במה שהיא לו התחלה או עמו. ר"ל שהתחלה תאמר על שני פנים, אם שתהיה ההתחלה נמצאת במה שהיא לו התחלה כמו הלב שהוא התחלת החי והוא חלק מן החי, ויסוד שהוא התחלה למי שהוא לו יסוד והוא חלק מן הדבר אשר לו יסוד ואין אחד מהם קודם לאחר בזמן, כי בעת היות הלב התחלת החי נמצא החי בהכרח כי אם נמצא הלב ולא נברא עדיין החי אין הלב התחלה לשום דבר כי הוא אינו חי בעת ההוא כי גדר החי גשם נזון מרגיש, אם כן בהמצא הלב שיהיה התחלה לחי נמצא החי בהכרח כי הוא מן הדברים המצטרפין אשר כשנמצא אחד מהם נמצא האחר, וכן הדין בעצמו ביסוד כי עם היות שאבן היסודית קדמה לשאר אבני הבנין מ"מ האבן ההיא אינה נקראת התחלה אלא בעת מציאות שאר האבנים אשר בכותל אשר היא התחלה להם, וזה אחד מהפנים אשר תאמר בהם התחלה, והצד השני שההתחלה אינה נמצאת בדבר שהיא לו התחלה אלא עמו, כלומר שאינה חלק מהדבר שהיא לו התחלה אלא המסובב נמצא עם העלה כמו עליית השמש לאור היום שהיא סבתו הפועלת לו ואיננה חלק ממנו שאין השמש חלק מן היום לפי שהיום חלק זמן מוגבל ואין השמש חלק זמן הוא פועל אותו החלק מהזמן הנקרא יום, אמנם בעת המצא השמש על האופק ימצא האור תכף בהכרח והוא יום, וזהו שאמר הרב או עמו וכו':

והעולם לא נברא בהתחלה זמנית. ר"ל שהעולם לא נתהווה בזמן שאם נתהווה בזמן היתה נמצאת התנועה הסבובית ואם היתה נמצאת התנועה היה נמצא גשם הגלגל והיה קדמון ואם כן יהיה הפך דרושנו שאנחנו בו, כי אנו רוצים שהעולם מחודש א"כ העולם לא נברא בזמן:

כמו שביארנו. ר"ל בפי"ג מזה החלק:

יתבאר לך התרת זה אשר סופק. ההתר הוא מה שיביא מהזרעונים אשר נזרעו בבת אחת וכו':

ולא תלאן עד יום רביעי. ר"ל הראות פעולת המאורות לא הורגשה ולא נראתה עד יום רביעי שאז נזרעו העשבים והאילנות וזהו אומרו ולא תלאן עד יום רביעי:

בהתחלה ברא השם העליונים וכו'. ר"ל בעתה שהיא התחלה לזמן לא חלק זמן ברא השם העליונים וכו', וזהו שאמר הרב שהבי"ת כבי"ת הכלי, ולא אמר בי"ת כלי במוחלט מצד כי העתה אין לו מציאות כי אם בזמן ולא יושג כ"א בשכל ואילו היה אומר בי"ת כלי במוחלט היה דומה שתהיה העתה חלק זמן ושתהיה ענין נמצא, ואינו כן כי יחס העתה אל הזמן יחס הנקודה אל הקו ומפני זה אמר הרב כבי"ת הכלי:

להיותה בלתי מאירה. זה התבאר בספר האותות ובספר השמים והעולם במאמר הראשון:

אחר כן הובדל בשלש צורות וכו'. ר"ל שהמים שמתחת לרקיע הם ענין אחד והמים אשר מעל לרקיע הם ענין שני והרקיע עצמו ענין שלישי וכל אחד ואחד נבדל בצורתו, והמים אשר מתחת לרקיע הם המים המיניים אשר בפעל הנמצאים אתנו, והמים אשר מעל לרקיע הם האד העולה למעלה מהמקום הקר מהאויר וממנו מתהוה המטר והם מים בכח והרקיע עצמו הוא המקום הקר והלח מהאויר אשר שם יעלו האדים ויתהוה שם המטר, וזהו שאמרו ז"ל הוגלדה הטיפה האמצעית ר"ל החלק הקר מהאויר אשר שם מתהוה המטר:

אל תאמרו מים מים. ר"ל כי אלו היו כופלין מלת מים היה דומה שיהיה למעלה בחלק הקר מן האויר מים בפעל ואין הענין כן כי האיד הוא מים בכח ותכף שנתהוה מן האיד מטר יורד למטה וא"כ מי שאמר ששם מים בפעל הוא שקר נגד המציאות ודובר שקרים לא יכון לנגד עיני:

וענין הוא כן איך ראוי שיאמר בו כי טוב. ר"ל ענינים נעלמים מן ההמון והם הויית אלו המים העליונים איך יאמר בו כי טוב, כי מלת כי טוב נאמרה על דבר נודע נגלה התועלת לכל אף להמון וזה אינו נודע כי אם לחכמים, וזהו שאמרו שלא שלמה מלאכת המים. ר"ל ששלמות פעולות יום שני מהמים אינה מובנת אצל ההמון אלא ביום שלישי והוא הראות היבשה:

ואי אפשר לי מבלתי שאוסיפך ביאור. הרמז"ל מוסיף עכשו טעם אחר למה לא נאמר כי טוב ביום שני:

והוא שזה וכו'. ר"ל שענין הויית המטר והרקיע עם שהם חלק גדול מן הנמצאות ע"מ אינם תכלית מכוונת מהנמצאות מצד עצמם, כלומר שמציאות המטר אינו מכוון מצד עצמו אלא מצד דבר והוא שיעלו האידים הליחות מן הארץ ותתייבש ואז תגלה הארץ ויתהוו שם הצמחים והב"ח. וא"כ אחר שהמטר אינו מכוון מצד עצמו אלא הכנה לשלמות דבר אתר והוא הראות היבשה אין ראוי שיאמר בו כי טוב כי אם בהגעת התכלית והוא הראות הארץ וביום השלישי הגיע התכלית ונראתה הארץ אז אמר בו הפסוק כי טוב זולת הכי טוב הנאמר בסוף היום ההוא, וזהו שאמר כדי שתגלה הארץ והבן זה:

ומזה אמרם אדם וחוה נבראו כאחד מתאחדים וכו'. ר"ל החומר הקרוב מהאדם והצורה האנושית הם מהוים נמצא אחד שלם והוא האדם והם אחד בבחינה זו והם שנים בבחינת החמר בעצמו והצורה בעצמה, ולזה אמר הרב שהענין מבואר נגלה אצל החכמים שהענין רומז למה שביארנו, ואמר ומה גדול סכלותו וכו':

שהנחש נרכב והוא היה כשיעור גמל. ר"ל הנחש היה הכח המדמה, ונקרא כן בעבור היותו מיוחד למנחשים ולקוסמים, והיה כשיעור גמל כלומר שהגמל צורה גדולה ופחותה ככה זה הכח הוא גדול ופחות שמרכיב ובודא צורות אין מציאות להם: וסמאל רוכב עליו. ר"ל הכח המתעורר רוכב על הכח המדמה, כי כמו שהרוכב נשוא על הנרכב כן המתעורר נשוא על המדמה והמדמה קודם קדימה טבעית למתעורר, ואחר שנמצא בדמיון הצורה המדומה התעורר המתעורר להתקרב אל המדומה או לברוח ממנו, וזה הכח המתעורר נקרא סמאל לפי שהוא מסמא את האדם ומעוותו מדרך הנכונה, ושני אלו הכחות הם הסבות הגדולות להשתמש במפורסמות ולדרוש התענוגים:

והקב"ה שוחק על גמל ורוכבו. ר"ל שהשכל האמתי מלעיג ומשחק על אלו הפעולות הגופניות אשר אין בהם שלמות הנפש כלל:

היות הנחש לא קרב אל האדם. ר"ל שהכח המדמה אי אפשר שיעשה פעולותיו בעת היות שכל האדם משכיל במושכלים, וזהו שאינו מדבר עמו ואינו מתקרב עמו כי פעולת הדמיון הפכית לפעולת המושכל:

ובאמצעות חוה נזוק האדם. ר"ל באמצעות כחות הנפש והיותה נוטה לדברים המפורסמים ניזק השכל ומעלה חלודה, נמצא שהנחש והוא הכח המדמה גורם אל שיטה השכל לדברים המפורסמים ובאמצעות הנפש ניזוק השכל א"כ הנחש הזיק השכל והמיתו:

אמנם היא קיימת בין הנחש ובין חוה וזרעו וכו'. ר"ל שהשנאה קיימת בין המדמה ובין הנפש בכללה ובין זרע המדמה ובין זרע הנפש, כי עקר כוונת מציאות הנפש הוא הכח העיוני והשכלת המושכלים והוא זרעה הנשאר מכל המונה, וזרע הכח המדמה היא פעולתו בדברים החמרים והעיוני הוא רוחני והמדמה הוא גשמי והרוחני והגשמי הם הפכים:

שזרעה הוא זרע אדם. ר"ל זרע הנפש בכללה היא המשכלת המושכלים כמו שביארנו:

והיותה מנצחת לו בראש והוא מנצח וכו'. ר"ל שזרע האשה הוא העיוני יבא ויכה בדמיון בראש בדרך שלא יקום ושלא ירים ראשו כאדם המוכה בראשו, וזאת ההכאה היא כדי שלא יבלבל הדמיון את המושכל:

והוא מנצח לה בעקב. ר"ל שהכח הדמיוני מנגד לעיוני מעשות פעולות השכלתו במהירות כמו שהנשוך בעקבו לא יוכל לרוץ ולמהר ללכת, ומפני דבר אחר המשיל עוד עקב להורות שהמדמה אינו מנגד בעצם למושכל אלא במקרה בבחינת היותו נוטה לדברים הגופניים וההנאות הגופניות:

משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ר"ל משהוטבע הכח המדמה בנפש האדם העיל בה זוהמא להמשך אחר תאות הגופניות, ישראל שעמדו על הר סיני שקבלו את המצות ונזדקקו בדעות אמיתיות והוזהרו מהתאות הגופניות פסקה זוהמתן וכו':

עץ החיים מהלך חמש מאות שנה. ר"ל העניינים המושכלים אשר יש יכולת באדם להשכילם והם עץ החיים לנפשו שהיא נשלמת בהן הוא מהלך ת"ק שנה, כלומר כל הנמצאים שהם תחת גלגל הירח עד מרכז הארץ יש יכולת באדם להשיגם על בוריים, ומפני זה אמר מהלך ת"ק שנה, כי התבאר בחכמת התכונה כי מן מרכז הארץ עד קבוב גלגל הירח מהלך ת"ק שנה, וזהו מימי בראשית כלומר הנמצאות הטבעיות: לא סוף נופו אלא קורתו. ר"ל כשאני אומר שעץ החיים מהלכו ת"ק שנה לא תחשוב שלא יהיה יכולת באדם להשכיל בענייני הגלגלים והשכלים הנפרדים שהם נופי עץ החיים כי אחר הבנת חכמת הטבע ביאר חכמת האלוהות אשר היא ענף יוצא מחכמת הטבע, כי באמת שכל האדם משכיל בהם ומבין בענייני הנופים ההם אלא שזה השעור הנאמר והוא ת"ק שנה אינו נאמר אלא מקורת האילן שהיא חכמת הטבע בלבד:

שטבע המציאות כן חייב, ר"ל עץ הדעת והוא הנטיה במפורסמות לא גלה השם יתעלה לאדם הרע הנמשך ממנו, וזהו שאמר הרב כי טבע המציאות כן חייב, באמרו גם את העולם נתן בלבם ואם לא היה העולם חרב, כך פי' הקמחי ז"ל, וה"ר שמואל ן' תבון פירש כי האדם הוא השכל העיוני בבחינת השכל העיוני לא ישתדל במפורסמות לעולם והוא נמנע עליו כי השכל בפעל לא ישיג המפורסם, וזהו שאמר ולא עתיד לגלותו, וזהו שאמר הרב וזה אמת וכו':

אלא העלות מדרגת מציאותו. ר"ל שהאדם בעומדו בגן עדן והוא זה המציאות ומשכיל כל פרטי הנמצאות אחת אל אחת אז הוא במדרגה גדולה ונכבדת ואז הוא בגן עדנו וזהו ויניחהו בגן עדן לא שהיה במקום אינו בו עכשיו:

בקריאת בני אדם קין והבל. ר"ל פעולת בני אדם נחלקות לשני עניינים, האחד קין והוא ההשתדלות לקבוץ הממון וקנות הקניינים, והשני תאר ההנהגה לעם והיותה רועה להם, בהנחת הנהגות מדיניות כשופטים ר"ל מנהיגי המדינות, ואף זאת ההנהגה היא הבל בערך ההצלחה הנפשית האמיתית והיא קנות הדעות האמתיות והשכלת המושכלות, ומפני זה נאבדו שני אלו הכחות והם קין והבל, אמנם שת והוא השכל האנושי העיוני הוא הנשאר מן האדם והוא זרע האדם באמת וזהו אמרו ויולד בדמותו כצלמו:

ואמנם הוא בענין בחינת חלקו יתעלה במציאות וחלקם שהוא האל, ר"ל אמנם אלהי השמים או אלהי עולם הוא בחינת חלקו יתעלה במציאות וחלקם, כלומר שהוא יתברך עלה פועלת לשמים או לכל הנמצאות, וזה בחינת חלקו ית' שהוא ית' עלה פועלת לכל הנמצאות והוא ית' צורה אחת כוללת כל מיני הנמצאות באופן היותר שלם, וזהו אמרו אל עולם:

וחלקם. ר"ל חלקי השמים ושאר הנמצאות הם עלולים ממנו, והרב לא רצה לגלות זה בפירוש ובמקום עלה לקח שופט, ובמקום עלולים לקח נשפטים, וזהו אמרו ודע זה: