Drisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל אם מעלם עליו שלא כדרך החימום עיין בפרישה מ"ש בשם מ"ו ומשמת דס"ל למ"ו דמותר אפי' מדרבנן דאל"כ לא הוה קשה מידי מלקמן די"ל דלקמן איירי דאסור מדרבנן ולפ"ז פאקל"ט העשוי בעגלה למעלה מראשו מבגד ותפור בגדי פשתן תחתיו מותר וכן נוהגין. אבל ל' רבינו שכתב ז"ל דבר תורה אין כלאים אלא דרך לבישה כו' עד כגון אהל של כלאים שמאהיל עליו מותר כו' משמע דדוקא מדאורייתא מותר אהל וה"ה פאקל"ט אבל מדרבנן מיהו אסור כיון דגם הן עשוין להציל מחמה וגשמים. ואע"ג דמסיק רבינו וכתב ז"ל אבל חכמים אמרו אפי' עשר מצעות זו על זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן ולא כתב דגם אהל אסור מדרבנן י"ל דחדא מינייהו נקט וזיל בתר טעמא דאסרו אפי' בי' מצעות שמא כרוך נימא ק"ו דיש לגזול באהל שהוא עליו לעינים ויש לחוש שיתעטף בו ידיו בעת הצינה ובפרט שהוא יושב תוכו כל היום וכל' רבינו הוא ג"כ ל' רמ"א בש"ע ע"ש מיהו מדהגיהו רמ"א ברישא (ר"ל שכתב דין אוהל בש"ע בהגהות שלו ברישא עכ"ה) בהיתר דאורייתא ולא הגיהו בסיפא לאיסור מדרבנן דהוא העיקר לדידן נראה דס"ל בכל ענין מותר דדוחק לומר דל' רבינו הגיה ונקט (ועי' בסמוך בסעיף ט"ו):
כגון טלית של קטן וגדול לובשו כו' עיין בב"י שכתב כו' וכתב שט"ס הוא באשיר"י כו' וגם בש"ע כתב אפי' אינו יוצא בו גדול ולעד"נ ליישב דא"צ למחקו ע"ד שיישב ב"י לשון רבינו בא"ח סימן י"ו שכתב שיעור טלית להתחייב כל שקטן בן ט' יכול לכסות בו ראשו ורובו וגדול אינו מתבייש לצאת בה באקראי לשוק כו' וכתב שם ב"י דאף ע"פ שאין גדול יוצא בה ארעי מ"מ אורחא דמילתא נקט דאותו בגד שראוי לכסות בו קטן הוא מדרך העולם לצאת בו גדול ואף שאינו יוצא אלא הולך בו בבית חייב בציצית ה"נ אורחא דמילתא נקט שכל ששם מלבוש עליו גבי קטן הרי הוא בכלל לא תלבש שעטנז ואסור לגדול לכסות בו אף שאין מדרך גדול לכסות בו אלא אורחא דמילתא נקט דגדול לובשו דרך עראי לצאת בו לשוק כמו שבא"ח ל"ד קאמר ודו"ק:
והוא מוכס העומד מאליו כו' והלכה כר"ש דאמר שאין מתכוין מותר וקשה לעיל בסימן ש' כתב המנהיג בהמות בחבלים בידו כו' אבל אם החבלים קשורין ביחד אסור לכורכם סביב ידו ואמאי האהוי דבר שאינו מתכוין דלא עדיף כשכורך החבלים בידו מלובש בגדי כלאים ממש דמתיר הכא אם עושה כן מפני המכס משום דהוי דבר שאינו מתכוין בשלמא להרמב"ם שפסק גבי מכס דהכא דאסור ללובשן מפני המכס אע"ג דהוי דבר שאינו מתכוין אפילו לר"ש משום דר"ש מודה בהא דאסור דכיון שהוא לובש ממש הכלאים הרי עובר על לא תלבש והאי דמוכרי כסות הרמב"ם אינו מפרשו כרבינו שפי' כפי' השני שלובשין אותם כדי להראות מדתן כו' אלא מפרשו כפי' הראשון שכתב רבי' דהיינו שמעלים אותה על כתיפו דלא הוי דרך לבישה וההיא דחבלים דאסור משום דכיון שהוא כרכם סביב ידו מחמם בהם ידו הוי דומה ללבישה אבל לרבינו שפי' ההוא דמוכס ומוכרי כסות בלבישה ממש קשה וכן רבי' ירוחם תמה על הרא"ש שכחב ההיא דחבלים לאסור וצ"ע גם בב"י משמע דדין שניהם שוה וגם בש"ע בסעיף ש' סעיף ו' פסק המחבר כדעת האוסרים בחבלים ורמ"א כתב דיש מתירין וכן פסקו כאן בסעיף ה' ו' בלובש כלאים להעביר המכס וכתופרי כסות ע"ש:
וילון אם הוא רך כר לפרוס בגדים כלאים לפני הפתח אף ע"פ שמגין מפני הקוד מ"ת שרי וה"ה לכסות הגיגית שרוחצין בה (משום דאינו אלא מעמיד בעלמא וכ"כ הג"א בשם א"ו עכ"ה) ואבי העזרי התיר אף הכובעים שנושאים על הראש ובספר צפנת פענח פליג ואומר מפני שמגין מחמה וצינה ומרדכי פ"ק דביצה וב"י הביאו. ומותר לישב על העגלה המכוסה בכלאים כעין גיגית דהר"ח מ"ו:
ופי' הגאונים רגילין ללובשן תחת מנעליהן כו' וכנגד עקב של רגל יש שעושין אותו של צמר כו' וצ"ע דאמאי מותר נהי דבעקב אינו נהנה בשאר הרגל מיהו נהנה ואע"ג דשם לאו כלאים הוא מ"מ הא כתב רבינו לעיל בסימן זה בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפי' מצדו הב' ואם נאמר דמ"ש וכנגד עקב של רגל ר"ל כנגד כל הרגל ועקב ר"ל תחתית של רגל בל"א זוי"ל ועור העקב כו' ר"ל עור הרול ולפי שמשמעות לשונו לא משמע כן לכך הביא רבי' ל' הרמב"ם לפרש הא דערדילדין בע"א ובלא"ה אפשר נמי לומר דכיון דלא נהנה מזה הכלאים בשום מקום מהרגל דהא כנגד העקב העור קשה ונגד שאר הרגל ליכא עור דמתהנה ממנו והוי כאילו ליכא כאן כלאים אבל לעיל בבגד גדול במקום אחד מהבגד מונח עליו ומתהנה שם מהבגד גופא ועי"ל דהאי דבגד גדול הן דברי הירושלמי וילפינן ליה מאשר יעלה עליך מ"מ אבל כאן אפשר דלא מיקרי מלבוש כיון דהוא לו למדרס ולא קרינן ביה אשר יעלה עליך וכיון שאין לו הנאה מותר וק"ל ועי"ל דלעיל בבגד חיישינן דילמא לפעמים יהא חס על הבגד שלא יתקלקל ויעלה על האי צד שנגרר על הארץ שבו הכלאים אבל הכא בערדילדין לא שייך למימר הכי וק"ל:
לשון הרמב"ם מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב כו' וז"ל ב"י נראה שהוא פי' לערדילדין דבסמוך כו' ועיין בכ"מ שלו פ"ט דכלאים דשם תירץ בע"א ז"ל וצ"ל שמ"ש רבינו ואין לו עקב כו' עוד כתב שם ז"ל נראה שרבי' סובר שערדילדין דאמר רב פפא ספ"ק דביצה דאין בו כלאים היינו מנעל של זרב השנוי במשנה פ"ט דכלאים דאין בו משום כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא דערדילדין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה דאל"כ נמצא שהשמיט רבינו דין ערדילדין או דין מנעל של זרב עכ"ל ועל מנעל של זרב כתב בירושלמי פ"ט דכלאים דאית אתרא דזרבין עמרא מן לגיו וכתב שם ב"י בכ"מ שלו שלדעת הרמב"ם הוא הפירוש כך דמנעל של זרב הוא של פשתן והיו רגילין לנעלו בימי החום ומש"ה קרי ליה של זרב כי זרב ל' חום שנאמר בעת זורבו נצמתו והוקשה לירושלמי מאי קמ"ל דאין בו משום כלאים כיון שהוא כולו של פשתן ומשני דיש מקומות שמשימין שם בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימי הקר להתחמם בו וקמ"ל דאע"פ שהוא כלאים מותר ללובשו דעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף עכ"ל והנה נלע"ד דגם דעת הטור והרא"ש ס"ל דערדילדין הוא פי' מנעל השנוי במשנה פ"ט דכלאים דאם לא כן קשה גם לדידהו למה השמיטו דין מנעל של זרב גם מדכתב רבינו ל' הרמב"ם מנעל כו' משמע דאינו בא לכתוב דין חדש אלא להודיענו שהרמב"ם מפרש פירוש ערדילדין קצת בע"א ממה שפירשו הגאונים אבל גם לפירוש הגאונים ערדילדין בעצמו ר"ל מנעל של פשתן שרגילין להלבישו על הרגל בתוך המנעל ועולין מלמטה על כל פרסת הרגל עור תיישים מעובד כדי שלא יקרע ושלא יפסיד מלחות הקרקע מלמטה וכנגד העקב של רגל יש שעושין אותו של צמר והוא כלאים צמר ופשתן יחדיו אפ"ה מותר כיון שעור העקב קשה ואח"כ כתב רבי' ל' הרמב"ם להודיענו שהוא מפרש שאע"פ שהוא כלאים נגד כל הרגל מ"מ שרי שכל עור הרגל קשה ואינו נהנה ודע שכלשון רבי' שכתב בשם הגאונים כן כתב הרא"ש פ"ט דנדה בדין הל' כלאי בגדים שלו אבל רש"י ספ"ק דביצה כתב ג"כ פי' זה של הגאונים אבל מסיק דשרי משום דקשין הן לא כמ"ש הרא"ש ורבי' משים שהעקב קשה וכן הביאו ב"י ונלע"ד דמש"ה שינו את ל' רש"י משום דקשה להו א"כ למה פירשו הגאונים שטולין עור מעובד מלמטה מה באו לאשמועי' שהוא מעובד מלמטה שעור מעובד על בגד פשתן אינו קשה וא"כ מצד עצמן הם כלאים אלא בודאי טעות נפל בספרים וצ"ל מפני שהעקב קשה ולפ"ז יתיישב שפיר מ"ש מ"ו על מ"ש הרמב"ם ואין לו עקב שר"ל שאין לו עור קשה מלמטה כדרך עקב של מנעלים כו' דמש"ה פי' כן דלפ"ז אתא הרמב"ם לאשמועינן שאע"פ שמצד עצמו יש בו משום כלאים כיון שאינו קשה מ"מ מכח שעור הרגל קשה שרי כן נלע"ד לפרש דעת רבינו ועיין מ"ש לעיל בשם צפנת פענח ובשם מ"ו ועיין בפי' הרמב"ם והר"ש ורבינו עובדיה בפ"ט דכלאים משנה ט' מ"ש כל א' לשיטתו על מנעל של זרב כל א' קצת משונה מחבירו והערוך פירש ערדילדין שהוא כלים של צמר ועל מנעל של זרב פי' ע"א ע"ש אבל לפי דעת רבינו והרא"ש והרמב"ם שצ"ל שס"ל שהוא הכל אחד נראה פי' כמו שכתבתי ודו"ק קשר מעות בבגד צמר בחוט של פשתן או להפך יש מחלוקת בדבר בירושלמי ומתוך כך נראה לאסור שק של צמר לקושרו בחוט של פשתן או להפך עכ"ל דהר"ח מ"ו. היושב בבית המדרש ואינו יודע שהוא לבוש כלאים אין מודיעין אותו שהוא לבוש כלאים או שיש שם מת כדי שיצא ע"כ לשון סימני אשר"י. מפה העליונה שפורסין בשבת וי"ט אם יש לחוש משום כלאים נ"ל שיש ליזהר אפי' במפה העליונה שלא יהא בה כלאים דפעמים מחמם בה ידיו בבית הקור (עיין בתשובת הרא"ש כלל ו' ואגודה סוף ביצה עכ"ה) וכן מפה או מעיל שפורסין על בימה של עץ ונותנין בו ס"ת וקורין בו צריך ליזהר בו שלא יהא כלאים משום דפעמים כשקורין בס"ת כורך ידיו בעת הקור (אבל מפה או מעיל שפורסין לפני ארון הקודש או סביב התורה אין בו משום כלאים וכ"כ הג"א פ' בני העיר עכ"ה) ממהר"ר מנחם סימן ל"ו. מהר"ם אסר להניח בגדיו לתפור בבית הנכרי אם לא ישב אצלו כי חיישינן שמא יתפור בפשתן תשב"ץ: