הארבע בקשות. ר"ל חידוש העולם ומציאותו יתעלה ואחדותו ושלילות הגוף:

ואלו חובר מהם שני חלקים. רצה לומר אלו המדברים יחשבו שאין כל עצם מהם בעל כמות קודם שיתדבקו זה בזה אמנם כשידובקו שנים ע"ד משל יהיה אז גשם ויאמר לכל אחד מהגשמים ההם שהוא גשם, וא"כ לפי דעתם אילו יהיה המקובץ מעשרה עצמים יהיו בו עשרה גשמים כי הקבוץ גורם הגשמות לא זולת זה: כמאמר קצתם, ר"ל לפי דעת קצת המדברים:

אין חילוק בהם. ר"ל שאין אחד מהעצמים ההם יותר גדול מהאחר כי אינם בעלי כמות וכל אחד מהעצמים ג"כ יעמדו בו מקרים כי לא ימלט עצם פרדי אחד ממקרים, אמנם יש חלוק ביניהם כי עצם פרדי אחד יהיה לבן ועצם אחר שחור:

אבל יאמרו ההויה הוא קבוץ ופירוד. ר"ל שההויה אצל אלה הוא קבוץ העצמים ופרוד עצם אחד מהעצמים האחרים ויתנועע להדבק אצל עצם וכשיתדבקו העצמים אז הוא הגשמים והתנועה אז נחה כי הגשם מהווה וזאת היא הויות הגשם. וזה הפירוש איננו נכון, והפירוש הנכון הוא זה, שאלו המדברים לא יקראו העדר הנמצא כמו ראובן דרך משל באותו הפסד כי אילו יאמרו הפסד היה מורה שהיו העצמים ההם נפסדים ונעדרים ובאמת אין הענין כן לכן יקראוהו פרוד, ור"ל שחלק אחד מהם נפרד מחבירו, ולכן לא יאמרו לעולם מלת הפסד אבל יקראוהו לעולם ההוייה וההפסד הוויות ויאמרו ההויות הוא קבוץ והיה הויה ופירוד והוא הפסד לפי האמת ותנועה הוא הפירוד ונוח היא ההויה, כי אלו סוברים שהפירוד הוא ההויה וחדוש דבר בבחינה מה כמו שחבור החלקים הוא הויה לכן יכלול שניהם מלת הויה, (כספי):

אינם נמצאים מאז. ר"ל שאינם קדומים:

וזולתו מן המאמינים בחלק. ר"ל שיש קצת מאמינים העצמים הפרדים שסוברים שהעצמים ההם קדמונים:

אפשר העדרם. ר"ל שאפשר הוא שהשם יתעלה יעדיר העצמים הפרדים:

והוא רוחק אחד או רחקים. ר"ל רוחק אחד שיהיה מסובך בגשם כרחקים אשר בספוג שהם מסובכים בגשם הספוג, או שיהיה הרוחק עצמו בלתי מסובך כלל אבל נבדל ויהיה הרוחק ההוא ריק מכל גשם בעולם ונעדר הרוחק ג"כ מכל עצם פרדי אע"פ שהעצם ההוא בלתי בעל כמות:

איך יתנועע המתנועע ולא יצוייר. ר"ל אם היה העולם מלא מן העצמיים ההם איך יוכל עצם אחד להתנועע כי לא יצוייר הכנס הגשמים ההם קצתם בקצתם לפי שהם מקשיים ואחר שהם מקשים א"א שיתקשו יותר, אבל לדעתנו הסברא האמתית סוברים שהאויר הוא ספוגי ולכן יוכל להתנועע בו הגשם ואם הכל מלא ממנו, וא"כ אלה האנשים אחר שהם סוברים סברת העצם הפרדי יחוייב להם שיניחו הריקות כי אילו היה העולם מלא מאותם עצמים לא תצוייר התנועה ולא תהיה שום הויה:

ותתכן תנועת המתנועע וכו'. ר"ל אמנם אחר שאלו המדברים מניחים הריקות אז יהיה אפשר לסברתם תנועת העצם הפרדי בריקות ההוא:

שהזמן מחובר מעתות. ר"ל הדעת האמתית בזמן הוא שהעתה אינו זמן ואינו מחובר ממנו כי יחס העתה אל הזמן כיחס הנקודה אל הקו וכמו שברבוי הנקודות לא יתחבר הקו ככה ברבוי העתות לא תמצא הזמן, אבל כמו שהנקודה המחשבית מדבקת חלקי הקו זה בזה ככה העתה מדבק העבר עם העתיד, אבל אלו המדברים סוברים שהעתה הוא חלק מהזמן והזמן תחובר מעתות:

שהם זמנים רבים, ר"ל אחר שנתקבצו שני עתות או שלשה אז יש שנים או שלשה זמנים עם היות שאין כל אחד מהם זמן, כמו שאמרו בעצם הפרדי שקודם שידבקו העצמיים אינם גשם וכשידבקו שנים יהיו שני גשמים או יותר כמספר העצמים שבו ככה יאמרו בעקר הזמן שאע"פ שעתה אחת אינה זמן כשיתחברו אז תהיה כל אחת זמן:

לא יקבלו החלוקה, ר"ל כמו העצם הפרדי:

ובהחלק א' מהם וכו'. המשל מי שילך מהלך פרסה תוך שעה מן הזמן כשנחלקה השעה לחצאין תחלק הפרסה לחצאין וכן יתחלקו לחלוקות לבלתי תכלית לפי הדעת האמתית:

יתחייב בהכרח שיתחלק וכו', ר"ל אם הדרך יהיה נחלק לבלתי תכלית היה מחוייב מזה שיהיה נחלק העצם הפרדי אשר שמוהו בלתי מתחלק כי אילו לא היה נחלק העצם לא היה הדרך נחלק לבלתי תכלית אבל היה מגיע בהכרח לעצם פרדי אחר שלא היה מתחלק:

יתחייב בהכרח התחלק העתה, ר"ל אם הזמן הוא מחובר מהעתות והעתות ההם לא יתחלקו והיה הזמן נחלק לבלתי תכלית היה מחוייב שיתחלקו העתות ההם אשר שמו אלו המדברים שהם בלתי מתחלקות:

הנה שב הזמן א"כ בעל הנחה וסדר, ר"ל אחר שאלו סוברים שהזמן יתחלק לתכלית מה והיה העתה אשר אותה העתה לא תקבל חלוקה, א"כ לפי דבריהם יהיה הזמן בעל הנחה וסדר, וזה כי כאשר חלקנו זאת השעה והגענו לעתה בלתי מתחלק הנה העתה ההיא היא התחלה קיימת מוגבלת לזמן ויהיה לזמן קדימה בסדר כי גדר הסדר הוא התחלה קיימת מוגבלת נמצאת, וזה שקר כי חלקי הזמן בלתי קיימים כי אלו היו קיימים היה בו מנוחה, וזה שקר:

ובדין להם זה, ר"ל בדין הוא שיטעו אלו האנשים בזה הדרוש העמוק:

התנועה היא העתק עצם וכו', ר"ל גדר התנועה לפי דבריהם הוא שיעתק עצם הפרדי מן הדבר ההולך וילך אל עצם פרדי מן הדרך, המשל שזה הגשם ההולך הוא מורכב משני עצמים. העצם הראשון הולך אל עצם א' מחלקי הדרך, והעצם השני אח"כ אל עצם אחר מהדרך, כי א"א שידלג המתנועע אלא מעצם אחד אל עצם אחר לא שיוכל לדלג יותר, כי אלו העצמיים הם שוים ותנועתם שוה:

מהיות האלכסון המרובע שוה לצלעו, ר"ל אלו המדברים הוצרכו לומר שקוטר המרובע יהיה שוה לצלע המרובע, וזה כי כאשר הנחנו י"ו עצמים מסודרים זה סמוך לזה יהיה בכל צלע ארבע עצמים על ארבע נמצא שיהיה האלכסון ארבע עצמים לבד והצלע ארבע עצמים ג"כ היה מחוייב שיהיה האלכסון מרובה שוה לצלעו לפי דבריהם עד שאמר בתירוץ זה הענין שהמרובע אינו נמצא:

מופתי ההנדסה, ר"ל ששם יבארו במופת אפשרות החלק העגולה לחצאים שוים ואם יהיה העגולה ממספר נפרד עצמים פרדיים לא היה מתחלק שיחלק החלק הבלתי מתחלק או שלא יהיה אפשר החלק העגולה ההיא:

ויחלק הענין בהם אל שני חלקים, ר"ל הביטול שהיה נמשך מן ההקדמה הראשונה היה נחלק לשני חלקים: קו מדובר, הוא איזה קו לקוח במדה אשר בו ימדדו שאר הקוים נאמר על דרך משל שבה ישערו איזה קו שיהיה:

ההבדל וההשתתפות, ר"ל קוים נבדלים משותפים, ור"ל כשילקחו שני קוים יהיה אחד מהם משוער מצד הקו המדובר שיבא בכוון שימצא בו עשר אמות או יותר עשרים בכוון זה יקרא קו מדובר, וכשהקו האחר הוא מדובר ג"כ אז יקראו שני הקוים האלו המדוברים קוים משותפים, כשיהיה הא' מדובר והאחר בלתי מדובר אז יקראו אלו הקוים קוים נבדלים, ואלו הענינים הם ענינים סותרים זאת ההקדמה כי לעולם א"א שישוב קו בלתי מדובר קו מדובר, והטעם מצד החלק הקו לבלתי תכלית, והבן זה כי זה יאריך הספור:

וקצתם יהיו מופתיהם, ר"ל החלק השני מהבטול שימשך מזאת ההקדמה וכו':

ודע כי לבני שאביר, עכשיו בא לבטל ההקדמה השנית ממציאות הריקות, ואומר כי לבני המקום ההוא יש ספר אחד אשר בו תחבולות רבות למשוך המים או מעניני כלי המציצה וענינים דומים אשר הם ענינים אמתיים ואלו היה הריקות לא היה הענין ההוא אפשר:

כי כל עצם אם לא יהיה לו, ר"ל כל עצם פרדי לא ינצל מהיות בו מקרה החיים או מקרה המות:

וכן יהיו לו, ר"ל וכן יהיה לעצם הפרדי וכו':

או מאחד מהפכיו, ר"ל כמו הליאות והסכלות וזולתם:

שהעצם הפרדי תשלם עמידת מציאותו במקרים, ר"ל שלולא המקרה יהיה נעדר העדר גמור לאין העצם הפרדי, וזאת ההקדמה היא שלמות ובאור להקדמה ד':

ולא ישכילו ענין המקרה, ר"ל וזה צריך להם מצד הניחם שאין המקרה במחובר אלא מצד הפרדי וכבר קדם בהקדמה ראשונה כי הכמות נמצא במחובר לא מצד הפרדי:

כל עצם פרדי מעצמיו הוא המתנועע, ר"ל שהעצם עצמו קודם היות גשם היה מתנועע לפיכך היה הגשם המורכב מהם שיתנועע, כי החיים והחוש והשכל והחכמה ר"ל החיים הנפש החיונית, והחוש ר"ל החוש המרגיש, והשכל ר"ל השכל ההיולאני קודם השכילו דבר, והחכמה היא השכל הנקנה:

אמנם הנפש הם בה חולקים, ר"ל מודים כלם שהיא מקרה אבל חולקים אם היא בעצם אחת או בכל עצמות הגוף או במספר ידוע כארבעה וחמשה:

מעצמים דקים, ר"ל שהם זכים ופשוטים:

אמנם השכל, ר"ל השכל ההיולאני:

ובמדע אצלם, ר"ל המדע הוא החכמה שזכר ור"ל השכל הנקנה:

משני הדברים, ר"ל אם הוא מקרה בכל עצם ועצם או שיהיה בעצם א' לבד:

שירצה יחד בבת אחת. ר"ל שיברא בעתה אחד העצם הפרדי ומקריו או מקרהו:

על ברא עצם וכו'. ר"ל שאי אפשר שיברא העצם הפרדי זולתי המקרה:

ואמתת המקרה וענינו. ר"ל שגדר המקרה ואמתתו לפי אלו הוא שלא ישאר שני זמנים:

וזהו בריאת המקרים, ר"ל כל זה אמרו המדברים מתחלת זאת ההקדמה ועד הנה:

מדה אחת. ר"ל זמן מה:

עד שיאמרו מין המקרה הפלוני וכו'. ר"ל כל כך הם מבולבלים ואין להם דרך ישובון אליו שלא יוכלו לומר שהמקרה הפלוני ישאר זמן מה ומקרה פלוני לא ישאר שני זמנים, המשל בזה שלא יוכלו לומר שמקרה הלובן על דרך משל ישאר שני זמנים ומקרה השחרות לא ישאר שני זמנים, וזה יגיע להם מצד בלבולם. פ"א שאין להם דרך כולל בעניני המקרים עד שאמרו הם שהמקרה הלובן ישאר על דרך משל שני זמנים ומקרה השחרות לא ישאר שני זמנים וכן הענין אינו שומר סדר למה נתיחד מקרה הלובן שישאר שני זמנים ולמה נתיחד מקרה השחרות שלא ישאר:

ואשר הביאם לזה הדעת. ר"ל ואשר הביאם לזאת ההקדמה והוא אמרם שהמקרה לא יעמוד שני זמנים ושהש"י יברא המקרים תמיד בכל עתה ועתה:

תתחייב השאלה איזה דבר העדירו. ר"ל כשהם מניחים שהמקרה לא יעמוד שני זמנים או לא יפול בו לשון העדר אחר שלא נמצא בזמן כי בעתה אחד נמצא ובעתה אחר נעדר ואם כן לא תדרוש השאלה אי זה דבר העדירו אבל אם יניחו שישאר שני זמנים תפול השאלה אי זה דבר העדירו:

כי הפועל לא יעשה ההעדר. ר"ל ואם תאמר והלא אמרו בהקדמה השביעית שדין הקניות דין העדרים וכמו שיצטרך הקנין לפועל כן יצטרך ההעדר לפועל. תירץ הכספי שזה נאמר לפי דעת קצתם שהאמינו שהפועל לא יעשה ההעדר וכמו שיבא דעתם בסמוך באמרו, וכשירצה השם לפי קצתם שיעדיר העצם לא יברא בו המקרה ויעדיר וזו הכת חולקת על ההקדמה השביעית כמו שתמצא כת המעתו"זלה שחלקו בה, וכמו שהביא הרב בהקדמה השביעית. ויש מתרצים שזה אינו חולק עם ההקדמה השביעית לפי שההקדמה השביעית אומרת שמה שהפילוסופים קוראין אותו העדר כמו המות על דרך משל הם קוראין אותו קנין והמות יצטרך לפועל כי הוא קנין לפי דעתם אמנם העדר החיים לפי דעתם שאינו מות הוא ההעדר שאמרו המדברים שאינו צריך פועל וא"כ אינו קשה עם ההקדמה השביעית:

וזה אמתי על צד אחד. אמר הרב שמה שאמרו שהעדר אין לו פועל הוא אמת באותו העדר שהפילוסופים קוראים אותו העדר והוא המות אבל מה שאמרו המדברים שהעדר החיים היא זולת המות זה אינו אמתי. פ"א מה שאמרו המדברים שהעדר אין לו פועל הוא אמתי מצד שאין לו פועל בעצם אבל יש לו פועל במקרה כמו מי שהסיר העמוד מן הבית שהוא הורס את הבית במקרה לא בעצם. וזהו הנכון וכן יפרשהו הרב בפרק ג' מחלק ג':

מקרה הכליון לא בנושא. ר"ל שאלו היה בנושא נושא הכליון לא יהיה נעדר לכן הוצרך לומר לא בנושא. האיסטי"ם אנד"י בלעז:

וקצתם אמרו בסבה וגנוה. ר"ל וקצת מהמדברים אמרו שהאסטי"ס סבה להשתחר הבגד ושאר מהמדברים גנוהו כשאמר זה:

שהוא לא נעשה ביכולת הנבראת בו. רצה לומר שהאדם כשיעשה הכתיבה לא יעשה מצד יכלתו אלא מצד הפועל שנברא שיעשה הכתיבה באמצעות האדם:

אין מעמד להם. ר"ל שאינם עומדים שני עתות:

הזמנים הפרדיים. ר"ל עתות שאינן נחלקות:

וכל אשר יאבד דבר יברא דבר. ר"ל כאשר יאבד הלובן על דרך משל או השחרות יבא לובן אחר או שחרות אחר כי אין המקרה עומד שני זמנים. פ"א כאשר יבא המנוחה יברא התנועה וכן כאשר יאבד חכמה יברא הסכלות וכן בשאר הענינים:

ולולא זה לא היה מתמיד. ר"ל לולא היה בורא מות כל רגע ורגע לא היה מתמיד המות:

אשר צורתו עומדת. ר"ל צורתו התארית:

אשר עצם מעצמיו עומדים. ר"ל או כל ימי אשר עצם פרדי אחד מעצמי המת יהיה קיים והוא ראיה שהשם יתברך לא העדיר, ר"ל אחר שאני רואה ששני המיתות הם קיימות הוא מבואר שהעצמיים ההם אינם נעדרים, ואם כן יש תמה היאך התמיד השם יתברך כל אלו האלפים מן השנים זה המות בזה העצה לדעתנו ואמונתנו:

שיסכים טבעו לדעתנו ואמונתנו. ר"ל שכוונת המדברים שימשוך המציאות לפי דעות ב"א ואמונתם, ויהיה כינוי לדעתנו ואמונתנו לדעת המין האנושי והם מדברים בעדם. נ"א לדעתם ואמונתם, ר"ל שכונתם הוא שימשך המציאות אחר דעתם ואמונתם:

עד שיהיה הפרש וכו'. ר"ל לפי דעתם שאותו הבדל שיש בין אדם אחד לאדם אחר כן באותו הבדל בעינו יש בין האדם והסוס, כי אין הבדל בין זה לזה אלא בענינים מקריים:

לפי מה שידומה. ר"ל לפי מה שהם חושבים אותו שיהיה גשם על הגלגלים ינשא בו כבוד ה':

לא ישאו קצתם את קצתם. ר"ל וזהו הפך מה שהניחו הפילוסופים האמתיים כי הכמה הוא נושא האיך ואם שניהם מקרים:

והם ימאנו בקצת. ר"ל שאלו המדברים ימאנו מה שאמרנו שיהיו המקרים נשואין קצתם לקצתם, וזהו מה שאמר הרב בקצת המקרים, כי בקצת האחד אפילו הפילוסופים מודים שאינם נושאים זה את זה, לפיכך אמר הרב ימאנו בקצת המקרים:

וירצו שימציאו אפשרות מציאות. ר"ל שאלו המדברים ימציאו שיהיה אפשר שיעמידו המקרים בלי הקצת ולא יהיה אחד מהם תנאי לאחר כלל, וזה מחוייב להם מצד שהם סוברים שהמקרים הם הצורות הטבעיות העצמיות והענין העצמי לא יבא באמצעות מקרה כלל:

ומפנים אחרים. ר"ל מטעם אחר מוכרח להם לבלתי ישאו המקרים קצתם את קצתם כי הנושא וכו':

זאת ההעברה. ר"ל זאת האפשרות אשר יזכרוה:

כמו שישוב כדור וכו'. ר"ל המשל בזה שהם אומרים שהוא אפשר שישוב כדור הארץ וכו':

וכמו שיתנועע. ר"ל והמשל עוד בזה הענין שהוא אפשר שיתנועע האש לצד המרכז:

נמצא עליו מתכונה. ר"ל כל מה שנמצא לגשם ממקרה האיכות תכונות אשר ישאל בהם באישים איך הם משערים אפשרות חלף האיכות ההם בבעלי האיכות מבלי שתאבד צורתו:

כי הוא ראוי שיהיה כך. ר"ל מה שנמצא שהיסודות הטבעיים לא ישנו תנועתם ראוי הוא שיהיה כך מצד המשך המנהג כמו שיבאר הרב זה למטה, אמנם מצד האפשרות השכלי אפשר הוא שיהיה אחד משני חלקי האפשר בשוה, וזהו שאמר הרב ואפשר שיהיה כך ואין היות הענין וכו':

מבלתי הבטה לשווי. ר"ל שאלו המדברים אינם מבינים לטבע הנמצא המיושב והנמשך ממנו תמיד:

ועל זה נבנה הענין כלו. ר"ל על זה השורש הם בונים כל הקדמה:

או מקרה לא בנושא וכו'. ר"ל שהם אומרים שהוא נמנע אצל השכל שיעמוד מקרה לא בנושא, כמו שאמרו קצתם שכאשר ירצה השם להעביר העולם שיברא מקרה הכליון לא בנושא:

ולא הכנס גשם בגשם. ר"ל שהם ישערו שהכנס גשם בגשם על השווי מבלי תוספת מחוץ שהוא נמנע:

כל מה שמנוהו מן הנמנעות בלתי מצוייר. ר"ל מה שאמרו המדברים מהנמנעות שהם ענין בלתי מצוייר בשום פנים, ומה שאמרו מהאפשר שהוא ענין מצוייר הוא מאמר אמתי אלא שאין המדברים לוקחים הענין המצוייר בשכל אלא הענין המדומה בדמיונים:

הנה אתם בזאת ההקדמה. ר"ל זה מאמר הפילוסוף למדברים:

ופעם בתחלת הדעת המשותף. ר"ל פעם אתם בוחנים ענין אחד לרוב פשיטותו ובאורו כמו המושכלות הראשונות אשר הם ענינים ישתתפו בו כל המין האנושי ופעם אתם בוחנים מצד הדמיון לבד:

כמו שזכר אבונצ"ר. ר"ל שאבונצ"ר גלה זה כשזכר הענין אשר המדברים קוראין אותו שכל והוא הדמיון על דרך האמת:

יסכים עמו המציאות. ר"ל ימצא הענין כן במציאות או לא ימצא:

כתמהון האדם וצחקו. ר"ל התמה שיש לאדם אחד מדבר מה שהוא מקרה נמשך מצד צורתו פ"א השעמום שהוא נמשך מצד הצורה:

חמרם האחרון. ר"ל אחר ההרכבה המזגית:

אשר להם לב. ר"ל שיש לו אבר הלב כי הרבה מב"ח הם שאין להם לב אבל יש להם דבר עומד במקומו:

ושהאדם לא הובדל. ר"ל שהאדם אינו מיוחד משאר ב"ח בעבור הדמיון כי כבר ימצא להם דמיון גם כן:

יפרק המורכבות. ר"ל שידע החמר והצורה ויבדילם בידיעתו עם היות שאין להם מציאות כי אם במורכב:

וישיג מן הדבר האחד ענינים. ר"ל שישכיל מגשם אחד ענינים רבים נבדלים, והם עשרה מאמרות אשר הם נאמרים בכל גשם בעולם ולא ימלט שום גשם מהם ויש הבדל בין כל מאמר ומאמר אצל השכל כהבדל הנמצא בין שני אישים אצל הדמיון:

ובשכל יבדל הענין הכללי. ר"ל שהשכל ישכיל הצורות הכוללות מופשטות מכל מקרה:

ובשכל יודע הנשוא. ר"ל שבשכל ידע הנשואים אי זה מהם עצמי לעצם או מקרה לעצם:

לפי מה שישיגוהו החושים. ר"ל שהדמיון יקח וישיג האיש אותם המקרים אשר השיגום החושים המביאים זאת הצורה ברשת הדמיון:

ויעשה מהכל גשם או כח מכחות הגשם. ר"ל כל מה שישיג הדמיון הוא ענין גשמי שהדמיון לא יתן מציאות לשום דבר אלא למה שהוא גשם או כח בגשם:

כמו שידמה המדמה. חוזר למה שאמר שהדמיון ירכיב הדברים המפוזרים במציאות:

אין בחינה בדמיון. ר"ל הבחינה האמתית בדמיון:

ולא יצוייר מפני וכו'. ר"ל ולא יצוייר בשכל נפילת שניהם או אחד מהם:

וכן התבאר במופת כו', ירצה לבאר אחד מהדברים שהדמיון מחייב המנעם והשכל מחייב היותם והוא יציאת שני קוים כו', ואנחנו נבאר זה הענין במופת. ונקדים הקדמה אחת ונאמר, כי מופת זה הענין יתבאר בכלי אחד שיהיה מחודד האצטוונה ותוכן מעשהו כך, שהוא רחב מלמטה כמו עגולה ומתקצרת מעט מעט עד שיכלה אל נקודה אחת, והצד הרחב מזה המחודד נקרא תושבת והצד הקצר האחר נקרא ראש המחודד, וראוי שתדע כי מרכז עגולת התושבת הוא נגד ראש המחודד בקו ישר עד שאם יוציא קו ישר ממרכז עגולת התושבת יכלה אל ראש המחודד נגד ראשו, וזה הקו אשר יצא ממרכז התושבת לראש המחודד נקרא עמוד כי הוא כעמוד ישר נצב על מרכז התושבת, וא"כ הקו הישר הנראה אצלנו בזה הכלי הנקרא מחודד האצטוונה הוא הקו אשר יחתוך המחודד בשני חצאים שוים, יתחיל לחתוך בנקודת ראש מחודד ויכלה בנקודת מרכז עגולת התושבת, וא"כ זה הכלי נחתך לחצאין שוים בהרשם זה הקו בתכונה הנזכרת, והקו המעוקם הוא איזה קו שתעשה בצד הקו הישר לצד ימין או שמאל אשר יחתוך המחודד לפחות מחציו כי הוא בהכרח עקום אחר שאינו עובר בנקודות ראש המחודד, לפי שאחר שהוא מונח על תמונה כדורית הוא בהכרח יותר רחוק מן הקו הישר אצל ראש המחודד יותר מן הצד האחר אצל התושבת וכמו שנבאר זה למטה, הנה א"כ זהו הקו החותך המחודד לפחות מחציו הוא עקום אחר שהוא מונח על תמונה מעוגלת, וזה נראה לחוש, הנה א"כ נביא ראייתנו ונאמר, נניח שיהיה בין שני הקוים האלה שהם המעוקם והישר שטח כשעור זרת וזה השטח יהיה שוה כשעור הזרת בכל צדדי המחודד לצד פנים המחודד, והוא שלעולם יהיה השטח שבין שני הקוים הנזכרים רחב זרת לצד ראש המחודד כמו שיהיה לצד התושבת, ונאמר אין ספק כי המרחק היותר גדול שבין אלו שני הקוים הוא לצד ראש המחודד, כי כל אשר ילך הקו העקום אצל הראש יוסיף בקשתיות וכל אשר יוסיף בקשתיות יוסיף המרחק שביניהם ויהיה מיתר זה הקשתיות יותר גדול משאר חלקי המיתרים האחרים שיעשו אצל התושבת, וראיה לזה היא זו, שאם נצייר שיצא עמוד ישר מהקו הישר לצד הקו המעוקם ונבנה על הקו המעוקם עמוד קטן ישר יגיע ראשו האחד לעמוד היוצא מן הקו הישר וראשו האחר בקו המעוקם ונצייר שילך מיתר אחד מראש העמוד הנבנה על הקו הישר מראשו לצד דבוקו בקו הישר וילך נגד ראש העמוד הקטן הנבנה על הקו המעוקם בצד דבוקו לקו המעוקם, הנה אין ספק כי המיתר יותר גדול בזה החלק מהמחודד משאר חלקי המחודד אצל התושבת אחר שאלכסון השוקים שהם העמודים הנבנים על הקוים הנזכרים גדול משאר חלקי הכלי לפי שהוא אלכסון לשני שוקים גדולים, כי אין ספק שאלכסון השוקים הגדולים יותר גדול מאלכסון השוקים הקטנים, ואלו נוציא עמודים כדומה לאלה שהזכרנו בצד התושבת מהמחודד אז יהיה המיתר יותר קטן אחר שהעמוד הנבנה על הקו הישר הוא יותר קטן וקרוב יותר לקו המעוקם כי הוא ממעט בקשתיותו כל אשר ילך לצד התושבת, ואם נבנה על אלו העמודים הקטנים הנבנים לצד התושבת על הקו הישר והמעוקם מיתר אחד שיצא מראש העמוד האחד ויגיע אל האחר אז המיתר ההוא יותר קטן מהמיתר ההוא שנעשה מהעמודים שנבנו לצד ראש המחודד לפי ששוקי אלו העמודים הם קטנים לפיכך יתחייב שיהיה האלכסון יותר קטן לפיכך יהיה המיתר יותר קטן מהמיתר שיצא מראש המחודד, א"כ התבאר מזה שכל שיהיה מעוקם וקשתיי יותר יהיה המיתר יותר גדול וכל אשר יהיה מעוקם וקשתיי מעט יהיה המיתר יותר קטן א"כ כל אשר יוסיף המרחק שבין שני הקוים יהיה בו קשתיות יותר וכל אשר ילך העקום אצל התושבת הוא מתיישר מעט, ראיה לזה שהקו המעוקם לצד הראש מהמחודד הוא יותר רחוק מן הקו הישר יותר משאר חלקי הקו המעוקם ההולך אצל התושבת מן הקו הישר עצמו, לפי שאם נניח שיצאו עמודים ישרים מן הקו הישר אצל הקו המעוקם נראה לחוש הגשמי והשכלי כי הקו המעוקם יותר רחוק מהעמוד הישר אצל צד ראש המחודד יותר מאצל התושבת, ואם כן כל אשר ילכו הקוים במחודד אצל התושבת יתקרבו כי יתמעט הקשתיות שביניהם, ולא יפגשו לעולם לפי שבין שניהם שטח קיים נכחי כמו זרת כפי מה שהנחנו ואם יפגשו יביא אל השקר שישוו שטח הקו הקטן המעוקם לשטח הקו הגדול הישר, והאל ישמרנו משגיאה אמן. הנה כבר ביארנו זה הענין בשלמות לפי מה שהשגתי בו:

שיש בנמצא דבר אחד. ר"ל והוא השכל:

ר"ל ללמוד מן הדמיון. כי הלמוד מן הדמיון הוא החשך האמתי:

לא ישערו בדבר מזה. ר"ל שהם ידעו שיש דברים שהדמיון מחייב המנעם והשכל מחייב אפשרותם ויקראו אותם הדברים שהדמיון מחייב המנעם מחשבה לא דמיון כי לפי דעתם כל דמיון הוא אמתי:

ובו אבחן הראוי והעובר והנמנע. זה הענין נקשר עם פרק ט"ו מג' יעויין שם:

אלא אם יגזור הציור השכלי. ר"ל שבעל ריב הפילוסוף יאמר לא תקח המציאות עד כי עליו הוא הדרוש אלא אם יהיה הדבר המוכיח בינינו השכל, והוא שאם יגזור הציור השכלי בצד שאי אפשר חלופו כמו שאתה חושב אז צדקת ואם לא כזבת:

יש לי בו דברים תשמעם. בפרק י"ט מחלק ב' כשישאל שם אי זה ענין הוא שיש בחלק מגלגל הכוכבים הקיימים כוכבים רבים מקובצים ובחלק אחר כוכבים מעטים מפוזרים:

ואע"פ שכל אחד מהם גשמי בעל תכלית. ר"ל וזהו הייחוד יש בזאת החלוקה השנית מן הראשונה כי אלו היו הגשמים בלתי בעל תכלית כי התבאר המנעו בהקדמה הראשונה:

יהיו גשמים או נבדלים אלא שקצתם. ר"ל ההבדל שיש בזאת החלוקה ממה שלפניה כי החלוקה שלפניה היתה מבוארת המנע מציאות גשמים אין תכלית למספרם, וזאת החלוקה מבוארת המנע עלות ועלולים לבלתי תכלית אפי' יהיו שכלים נפרדים ורבוי שכלים נפרדים לא יושכלו אלא בעלה ועלול:

בכח או במקרה. ר"ל בכח כמו החלק הגשם לבלתי תכלית בכח, ובמקרה שיהיו תנועות כלות נעדרות בא זה אחר סור זה במקרה:

בלתי כלה. ר"ל בלתי בעל תכלית:

ואלו הארבעה חלקים. ר"ל והם המנע מציאות גשם אין תכלית ומספר גשמים אין תכלית להם, והשנית המנע עלות ועלולים לבלתי תכלית, והשלישית לבלתי החלק הגשם והזמן לבלתי תכלית בכח. והרביעית המנע עלות ועלולים לבלתי תכלית על צד בא זה אחר סור זה:

ואע"פ שהנמצא מהם עתה בעל תכלה. ר"ל שיאמרו שיהיו דברים אין תכלית להם בבא זה אחר סור זה אע"פ שמה שהוא נמצא עתה מן הדברים הם בעל תכלית:

יהיה שקר קדמות העולם. ר"ל אמנם אפי' נתאמתה זאת ההקדמה במופת יהיה אפשר שיאמר שהיה נמצא חמר קדמון כדעת אפלטון:

ומה שיתחייב ממנו. ר"ל והוא מה שאמרו שהריחיים יפרדו ולא ירגיש העין בפירודם:

שלא תושג תנועת השמים. ר"ל שלא יראה תנועת השמים. פ"א שלא ישמעו קולות תנועתם:

ויראה המעוקם ישר. ר"ל ויתחייב מזה שיראה הישר מעוקם:

אין לבטוח בהם. ר"ל שאין ראוי לבטוח בהם:

כמו שיחשבו רוב אלו האחרונים, ר"ל שלא תחשוב שזאת ההקדמה יניחוה המדברים לבטלה כמו שהיו חושבים אחרוני המדברים שחשבו שכשהניחו המדברים הראשונים העצם הפרדי היתה ההנחה לבטלה, אין הענין כן, אבל כל מה שהניחו הוא הכרחי בהקדמותיהן לפי סברותיהן:

אחר שנתבאר במופת. ר"ל שנתבאר במופת לפי הקדמותיהן המשובשות:

יבצר מן החוש. ר"ל שלא יוכל החוש להשיג הענין לדקות המושג:

ובדברים יענה בהם שזה טעות. ר"ל ולפעמים יצטרכו לומר שהחוש ישיג המושגים בטעות זולתי על מה שהם:

היו מתפארים בהם. ר"ל שהאחרונים הסופיסטניים היו מתפארים שהם אומרים הענין, ואינו כן אבל קדמוניהם אמרו הענינים ההם: