף גם מ"ו פסק דאין לברך ענ"י וכן השיג מהרא"י לדברי הטור שאין השפשוף גורם לברכה ונטילת ידים ע"ש בסדר השולחן שלו ומ"ו ז"ל הביאו בסדרו סימן פ"ז ומ"ש מ"ו ז"ל שם דצריך שפשוף היינו משום דס"ל דיטול ידיו קודם קידוש וכמ"ש שם כדי שלא לחלק בין קידוש זה לכל קידושי שנה ומפני שאינו אוכל אחר הנטילה נראה כנוטל ידיו לפירות והרואה שנוטל ידיו סובר דלקידוש נוטל ידיו והוי כנוטל ידיו לפירות דהוא מגסי הרוח אבל לפי סברת המרדכי ואשר"י ור' ירוחם הנ"ל דס"ל דאין ליטול ידיו קודם קידוש פשיטא דבשעת טיבול אין צריך שפשוף דלא מיחזי כנוטל ידיו לפירות דשאני משקה מפירות כמ"ש ריש סימן קנ"ח וכוותייהו קי"ל אם לא שנאמר דקאי אמ"ש בשם מהר"ם וב"ה דהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וכיון דא"צ הוה נראה במי שנוטל כגסי רוח לכן כתב רבינו שמי שרוצה לצאת ידי כולן יביא עצמו לידי חיוב נטילה ואינו ר"ל שיברך אחר השפשוף אלא נטילה גרידא וכמ"ש הוא עצמו בסימן זה ובזה נסתלק ממנו תמיהת מ"ו ומהרא"י הנ"ל אלא שהלשון לא משמע כן ומ"ש רבינו שיביא עצמו לידי חיוב נטילה שיטיל מים וישפשף ק"ק בלא שפשוף נמי אם נוגע בבשרו במקום מזוהם או בכל מקום שבגופו צריך נטילה ובלא נטילה אסור לברך וכמ"ש בשם הר"ן וצ"ל דאורחא דמילתא נקט דכל אדם דרכו לבדוק את נקביו קודם אכילה וקאמר דישפשף בשעת בדיקה להביא עצמו לידי חיוב נטילה דבלא שפשוף ונגיעה במקום מזוהם א"צ אפילו נטילה וכ"ש ענ"י וה"ה אפילו בלא שפשוף אי נגע בגופו אלא שאין דרך עולם ליגע ללא צורך ודו"ק וכן דייק לשון כגון שיטיל מים וישפשף שכתב רבינו דל' כגון משמע דחדא מינייהו נקט ושיש צד חיובים לנטילה ועי"ל דמש"ה קאמר דיטיל מים וישפשף כדי שיצטרך ג"כ לברך ברכת אשר יצר אחר נט"י דהוי דבר שבקדושה שבח והודיה להש"י אף שאינה באה מכח נטילת ידים אלא מכח הטלת מים מ"מ עכ"פ הוא נותן שבח להש"י בשעת נט"י והוא דומה במקצת לברכת נט"י:
ואין צריך כזית כו' ז"ל רא"ף בהגהותיו זהו לרשב"ם בסמוך אבל לר"י צריך דמאחר שהצריך בסימן תע"ה לברך בורא נפשות רבות ודאי צריך לאכול כזית עכ"ל כבר כתבתי בפרישה דלא כרא"ף כי לענ"ד דגם לר"י אין צריך כזית דאף שכבר דאף אם אכל כזית ירק ובירך ברכה אחרונה אין צריך לחזור לברך בפה"א אמרור משום דברכת המוציא פוטרו מ"מ לא קאמר שצריך לאכול כזית מפני שצריך ברכה אחרונה אירקות וכן הוא ל' ב"י בסמוך אמ"ש רבינו ולר"י מברך אחר הטיבול דהיינו אם אכל כזית כו' מדכתב אם אכל משמע דרשות הוא אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל כזית ואין צריך לברך אחריו ברכה אחרונה וכ"כ ב"י ג"כ בהדיא בשם הרא"ש שכתב בשם הרשב"א דבטיבול ראשון דירקות א"צ כזית ומדכתב סתמא משמע דהכל מודים דאינו מוכרח לאכול כזית וכ"כ ב"י בתשובה דבטיבול ראשון איכא פלוגתא אי צריך ברכה אחרונה ע"כ אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא כו' מדקאמר דבפחות מכזית מפיק נפשו מפלוגתא ש"מ דגם לר"י אין צריך כזית דא"כ עדיין מידי פלוגתא לא נפק ולכך רבינו כתב ג"כ בקיצור סדר שלו לקמן בסימן תפ"ו ולוקח פחות מכזית משאר ירקות כו' והיינו נמי כדי לצאת ידי כ"ע וק"ל:
ויאמר הא לחמא כו' נדפס בגיליון וא"צ לשבש ולומר כהא לחמא כי לשון הפסוק הוא למען יראו את הלחם וגו' עכ"ל והוא מהגהות רא"ף ואע"ג שהפסוק למען יראו וגו' אמן שאכלו במדבר קאי ולא אמצות שאכלו במצרים מ"מ מייתי שפיר ראייה כמו שכאן נאמר למען יראו את הלחם אף שלא מלחם זה אכלו כיון שממין הלחם אכלו שייך לומר עליו למען יראו את הלחם ולא כלחם ה"נ דכוותיה במצה וק"ל:
ויש מדקדקין להוציא ממנה התבשילין כשמגביהין אותה משום דאמרינן בשר א"צ להגביה וא"צ דדוקא כשאומר פסח שהיו אוכלים בהא קאמר שלא להגביה כו' הלשון אינו מדוקדק דמתחיל וקאמר א"צ להגביה דמשמע אבל אי בעי מגביה ומסיים בהא קאמר שלא להגביה וראיתי בטור שהגיה רא"פ שכתב בה ז"ל מדאמרינן בשר א"צ להגביה וכו' הגיה וכו' וכתב בצדו בהג"ה זה לשונו רש"י ורשב"ם גרסי בשר א"צ להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש בהמתו פי' לכך א"צ להגביה דהא לא מצי למימר פסח זה ולא עוד אלא אם היה מגביה היה נראה כמקדיש בהמתו מחיים לפסח כך פי' רשב"ם עכ"ל רא"ף ובזה א"ש דאזה כיון נמי רבינו במ"ש משום דאמרינן בשר אין צריך להגביה כו' ר"ל למה דסיים שם ולא עוד אלא דאיכא איסור משום דנראה כמקדיש בהמתו והשתא א"ש דסיים רבינו בהא קאמר שלא להגביהו ודברי גירסת רש"י ורשב"ם המה כתובים בע"פ דף קי"ו ריש ע"ב ע"ש: ונאמר לפניו שירה חדשה כו' כן גרס מ"ו ז"ל וכן כתב במרדכי בע"פ ובתוספות שם דף קי"ו ע"ב ומהרי"ץ ז"ל נוקד ונאמר בסגול ולא נאמר בחולם וצ"ע למה דהא לפיכך אנחנו כו' קאי אמה שלפניו בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כו' וכמו שהיו אומרים הלל כך אנחנו נאמר אותו כאילו הוציאנו ממצרים ולמה נקד ונאמר בסגול דמשמע אלשעבר ונלע"ד כוונתו שלכך נקד בסגול משום דע"כ צריך לומר דהא דאמרינן במכילתא וכתבוהו התוספות בע"פ דף קי"ו ז"ל כל השירות בל' נקיבה חוץ משיר דלעתיד שיהיה בלשון זכר לא קאי אהלל אלא שירה בפ"ע זכר לכל נס ונס שעברו דוגמת שירת הים שהיא בלשון נקיבה כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וכמו שנאמר בשירת הבאר אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר וגו' דוגמת שירות הללו ישוררו לעתיד זכר לגאולה שירה לשון זכר ולא אהלל קאי וא"כ ע"כ מה שאנו אומרים בהגדה ונאמר לפניו שירה חדשה ר"ל שהם על הים בשעת הגאולה אמרו אותה שירה חדשה דהיינו אז ישיר דהא אין אומרים אותו בסדר הגדה אלא שאנו אומרים שאנחנו חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו נסים והוציאנו ממצרים וכמו שאז נאמר לפניו שירה חדשה שירת אז ישיר כו' כן אנו נהללך בדבר אחר דהיינו הלל וק"ל וצ"ע דהנוסחא שכתבו התוס' והמרדכי ונאמר לפניו שירה חדשה אינו שם לא במשנה ולא בהרי"ף ולא בהרא"ש ולא במיימוני אלא כולם העתיקו לשון המשנה ונאמר לפניו הללויה וצ"ע. גם בסדורים ישנים וחדשים של דפוס ושל כתב נדפס בהן האגדה שירה חדשה לכן לבי אומר לי שאין להגיה בפרט לפי מ"ש דגי' שירה חדשה לא נתיישב כ"א כאשר נקרא ונאמר בסגול וקאי על עבר ועדיין עיקר חסר מן הספר וכולי האי לא הוה ליה לבעל אגדה לסתום אלא לפרש לכך א"ל ונאמר בחולם ומצורף עם הלל דבתריה וק"ל:
ואבי העזרי כתב שאין לברך עליו כלל כו' בפ' ע"פ דף ק"ו ע"ב אהא דתניא כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה כו' והקשה שם התוס' ז"ל והקשה מיהללוך דהלל דלילי פסח דאין מברכין לקרוא את הלל נמצא דאינו סמוכה לחברתה לברכה שלפניה כמו ישתבח לברוך שאמר ואפ"ה אינו פותח בברוך לכן נראה דברכה שאחר פסוקים אין צריך פתיחה שבלא פתיחה נקרא התחלה עד כאן לשון התוס' ע"ש: