Drisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וצריך ליתנו עם העור ועם הצמר שבראש הכבשים כו' כתב הר"ן אף על פי שהוא במקום שנהגו להפשיט הראש לא יפשיט הלחי ואע"פ שבא ניתן לו לחי ועורו מופשט דשמא במליגה הוא רוצה לפי שדרך הראש למולגו אבל זרוע במקום שהגו להפשיט אם רוצה מפשיט ונותן לו הוא ועורו לכהן עכ"ל ובזה מיושב שאין להקשות הלא זו ואצ"ל זו קתני דאם אסור למלוג כ"ש שאסור להפשיט שבא להשמיענו אפילו רוצה ליתן לו העור והבשר אסור:
ולא עוד אלא שאפי' בעלה ישראל פטור בשבילה בגמ' פרק הזרוע רב כהנא אכל בשביל אשתו וכתב הרשב"א אכל בשביל אשתו וכ"ש שהוא פטור מן המתנות והר"ן כתב משמע לי דה"ק שכל אחד מאלו היה נוטל מתנות בשביל אשתו (ר"ל הנך אמוראי דחשיב בגמרא שאכלו בשביל נשותיהן) שמי שהיה נותן להם היה מקיים מצות נתינה שאף ע"פ שאין הכהן רשאי לזכות מתנות לישראל אלא למאן דלא אפשר ליה (פי' לת"ח שהוא דחיקא ליה עכ"ה) אשתו שאני דכגופו היא וא"צ הרשאה. והרמב"ם כתב הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהם קדושה ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו ונראה שנתכוין למ"ש עכ"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט דין זה שהבעל אוכל בשבילה שהוא גופא דעובדא בגמ' וכתב הדין הנלמד מזה שבעלה פטור בשבילה שהוא נלמד מזה במכ"ש כמ"ש הרשב"א והר"ן ולכן השמיט הרמב"ם דין זה שהוא פטור בשבילה הואיל והוא במכ"ש וצ"ע. מיהו י"ל דרבינו אשמועינן בזה חידוש דהבעל אוכל בשבילה וא"צ אפי' להפריש המתנות משא"כ באחרים הנותנין לבעליהן דיש לכל הפחות הפרשה ובעליהן אוכלין בשליחותה ובמקום נשותיהן ואין בו כ"כ חידושא:
ובזמן שהכהנים רבים במטבחיים הצנועין מושכיי ידיהם והגרגרנים נוטלין כו' ז"ל הגמרא פרק הזרוע אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנות אמינא חבובי קא מחביבנא למצוה כיון דשמענא להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא הוה חטיפנא מימר אמינא הבו לי כיון דשמענא להא דתניא ר"מ אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם (פי' חלקם מעשר ראשון שלויים היו) מימר נמי לא אמינא ואי יהבו לי שקילנא כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא (פי' שבעיו"כ נאספו כהנים רבים ואי לא נטל היו סבורין שאינו כהן) עכ"ל הגמרא וברייתא זו הצנועים מושכים ידיהם לאו גבי מתנות זרוע ולחיים וקיבה נשנית אלא גבי לחם הפנים דתניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלחה ברכה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כזית יש אוכל ושבע יש אוכל והותיר מכאן ואילך נשתלחה מארה בלחם הפנים וכל כהן המגיעו כפול הצנועים מושכין ידיהם (ממנו דלא מהני להו מידי) והגרגרנים חולקים ע"כ ולכאורה תמוה מה הביא אביי ראיה מההיא ברייתא שהרי בלחם הפנים מתחילה גם הצנועין היו חולקין בזמן שהגיע לכל אחד דבר הראוי לו אלא שלאחר זמן כיון שלא היה ראוי להן שלא נשבעו ממנו משכו את ידיהן וכדפי' רש"י שם גם בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ג ע"א) הביא הגמרא להאי ברייתא ופירשה כן וא"כ אינו ענין לחילוק וקבלות מתנות שהוא דבר הראוי לי שבאם ירצה ליתן לו אחד מישראל למה לא יקבלם. וע"ק דשם בגמרא לא נזכר שאביי לא היה רוצה לקבלם משום שהיו הרבה כהנים עמו ואם כן למה שינה רבינו וכתב בומן שהכהנים רבים במטבחיים גם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו האי לישנא ומה ראה רבינו לכתוב כן. ונלע"ד ליישב כל זה ולומר בוודאי אביי דמשך ידו ולא רצה לקחתו לא איירי דוקא בהרבה כהנים עמו כי בלאו הכי היה רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולוותר מתנותיו שיתנם לכהנים אחרים הצריכים יותר ממכו א"נ משום שונא מתנות יחיה או משום שלא רצה להנות מהבריות אף שזה רחמנא זיכהו אלא שמתחילה סיפר שלקחו וחטפו דהוה סבר מצוה קעבד בזה וכשעמד על הדבר שאין מצוה בחטיפה ואדרבה עבירה בידו סבר דיש מצוה באמירה ולסוף בלקיחה ואחר ששמע שהצנועין משכו את ידיהן למד מזאת הברייתא דאין שום צד מצוה בלקיחת המתנות הללו ולא בשום מתנות כהונה אלא שהתורה זיכתה לו שבאם ירצה או יצטרך לקחתן שמחוייבים הישראלים לפרנסם בזה דאל"כ קשה למה משכו הצנועין את ידיהם וביזו המצוה אדרבה ואדרבה כיון שלא היו נשבעין ממנו מכ"ש דהוה להו לקבלן אחר שרצו ליתן להן כדי להראות שאינם מקבלין כדי ליהנות ולשבוע מהן כ"א לקיים מצות בוראם אלא בודאי אין בקבלת מתנות כהונה שום צד מצוה וכיון שכן לא רצה אביי לקבלן. ורצה שיהנו ממנה שאר כהנים הנצרכים לכך. ומש"ה הרי"ף והרא"ש שלא כתבו ללמד לנו דין שימנעו הצנועין מליקח אלא העתיקו דברי אביי ככתבו ולשונו כדי ללמד ממנו שמי שירצה להנות אחרים יכולים לעשות וליכא בזה ביזוי מצוה שהרי אביי משך ידו וזה וויתר אפילו בלא כהנים רבים כמ"ש אבל רבינו שבא ללמוד דעת העם שימשכו ידיהם מהמתנות ושיש בזה צד צניעות וחיוב וזה לא נלמד ממה שאביי לא רצה לקחתם דרשות איכא למילף מיניה ולא צד חיוב דאדרבא י"ל כשאינו רוצה לקבלן יש בזה ביזוי מצוה משא"כ כשיש שם הרבה כהנים וצריכין אותו יותר ממנו הלכך הוצרך להוסיף ולכתוב בזמן שהכהנים רבים במטבחיים שאז מסתמא הבעלי בתים ניחא להו ליתן ולהנות לכל אחד ואין בידם לעשות כן שהרי אם יתנו לכל אחד אז לא יהיה שיעור נתינה לשום אחד מהם בזה למדנו רבינו דיעשה הכהן כמו בלחם הפנים דאמרינן שם שבענין כזה הצנועים משכו את ידיהן כדי שיטלו האחרים כן יעשה ג"כ במתנות. ומסיק שבאם הוא במקום שאין מכירין אותו יטול דזה נלמד ג"כ ממעשה דאביי שם ודו"ק. ודע ששם פריך הגמרא אהא דקאמר דבמעלי יו"כ דאיכא כהני טובא מותר ליקח כדי לאודועי נפשיה בכהנא. ולמה לא פרס ידו בדוכן וידעו מזה שהוא כהן ומשני כו' ע"ש זה לא קשה כאן (על דברי רבינו עכ"ה) למה קאמר דבמקום שאין מכירין אותו יטול יפרוס ידו בדוכן. די"ל דדוקא לאביי פריך דגילה דעתו דלא הוה ניחא ליה לקחתו אם לא משום לאודועי נפשיה אבל שאר כהנים דרוצים ליהנות אלא שמשום שהצנועין מושכים בזה ס"ל כיון דאית ביה משום אודועי נפשיה אין עליו למנוע נפשו מלקחת המתנות וק"ל:
ולא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות י"מ דר"ל ליתן לאורחיו של הבע"ה ול"נ דא"כ עיקר חסר מן הספר וגם דוחק לפרש שלא יהא כהן משרתו של זה הישראל שירצה לזכות לו דא"כ מאי קאמר שרגיל ליתן לו המתנות בלא רגיל נמי (ובש"ע לא כתב שרגיל אלא ז"ל ושלא יהא כהן המזכה משרת בבית זה שמזכה לו המתנות שמא יזכה בע"כ. ונראה דר"ל דאפי' אם אין רגיל ליתן אפ"ה אפילו פעם אחת אין לכהן המשרת לזכות את רבו שמא יזכה בע"כ) ועוד דאם כן קשה שיש קיצור לשון במ"ש רבינו אח"כ ז"ל אבל אם אין הזוכה ת"ח או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת"ח שדין זה באורח ה"ל להזכיר ג"כ ברישא ודין זיכוי לב"ה הו"ל להזכיר ג"כ בסיפא. שוב ראיתי במיימוני פ"ט דה' בכורים סימן כ"א שכתב ז"ל כהן שהיו לו חברים שנותנין לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה"ז מזכה לו ואע"פ שלא באו לידו כו' עד והוא שיהיה ישראל הזוכה לו חבירו אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה אינו מזכה לו עד שיבאו לידו שמא יזכה בע"כ עכ"ל. והנה פשוט שפי' וכוונת הרמב"ם הוא שר"ל והוא שיזכה הכהן לחבירו לאפוקי לאדונו ורבו וכמו שסיים וכתב ז"ל אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה ר"ל של זה שמזכה לו המתנות אינו מזכה לו עד שיבאו לידו ולא הזכיר שם דין איסור זיכוי לתורח של ב"ה שרגיל לזכות לו והוא פלאי בעיני שהרי בגמרא פרק הזרוע והלחיים האי גופא דעובדא אזיכוי דאורח קאי. וגם קשה שהכ"מ כתב שם ז"ל. ומ"ש אבל אם היה הכהן שמשו שם גבי עובדא דרבא עכ"ל ושם עובדא דרבא הוה בזיכוי לאורח ואיך הראה מקום דין זיכוי לאורח לדין זיכוי לבעל הבית. ונלע"ד ליישב כל זה כשנקדים לפנינו תחילה לשון הגמרא. והוא כי שם בפ' הזרוע והלחיים ריש (חולין דף קל"ג) איתא א"ר יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה שעתא ליזכי ליה מתנותיה כו' עד אתא לקמיה דרב יוסף אמר כי אמרי אנא באחר שמעיה בע"כ מזכיה כו'. והנה ל' הגמרא משמע דר"ל דדוקא לאחר מותר לזכות אבל שמעיה שיזכה לרבו לא דע"כ מזכה ליה. ואף ע"ג דשם השיב רב יוסף כן דאסור למשרת כהן לזכות לאורחותיו ת"ח המתארחין אצל רבו. הרמב"ם מפרשו דמיניה נפקא דחד טעמא הוא דמדאסר לזכות לרבו דה"ה דאסור לזכות לאורחים של רבו. א"נ מה שמזכה לאורחים הוה כאלו זכה לרבו כי זה כבוד שלו וגס לא יאכלו משל ב"ה אם יאכלו מאילו המתנות מש"ה לא כתב הרמב"ם אלא האי דינא דאסור לכהן המשרת לזכות לרבו כלשון הגמרא. וגם משמע לי מל' הרמב"ם שכתב שלא יזכה בע"כ דר"ל האדון ורבו יזכה במתנות ויטלם לנפשו בלא רשותו ושאלתו ומש"ה לא אסר אלא עד שלא באו לידו דכהן המשרת אבל אם כבר באו לידו דכהן המשרת ס"ל דמותר לו לזכות לרבו דאף א"ת שלא לדעתו צריך לחזור וליתן לו מכל מקום כיון שכבר קיים מצות הפרשת מתנות כהונה ה"ל כאילו הכריחו למשרת ליתן לו מתנות אחרות ומש"ה נראה דלא אסרו אלא לזכות לרבו ממתנות שיתן לו רבו אבל ודאי מותר לזכות לרבו שיקבל מתנות מאחרים שרגילין ליתן לו דהא האחר על כל פנים יוצא ונתן המתנות לרבו בציווי וברשות הכהן. ולזה נ"ל שנתכוון ג"כ רבינו במ"ש ולא יהא הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל ליתן לו ר"ל שאסור לכהן המשרת לזכות לרבו המתנות שרגיל רבו ליתן לו. ומ"ש הרגיל אין להקשות אפי' לא רגיל נמי די"ל דאורחא דמילתא נקט דכיון שרגיל לזכות לו מ"ה שייך לומר שהכהן יאמר לרבו המתנות שדרכך ליתן לי זכה אתה בהן לע"ע משא"כ כשאינו רגיל לזכות למשרתו אינו מצוי שיתבע בפה לומר תן לי המתנות ואזכך בהן קודם הפרשתן. א"נ הגזירה דשמא יזכה בהן בע"כ אינו שייך כ"א ברגיל וק"ל. והא דלא נקט רבינו ברישא ג"כ שלא יזכה הכהן המשרת לאורחותיו של רבו משום דג"כ לשון הגמרא נקט כל' הרמב"ם הנ"ל ובסיפא נראה דט"ס הוא וכן צ"ל או כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לרבו או לאורח ת"ח ודו"ק שוב מצאתי בטור י"ד ישן נושן של קלף הגירסא זו ודוקא שהזוכה ת"ח והשעה דחוקה לו אבל אם אין הזוכה ת"ח או שאין השעה דחוקה לו או כהן המשרת בבית ישראל או מזכה לאורח ת"ח כו' אסורים הרי לפנינו בהדיא שגרס בסיפא תרתי הן שמזכה לב"ה ישראל או לאורחיו שאסור וברישא לא גריס שום אחת מהנך תרתי בבא וא"ש טפי אף שמצאתי שהגיהו שם באותו נוסח של קלף כמו שנדפסו לפנינו ברישא ובסיפא לעד"נ אותו נוסח ישן מדויק טפי וק"ל:
ובענין כוי הבא מבהמה וחיה לעיל בסימן כ"ח בענין כסוי הדם כתב רבינו וז"ל וכוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה וכאן לא הזכיר כוי שהוא ספק חיה משום דס"ל כוי שהוא ספק חיה פשיטא דפטורה משום המע"ה ולא בא לכתוב אלא הדין אם יש צד בהמות מאב או מאם אבל בשאר מקומות בחלב בסימן ס"ד ובדם בסימן ס"ו ובגיד הנשה בסימן ס"ה כתב בכל מקום כוי סתם וסמך אמ"ש לעיל בסימן כ"ח דכל תרווייהו בשם כוי הן הבריה בפני עצמו הן הבא מבהמה וחיה משום דפלוגתא הוא בפירוש כוי ובאיסורא נקטינהו חומרא דתרווייהו:
ונראה שר"ל דוקא בצבי הבא על התיישה כו' כתב ב"י ע"ז וז"ל אינו נ"ל דא"כ לא ישתק מלפרש אלא אף בתייש הבא על הצבייה קאמר דחייב מריבויא דקרא וכמ"ש הר"ן בשם רש"י ז"ל עכ"ל. ול"נ דאדרבא מדברי הר"ן משמע נמי כמ"ש רבינו שהוא מבאר דברי רש"י בצבי הבא על התיישה וכמ"ש בדברי הר"ן הביאם ב"י ותדע דאם איתא שהר"ן ס"ל דגם בתייש הבא מצבייה מחויב ליתן מתנות לרש"י מנא ליה להר"ן לסתור פירש"י מכח דאם כן תפשוט מכאן דחוששון לזרע האב מדאיצטריך יתורא ואם לרבותו (דאם אין חוששין אמאי איצטריך קרא לרבויי עכ"ה) ומוכיח מזה הר"ן דלא מיירי אלא בכוי שהוא בריה בפ"ע מנא ליה הא דלמא יתורא דאם אתא להבא מן תייש הבא על הצבייה ואין להקשות דמ"מ נידוק מינה דחוששין לזרע האב הואיל ותייש הבא על הצבייה חייב זה אינו דאיכא למימר דלמא אין חוששין לזרע האב וגזירת הכתוב הוא שצריך ליתן דהא ע"כ אף אם נאמר בודאי חוששין לזרע האב לא בא מדינא אלא חצי מתנות שהרי אמו חיה אלא צ"ל אותו החציה השניה גזירת הכתוב הוא א"כ דלמא כולה גזירת הכתוב ומי הכריחו לפרש כוי שהוא בריה בפ"ע אלא ודאי פשיטא ליה דלכ"ע כלאים הבא מן תייש הבא על הצבייה פטור ממתנות וא"כ דברי רבינו מכוונים. ועל מ"ש שהר"ן פי' כוי הוא בריה בפ"ע סיים הר"ן ז"ל אבל אינו נראה כן מסוגיא דאותו ואת בנו:
ונוהגין עד כ"כ הרמב"ם כתב ב"י וז"ל וראיתי מי שכתב דע"כ לא קאמר הרמב"ם דמתנות נוהגות בח"ל אלא במצרים ובבל וכיוצא בהם שהם סמוכות לא"י ותרומה ומעשר נוהגין בהם אבל בשאר ח"ל אין מתנות נוהגות בהם:
ורש"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה עפ"ר וכתב הרא"ש בס"פ ראשית הגז אף ע"ג דא"ר נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז ופרישנא דה"ה במתנות האריכו רבנן בהלכותיהן משום דר"נ בר יצחק לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר ונהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתיה דלא נהוג שידעו הלכותיהן: וכ"כ הר"מ מרוטנבור"ק והרא"ש כתב שהר"מ מרוטנבור"ק סבר כהרמב"ם וכיוצא בו בהלכות פורים ג"כ מצינו שמחולקים ובדברי מהר"ם ושם כתבתי ישוב גם בכאן יש ליישב בדוחק שמהר"ם תרתי קאמר במצרים ובבל הסמוכות לא"י סובר כהרמב"ם משום דגם לענין תרומה דומה לא"י וכמ"ש לקמן ריש הלכות חלה ובשאר ח"ל סובר כרש"י וכמ"ש במסוך חילוק זה בדברי הרמב"ם:
אבל אם נטלם כהן מידו א"צ להחזירם לו גם הרמב"ם כתב כן בפ"ט מה' בכורים והר"ן תמה עליו וז"ל ומשמע לי כיון דספיקא הוא אפי' נטל הכהן יחזור ללוי דהא מסקינן בפ"ק דבבא מציעא גבי ספק בכורות דתנן בהו המע"ה דאפי' תקפו כהן מוציאין אותו מידו שכך הדין בתופס ממון שהוא מסופק מצד הדין דמוציאין מידו כמ"ש בחידושי (ועיקר החילוקים של ספיקא דדינא מבואר בנ"י פ"ק דמציעא ע"ש עכ"ה) והכא נמי דכוותיה ולפיכך לא נתחוור לי מ"ש הרמב"ם (ויש לחלק ולומר דשאני ספק בכור וכיוצא בו דהספק הוא בגופו דיכול להיות דאינו בכור ואין בו צד חיוב משא"כ בבהמות כהן ולוי שבהמה כבהמה אלא שהש"י פטר הכהן מליתן מבהמתו ובלוי הוא דמיבעיא לן וכיון שאין הספק מצד הענין רק מצד הנותן אם תפס אין מוציאין מידו) (גם יש לתרץ אפשר דכאן מיירי כשנטלו הכהן מדעת הלוי ולכך מועיל משא"כ כשנוטל הכהן בחזקה אינו מועיל תפיסתו עכ"ה) ועוד במתנות נתינה כתיבא בהו ויש בהן טובת הנאה לבעלים בא כהן ונטל מוציאין אותו מידו עכ"ל:
אבל המשתתף עם הנכרי ועם הכהן פטור כתב הר"ן ואיכא למידק חציו של ישראל אמאי פטור מ"ש מכוי הבא מצבי הבא על התיישה דלרבנן חייב בחצי מתנות משום דשה אפי' מקצת שה משמע וי"ל דלא דמי דהתם כל שיות שבו חייב דבכה"ג כל שה מיקרי אבל הכא דמקצת שה פטור כה"ג לא אמר רחמנא:
כתב הרמב"ם אם הכהן יושב עמו כו' משנה פרק הזרוע דהמשתתף עם כהן או עם נכרי צריך לרשום ובגמרא ורמינהו המשתתף עם כהן צריך לרשום ועם הנכרי א"צ לרשום הכא במאי עסיקינן דיתיב נכרי אמסחתא דכוותה גבי כהן דיתיב אמסחתא אמאי צריך לרשום דאמרי בישרא קא זבין אי הכי נכרי נמי כו' עד איבעית אימא נכרי מיפעא פעי ופירש"י דיתיב נכרי אמסחתא כשהטבח מוכר הבשר דמוכח מילתא דנכרי שותף הוא איבעית אימא לעולם כדאוקימנא מעיקרא דיתיב נכרי אמסחתא וכהן נמי דיתיב אמסחתא ולא דמי דהתם נכרי מפעא פעי תדיר הוא צועק אל תתנו בכך אלא בכך והכל יודעין שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא וסומך על הטבח ואין הכל יודעין שהוא שותף ע"כ והנה דעת רבינו מבוארת שהיא כדעת רש"י והרמב"ם סובר דכי אמר בגמרא איבעית אימא נכרי מיפעא פעי לאו בדיתיב אמסחתא היא אלא אף ע"ג דלא יתיב אמסחתא נמי נכרי מיפעא פעי אפי' חוץ למטבחיים ומודיע לכל שהוא שותף ומ"ה תני דהמשתתף עם הנכרי א"צ לרשום ומתני' דקתני המשתתף עמהן צריך לרשום אכהן קאי דוקא ולא אנכרי ומאי עמהן עם כהנים דעלמא וה"מ בדלא יתיב אמסחתא אבל יתיב אמסחתא א"צ לרשום דמוכחא מילתא שהוא שותף הרי מבואר טעם הרמב"ם. והרי"ף השמיט כל זה ולא כתבו אלא משנה כצורתה ולא ידעתי למה ב"י:
ואם יש בהמה לכהן ומוכר ראשה לישראל כו' חייב בלחיים ולא דמי לבכור שניתן לכהן במומו ומכרו הכהן לישראל דפטור ממתנות דשאני בכור שמחיים לא הוי עליה חיוב מתנות מעולם אפילו בעודו ביד ישראל משום דאין קדושה חל על קדושה משא"כ בשאר בהמות כהן שאף שרחמנא פטרו לכהן מ"מ מיד שמכר לישראל כולה או אבר ממנה ה"ל כאילו היתה של ישראל מעולם. ומורי כתב דמיירי בכהן טבח ומעכב הכל לעצמו חוץ מהראש דאי לאו הכי אפי' מכרו כולו פטור בשלשה שבתות כדלעיל (אבל רש"י כתב שמוכר הראש לטבח ישראל ומ"ה חייב דלא פטרינן לעיל אלא כשמכרו לישראל לאכול לעצמו אבל לטבח חייב עכ"ל רש"ל עכ"ה) כתב בהגהות מרדכי בשם ראבי"ה והביאו רמ"א בהגהותיו ובד"מ ז"ל הקונה הראש או הזרוע מן הנכרי פטור ממתנות דכיון דהמנהג הוא שאם תמצא טריפה שיניחם לנכרי אימת מחייב משעת זביחה וההיא שעתא לית ליה ברירה דתיהוי דידיה ואע"ג דרוב כשרים הם הא קי"ל כשמואל דאמר ה"מ דאזלינן בתר רובא באיסורא אבל לא לענין ממונא והאי לאו איסורא הוא ועוד דטריפות הריאה שכיחא עכ"ל:
ספק אם קודם אם אח"כ פטור משנה פרק הזרוע וכ"כ בסי' ש"ה ובסי' שי"ח לענין פדיון הבן ובכור בהמה ובסי' שכ"א לענין פטר חמור (וז"ל רש"ל) וקשה דלקמן בסי' ק"ל בדין חלה כתב שחייב מספק וי"ל דהתם לענין חלה שהוא איסור חייב מספק אבל הכא שהוא ממונא פטור מספק וכן תירץ בגמ' מ"ו וכ"כ ב"י בסימן ש"ל. כתב רבינו ירוחם שאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי ליתן מתנות לבן בתו כהן וכ"ש מהכהן עצמו: