כיצד סדר מליחה מדיח הבשר תחילה כתב המרדכי וי"א שההדחה ראשונה היא ללחלח הבשר שיצא הדם ע"י מליחה ואינו דאדרבא מטרשי ליה כדאמרינן גבי ריאה ראבי"ה עכ"ל וכתב ב"י ע"ז ואין דבריו נראין אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול אז נראה שישימו המים באור עד שתפיג צנתן ע"כ:

ואם הדיחו הטבח כו' כתב המרדכי שאפי' הדיח הטבח אם שוב חותך כל נתח לב' או לג' נתחים צריך לחזור ולהדיח (וכן אם הסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה ואם לא עשה כן הוי כאילו לא הודח כלל כ"כ רמ"א והוא מאו"ה עכ"ה): אף אם ידיחנו וימלחנו פעם אחרת עפ"ר בשם רש"ל וכתב רש"ל ומטעם זה נוהגין המדקדקים שלא לשום שום בשר שלא הודח מתחילה על דף שולחן שאינו מיוחד לכך כי שמא יש מלח עליו ולאו אדעתיה והמלח יבליע הדם בבשר מצאתו ע"כ. ומכאן יש לאסור הבשר שלא הודח ולא נמלח והניח על הבשר כשר שנמלח לקיום ועיין בת"ח כלל ה' ד"ב וכלל ו' ד"ב עכ"ה:

אבל הרא"ש ז"ל כתב צריך לפזר עליו מלח הרבה כו' מתוך לשון רבי' משמע שהרא"ש פליג על הרשב"א וב"י כתב שמדברי הרשב"א משמע שגם הוא סובר שלכתחילה צריך למולחו מכל צדדיו ולא כתב בלשונו שאינו צריך אלא שבדיעבד סובר אף אם לא מלחו מכל צדדיו שרי ובזה גם הרא"ש מודה ולא פליגי:

ושיעור שהייתו במלח כו' כתוב בתרומת הדשן מרגלא בפומי דאינשי שצריך להשהות הבשר במלח שעה אחת ור"ל שנהגו העולם כדברי א"ז וש"ד שכתבו דשיעור מליחה כשיעור צליית אותה חתיכה עצמה לפי גודלה ועוביה והואיל ואין שיעור לזה שוה בכל חתיכות קבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפשו שעה לשיעור זה ויש לסמוך לזה מדאמרינן בפרק תמיד נשחט דאפי' גוף שלם כמו הפסח סגי בשעה אחת לצלייתו אכן נראה שבשעת הדחק כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים יש לסמוך אדברי הרמב"ם דשיעור מליחה הוא כמהלך מיל דהיינו חלק שליש משעה פחות חלק ל' מן שעה כמו שהוכחנו מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום שהוא י"ב שעות עכ"ל. ור"ל כשתחלק י"ב שעות לשלושים יגיע לידך ל"ו שלישים וכשתחלק כל שליש שעה לעשרה חלקים דהיינו שעה לשלשי' חלקים ותטול מכל שליש חלק אחד דהיינו ל"ו חלקים ותחלק הל"ו חלקים כולם יחד לד' חלקים יגיע מהן ד' פעמים ט' חלקים כמו שנשארו כבר בידך מהל"ו שלישים אחר שלקחנו חלק אחד מהן מכל שליש חלק עשירי ונמצא שיהיה בידך מ' פעמים ט' חלקים דהיינו שליש שעה פחות חלק ל' כמו מ' מיל שהם עשר פרסאות:

ואחר ששהה שיעור מליחה ידיחנו שני פעמים כו' בהגהות אשר"י כתוב שצריך להדיחם תחילה ג' פעמים שנים כמו שמפורש בפנים ושלישי אנו עושין לטהר מים שניים שנגעו בראשונים וכה"ג אמר ריב"א גבי נטילת ידים. וכתב בהגהות ש"ד והגהות אשר"י שצריך לשום תחילה המים בתוך הכלי ואח"כ הבשר. (כי המים שבכלי מבטלין כח המלח כו' א"ל הא כתב רבינו בס"ס זה דהבשר אחר המליחה שהניחו בכלי בלא הדחה שהתירו רש"י א"כ בלא טעם זה שהמים מבטלין כח המלח יהא מותר. וי"ל דטעם רש"י הוא שהדם שבמלח נדבק במלח ומתייבש בתוכו ואין לו כח ליבלע בבשר וכמ"ש הב"י לקמן. וא"כ כאן היה ראוי לאסור שהמים שבכלי ממחין את הדם אם לא נאמר שהמים מבטלין כחו של מלח ואינו נקרא רותח. עכ"ה):

ואם נתבשל הבשר בלא הדחה כו' ועל בשר יבש הסכימו דבדיעבד מותר אם נתבשל בלא הדחה: ואם נתבשל בלא הדחה כו' צריך ס' לבטל כל המלח יש רוצין לאוסרו עד אלף דלטעמיה עביד וליתא דאין לאסור דבר הבלוע מאיסור יותר מדבר האסור ש"ד ודעת האוסרים הם ריב"א ור' שמשון הביאם רבינו בס"ס ק"ה:

וא"צ ס' לבטל כל החתיכה אבל מ"ו האריך בא"ו לאסור כל החתיכה ע"ש בסוף שער ח' ומצריך ס' נגד כולה משום דחתיכה עצמה אין בה ס' נגד דם ומלח שעליו וחשבינן ליה לאיסור דבוק ונעשה נבילה (וכמ"ש רבינו בסימן ע"ב אבל רמ"א כתב בת"ח כלל ו' ד"ב שאין נקרא איסור דבוק כי מיד שבא החתיכה למים נימס הדם והמלח מעליו ונופל לקדרה ולכן כל הקדרה מצטרף וכ"כ הגהת ש"ד וכן עיקר ע"כ עכ"ה):

וכתוב בספר המצות אם נכרי משמש בבית ישראל כו' ז"ל סמ"ק אם יש נכרי או נכרית משמשין בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוהו או לא נאמנים במל"ת וכ"ש אם יודעין בטיב יהודי ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי ועוד דיש לנו לומר דלנקיות' קפדי ע"כ. נ"ל שצריך למחוק וי"ו של ואם יש נער משום דלפי גירסת ואם כו' משמע דמ"ש וכ"ש אם יודעים קאי אמל"ת וזה אינו דאם יודעין בטיב ישראל לא שייך לומר נאמן משום מל"ת כמ"ש בפרישה ע"כ נ"ל למחוק וי"ו של ואם ומ"ש וכ"ש לא קאי אמל"ת אלא אהתירא קאי ודוקא אם אינן יודעין נאמנין במל"ת אע"פ שאין הנכרי נאמן במל"ת אלא בעדות אשה אפ"ה נאמן כמ"ש הטעם בפרישה וכ"ש באם יודעין שיש להתיר מטעם מרתת באם יש נער כו' ואפשר לומר שא"צ למחוק וי"ו של ואם ויהיה ג"כ הפירוש כן שאמר אם אינם יודעין נאמנים במל"ת וכ"ש שיש להתיר ביודעין ובתנאי ואם יש כו' מטעם מרתת כמ"ש וב"י כתב וכ"ש קאי אמל"ת דביודעין נאמנין במל"ת ודחוק הוא מאוד כמ"ש דביודעין אין שייך מל"ת וגם הב"י לפי פירושו הקשה מאי ואם וגם הקשה למה השמיט רבינו דין זה ותירץ כל זה בשינויים דחוקים ולפי מ"ש דביודעין אין נאמנין במל"ת א"ש וא"צ לכל אלו הדוחקים ודו"ק:

בשר שנתבשל כו' עד ויש מתירין ולזה הסכים הרא"ש ז"ל אבל מהרא"י כתב שאותה חתיכה לעולם אסורה וכ"כ מ"ו והאריך בא"ו ע"ש (וכ"כ רמ"א בת"ח כלל ב' ד"א רק שכתב שאם הוא בשעת הדחק או בע"ש ולא יכול להכין אחרת שיש לסמוך אמתירין עכ"ה):

כתבו הגאונים בשר ששהה וכו' ואין לאוכלו מבושל כתב בת"ה דגם אסור לבשלו אחר צלייה ועוד כתב מהרא"י בכתבים דאסור להשהותו לכתחילה ג' ימים כדי לצלותו דדלמא משתלי ומבשל ליה. עוד כתב דאם נתערבה חתיכה זו באחרות דבטילה היא ברוב ושרי כולן לבשלן ולא אמרינן כיון דמותר לצלותן דבר שיש לו מתירים הוא דלצלייה לעולם לא נאסר ועוד דאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה:

אין מולחין אלא בכלי כו' או במקום מדרון בענין שאם ישפך כו' מהאי לישנא דייקינן שאפי' בדף חלוק ברהיטני מותר למלוח וכן כתב מהרא"י:

וי"א שאפי' אם הוא מנוקב אסור לאכול בו רותח. זה סברת הר"ן וכתב ומה שאנו מולחין וחוזרין ומולחין בכלי אחד מנוקב היינו משום דאגב דטרדה חתיכה למיפלט לא בלע ואפי' כי גמרה לפלוט דם פולטת ציר וכל דפולט ציר לא בלע דם א"נ משום דאין מליחה לכלים ומש"ה מותר למלוח בשר כשר להשהותו במלחו אפי' בכלי שנאסר כבר מחמת דם ב"י וצ"ע למה לא יהא נאסר מכח כבוש שהוא כמבושל שיהא נכבש בשר הכשר בציר (ר"ל ציר הנפלט מבשר הכשר ממלחו בהשהותו בכלי שנאסר כבר ומתוך אותו ציר נעשה כבוש עכ"ה) שבכלי שנאסר כבר ודוחק לומר דמיירי בכלי מנוקב דלא יהא בו ציר להיות כבוש בו:

ואם הוא של חרס אסור כתב מ"ו וכן נ"ל ולא כמהרא"י שמתיר עיין בא"ו שער ז':

במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר כו' ואח"כ יבשלוהו הטעם עיין בפרישה ובא"ח כתב הר"פ כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגן במחבת אח"כ קודם שנצלו כל צרכן שצריך למולחן ולהשהות כדי מליחה לקדירה וכ"פ מ"ו וכתב נ"ל דצריך לצלותן עד שיזוב כל דמו וכן בא"ז וכן עיקר (נ"ל דדייק מדכתב א"ז עד שיזוב כל דמו ואפשר דא"ז סובר דבחצי צלייתו יזוב ממנו כל דמו כדעת הטור) וחצי צלייתו דקאמר הכא לאו דוקא אלא כלומר שלא נצלה כל הצורך לאכילה קאמר ע"כ:

מצאתי כתוב באגרת תשובה לר"י כו' עד ואסור לחתוך ממנו בסכין עד שידיח הבשר יפה כתב ב"י יש לתמוה על רבינו שכתב מתחילה סתם מעשה שהתיר רש"י כו' ואח"כ כתב דברי ר"י כאילו אין מחלוקת ביניהם והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב שלדעת רש"י צריך לומר שלכך לא נאסר הבשר שכבר נתייבש הדם כו' (וכמ"ש בפרישה וכ"ש שאינו אוסר דם שבמלח את הכלי עכ"ה) ובספר מדויק מצאתי שלא היה כתוב תשובה זו דר"י וכן נראה שהוא האמת שלא כתבה רבינו אלא תלמיד כתבה מבחוץ וטעה הסופר וכתבה מבפנים עכ"ל וטעם דר"י הוא דהמלח עדיין בכחו ומעורב בדם ואוסר הסכין ואע"ג דאין מליחה למתכת מ"מ אגב דוחקא דסכינא בולע ממנו כ"כ מ"ו בא"ו שער ט' וקצת קשה מאי דוחקא דסכינא שייך לגבי דם ומלח שעל הבשר שמחמתו נאסר הסכין וא"ל דלמא הא דהתיר רש"י הבשר משום שהציר מבטל כח הדם והמלח אבל גבי סכין מודה רש"י דנאסר הואיל והדם והמלח עדיין בכח דא"כ למה התיר רש"י הכלי הלא היה בכלי קודם שיצא ממנו ציר ואז היה הדם והמלח בכחו ולמה לא נאסר הכלי מיהו י"ל דשאני כלי דלית ביה דוחקא משא"כ סכין דאית ביה דוחקא לסברת מ"ו הנ"ל. (הג"ה ורנ"ש בכתבו הקשה על דברי ר' יונה דהא מסיק רבינו לקמן סימן ע"ו דאפי' ברותח גופא אם חתך בסכין צלי שאצל האש ולא נמלח שהסכין מותר וכ"ש במליח דקיל מצלי ואין לחלק בין סכין שיש בו גומות לאין בו גומות דהא סתמא נקט לקמן ומשמע דאפי' ביש בו גומות שרי דאין להחמיר יותר מבשפוד אלא ע"כ שאין זה מגי' הספרים כו' ורש"ל באו"ש שער י"ח דין י"ט כתוב דלקמן הטעם דנורא משאב שאיב משא"כ במליחה וכ"כ רנ"ש באו"ש דף כ"ה ע"א ע"ש עכ"ה) וז"ל ד"מ וכ"כ דאע"ג דרבינו כתב מעשה דרש"י לא נמנע מלכתוב דברי ר' יונה מיד אחריו כדי ללמוד ממנו שאם חתך בסכין קודם ששהה שיעור מליחה ואף ע"ג דמדברי ר"י משמע דקאי אחר שיעור מליחה מ"מ לא חשש רבינו לזה כי כבר גילה דעתו לעיל שהוא סובר כמעשה דרש"י אמנם בעיקר הדין כתוב בדרשות מהרי"ל שאסור לכתחילה אם לא בבשר יבש אמנם בת"ה סימן קס"ב כתב דמותר עד וראיה כו' ובקצת י"ד כתוב לאסור אבל במדויקים ליתא עכ"ל ונ"ל להביא ראיה לדברי ת"ה דהרי לקמן סימן ע"ו כתב הטור דהסכין מותר אפי' לצלי כ"ש במליחה ומשמע שם דאפי' לכתחילה מותר וכ"כ בהגה ש"ד סי' י"ט דמותר אפילו לכתחילה בסכין בשר שלא הודח ממליחתו עדיין דאין מליחה למתכות כלל וכ"כ הא"ו הארוך דלכתחילה מותר אך צריך הדחת הסכין אח"כ וה"ה אם חתך בסכין של איסור מקונח דעץ ומתכות אינן בולעין ע"י מליחה ומה"ט כתב רמ"א בש"ע דאפי' בתוך שיעור מליחתו מותר לחתוך אלא שאז יוצא דם בעין מהבשר מדוחקא דסכינא וצריך לחזור ולהדיח אותו המקום ולמולחו שנית ע"ש בסעיף ב' ובד"מ: