[א] וכדאיתא לקמן וכו'. ומשמע שם דאם לא סייעו ישראל פסול אף דיעבד אבל הב"ח שם וביורה דעה סימן רע"א פסק דכשר אף בלא סייעו וכן פסקו כל האחרונים שם בשמו. אך תימא ממה שכתב הב"ח סימן י"ד זה לשונו וקיימא לן דבין בטווה ובין בעשייה אפילו ישראל עומד על גביו פסולים עד כאן. גם קשיא לי דלפי זה אף מסייע פסול דהא פסק הב"ח ביורה דעה דמסייע אין בו ממש ולא מעלה ולא מוריד. והיכי דכשר כשר בעומד על גביו לחוד אף באין מסייע, ועיין לקמן סימן י"ד ס"ק א'. כתב מגן אברהם ולענין אם טוואן חרש שוטה וקטן וגדול עומד על גביהם תליא בפלוגתא שכתב הבית יוסף בסימן ת"ס עד כאן. ולעניות דעתי יש להקל כאן יותר דהא התם פסק השולחן ערוך בסתם דפסול בכותים וישראל עומד על גביהם והכא כתב שני דעות. וכן מוכח דעת רמ"א:

[ב] וצריכין שזירה וכו'. מיהו בדיעבד אם לא שזרן לא פסל בהכי. כן פסק הנחלת צבי ופירש כן דעת השולחן ערוך. אבל מגן אברהם פירש דעת השולחן ערוך דאף דיעבד פסול ולא הזכיר מדברי הנחלת צבי. ונראה דדקדק ממה שכתב השולחן ערוך בסימן שאחר זה. והוא שישתייר מן השאר כדי עניבה אלמא דשזירה אפילו בדיעבד פסול וכן משמע בעולת תמיד. ולעניות דעתי לאו ראיה הוא, דהתם טעמא דהוי כהוסיף על ח' חוטין דפסול, אבל אם לוקח ח' חוטין בלא שזירה כלל אפשר דכשר. וכן נראה דעת הב"ח, לכן נראה לי להקל בדיעבד:

[ג] והוא שישתייר וכו'. כתב עולת תמיד ואם לא עשה מתחילה שזור רק כדי עניבה יש לפסול בדאיכא טלית אחר. ואי ליכא טלית אחר יניח בלא ברכה. והוא הדין בטוה או שזור בכדי עניבה לשמה ושאר שלא לשמה, עד כאן וצריך עיון:

[ד] [לבוש] ויש מחמירין וכו'. מזה תמיה לי על לחם חמודות דף כ"ח ע"א ומלבושי יום טוב שכתבו דלבוש השמיט מה שכתב רמ"א בשולחן ערוך דיש מחמירין לנפצן לשמן והמנהג להקל, משום דסבירא ליה דאין לחוש לזה כלל, כמו שכתב בית יוסף דלא ראה לאחד מהפוסקים שהזכיר זה, ולא ראה מי שחשש בכך, עד כאן, הא הלבוש כתב לדברי הרמ"א כהווייתן, ואין ספק אולי דבשעה שכתבו לחם חמודות ומלבושי יום טוב דברי אלו לא עיינו בלבוש בסעיף זה שהוא סעיף ג' אלא בסעיף א' כיון דרמ"א כתבו בסעיף א', וכיון שלא ראה מזה בסעיף א' חשבו שהשמיטו הלבוש. גם תמיהני על הבית יוסף איך כתב שלא ראה לאחד מהפוסקים וכו' ולא ראה מי שחשש בכך, הא האגור שהוא גדול האחרונים כתב כן וסיים שכן נוהגין בעלי נפש מאשכנז, עיין שם. ועוד מצאתי בפרישה שכתב בשם הגאון מהר"ל מפראג דמהר"ם למד מדכתיב גדילים תעשה לך ולמדינן לשמה מן לך, וסמיך ליה לא תלבש שעטנז ודרשינן שוע טווי ונוז. שוע היינו נופץ גם הב"ח כתב על בית יוסף דהשגתו אינה השגה, לכן אני אומר שראוי למדקדקים להחמיר בזה:

[ה] גודלין וכו'. בבית יוסף בשם המרדכי במקום רוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר, ובבדק הבית כתב דהתוספות בפרק התכלת נסתפקו בזה. ונראה דלכך סתם בשולחן ערוך, וכתב הש"ך ליורה דעה ריש סימן רע"ב דיש לשער בגודל בינוני והוא רוחב ו' שעורות בינונית זו בצד זו בדוחק, והן באורך שתי שעורות בריוח:

[ו] י"ב גודלין וכו'. בלבוש הטעם משום נוי ציצית ודקדק עולת תמיד מינה דסבירא ליה ללבוש דחיוב המצוה אינה אלא ד' גודלין. ולעניות דעתי ליתא דאם כן האיך לא הזכיר הלבוש דעת הפוסקים דסגי בארבע והשולחן ערוך הביאם, גם לשון שנתנו חז"ל לא אתי שפיר לפי זה אלא ודאי דסבירא ליה דחיוב המצוה הוא י"ב, והא דכתב הטעם משום נוי ציצית היינו משום דסבירא ליה דבתורה לא מצינו שיעור לאורך החוטין כמבואר לקמן ריש סימן י"ב דמדאורייתא בכל שהוא, אלא דחכמים נתנו שיעור למר י"ב ולמר ד' גודלין, ולתרווייהו טעמא דחכמים משום נוי ציצית, אלא למר בד' הוי נוי ציצית ולמר בי"ב ופסק הלבוש כחכמים ואם כן דוקא י"ב הוא חיוב מצוה, וזה ברור. וראיתי בסמ"ק וכלבו דף ט"ו טעם על י"ב גודלין נגד י"ב שבטים. כתב מגן אברהם דאם שכח להניח חוט ארוך כל כך לכרוך בו הכל יכרוך קצת כריכות מחוט אחד וקצת מחוט השני:

[ז] ולא משיורי שתי וכו'. ואין להקשות דבלאו הכי פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית דיש לומר דמתחילה ארג החוטין לשם ציצית ואחר כך ארג מהם בגד, ועיין בהרא"ש שכתב משום דבעינן תלייה לשמה משמע דאם תלשן משם ועשה מהם ציצית כשרים, אם נטוו לשמה. ורבינו ירוחם דף קס"ט כתב משום דבעינן טויה לשמה, והוא תמוה ודו"ק שקיצרתי. מיהו לדעת הרמב"ם ושולחן ערוך ולבוש משמע דאף בתלשן משם פסול:

[ח] משום ביזוי מצוה וכו'. לכאורה היה נראה לפי זה דבדיעבד כשר, וכן משמעות לשון השולחן ערוך ולבוש, אלא הט"ז ונחלת צבי פירשו דברי השולחן ערוך דאף דיעבד אסור כדברי רמב"ם. ועוד מצאתי דבעל המאור כתב טעם אחר דבעינן הכנף מין כנף. וממינים הללו אין ראויין לעשות בגד שהן פסולת הצמר. ולפי זה ודאי אף בדיעבד פסולין:

[ט] כשרים וכו'. דקנייא ביאוש ושינוי מעשה ויש אומרים אפילו בדיעבד פסולה דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו (לבוש), והט"ז הסכים ליש אומרים אלו אבל לא מטעמיה אלא משום מצוה הבאה בעבירה. ובאמת קשה לי על טעם הלבוש הא בחושן משפט שם סעיף ב' פסק דשינוי השם אף שחוזר לברייתו קנה, והכא נמי הוי שינוי השם. והשתא ניחא מה שתמה עולת תמיד ולקוח משיירי כנסת הגדולה שתמה על רמ"א דפסק כיש אומרים דכשר בטוואן וכו' הא שינוי החוזר אינו קונה עד כאן. ולא קשה מידי דהכא הוי נמי שינוי השם, ומכל מקום לדינא הכל אסור כמו שכתבתי בשם ט"ז. אך קשה על הט"ז הא לקמן סימן תרמ"ט סעיף ב' מבואר דהיכא דאיכא יאוש ושינוי לא הוי מצוה הבאה בעבירה. ויש לתרץ דכיון דשינוי הוא על ידי שנעשה חוטין וקיימא לן דבעינן טויה לשמה אם כן הוי השינוי בסיוע מצוה, והוי דומיא למקדיש בהמתו שכתבו תוספות פרק מרובה דף ס"ז. אך תימא הא השיג ט"ז על בית יוסף שפירש דברי רמב"ם דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו, וכתב עליו הט"ז זה לשונו תמה אני על פי קדוש דאישתמיט ליה סוגיא דש"ס פרק הגוזל קמא דמבואר שם דליבון הוא שינוי שאין חוזר לברייתו, וזה שגזל צמר ועשה מהם חוטין על כרחך כבר ליבנא דבלא ליבון תחילה אי אפשר לעשות מהם חוטין, עד כאן דבריו בקצרה, ולכן פירש דברי רמב"ם משום מצוה הבאה בעבירה. ובאמת שכן פירש רש"י שם מלבנו תחילה ואחר כך טוואו, ואם כן תימא הא נעשה שינוי קודם הטויה. ועוד תמיהני על ט"ז מאי תמה על בית יוסף דילמא מיירי רמב"ם שגזל צמר לבן ואחר כך טוואן ועשה ממנו חוטין כמו דמוקי הש"ס מתניתין דגזל צמר ועשה ממנו בגד דמיירי בגזל צמר טווה, עיין שם. ובאמת קצת קשה דהוה ליה לש"ס לשנוייא דמיירי בגזל צמר לבן וטוואה ועשה ממנו בגד, ויש ליישב ודו"ק. ומכל מקום בדברי רמב"ם ודאי יש לפרש כן. עוד תמה הט"ז על בית יוסף שפירש דרמב"ם מיירי קודם יאוש אם כן קרא דועשה למה לי, דבפרק מרובה פריך אי לפני יאוש למה לי קרא, עד כאן. ואדוני אבי הרב נר"ו תירץ דבעיא הכא קרא הואיל דאיכא שינוי. וקצת קשה דהש"ס קאי בקרבן ואיכא נמי שינוי השם ואפילו הכי פריך למה לי קרא. ולעניות דעתי נראה דמעיקרא לא קשה מידי דיש לומר דקרא בעינן לגזל חוטין דפסול אף אחר יאוש. ועל כרחך צריך לומר הכי לנימוקי יוסף דסבירא ליה בגזל צמר ועשה חוטין דכשר, אם כן על כרחך מוקי לקרא בגזל חוטין. עוד יש לומר כמו שכתבו תוס' סוכה דף ל' דדוקא בהקדש פריך למה לי קרא דהא הוא חולין, ועיין לקמן סימן תרמ"ט באליהו זוטא ובהקדמת בית יעקב מזה:

[י] צמרה פסול וכו'. דמספקא לן אי הוי כמשתחוה למחובר דאין נאסור להדיוט והוא הדין לגבוה או וכו' לבוש, ותמהתי באליהו זוטא הא בש"ס עבודה זרה דף מ"ו איפשיט דיש נעבד במחובר לגבוה וכדפסק הרמב"ם סוף פרק ד' [מהלכות איסורי מזבח], וכמו שכתב כסף משנה להדיא אלא דאיבעיא הוא אף דמחובר אסור לגבוה, מכל מקום מיבעיא אי אמרינן דהוא הדין לענין מצוה או לאו אלא דוקא לענין קרבנות. וכן מוכח בפירוש רש"י דף מ"ו ד"ה לולבו מהו למצוה וכו', ועוד הא תחילת איבעיא במחובר לגבוה הוא, אי דמי לבהמה דמותר להדיוט ואסור לגבוה כדפירש רש"י שם. ואם כן אף דמחובר מותר לגבוה, מכל מקום בהמה ודאי אסורה. והוא הדין לצמרה שמחוברת בבהמה דלא עדיף מבהמה גופא. אלא ברור האי איבעיא אי אסור נמי למצוה ולא תליא כלל במחובר. ואדוני אבי הרב נר"ו תירץ על תמיה ראשונה דגם הלבוש סבירא ליה דלגבוה אסור במחובר. ומה שכתב והוא הדין לגבוה פירוש דבר מצוה דאיכא נמי ביה צורך גבוה. אבל לגבוה ממש ודאי אסור. כתב עולת תמיד דלמה שנתבאר בחושן משפט סימן ש"ס בגזל צמר וצבעו בצבע שאין יכול להעבירו קנייה בשינוי, הוא הדין הכא לענין ציצית ולמעשה צריך עיון, עד כאן. ולי משמע מרמב"ם פרק ד' מהלכות איסורי מזבח וש"ס שם דאף שאין יכול להעבירו פסול לציצית, דהכא בעינן שינוי דמאיס לגבוה. ועוד דהא פסלו הצמר אפילו לתכלת. ובריש פרק הגוזל קמא משמע דתכלת דומה לקלא אילן דלא הדר וכן משמע במנחות דף מ"ג:

[יא] לפשתן נטוע וכו'. נתבאר באליהו זוטא עיין שם:

[יב] יעשה נקב וכו'. לתלות שם הציצית ואז כשתולין שם הוי על הכנף שעליו מונחים אף על פי שאינם למעלה ממנו שאין פירוש על במקום הזה למעלה, כן כתב מלבושי יום טוב:

[יג] כשר וכו'. משמע דאם עשאו בתחילה שלא כדין פסול וכן כתב הב"ח דבין עושה בפחות מקשר גודל בין יותר מג' אצבעות פסול. וכן משמע לי מש"ס מנחות דף מ"ב דרב סמא חזיא לקרנא דגלימא דרבינא דסתם כמלא קשר גודל, אמר ליה לא סבר מר דצריך שירחוק קשר אגודל, אמר ליה ההיא בשעת עשייה איתמר, עד כאן. ואי בדיעבד כשר מאי הקשה ליה רב סמא הא זה דיעבד הוי. גם רבינא הוה ליה לשנוייה ההיא לכתחילה איתמר, אלא דפסול אף דיעבד. וכתבתי זה לאפוקי מכנסת הגדולה שכתב דמהר"י פאיגא צידד לומר דבדיעבד כשר, על כן לא הזכיר מדברי ב"ח ולבוש והוכחתי הנזכר לעיל. כתב מגן אברהם דאם עשה הנקב למעלה מג' אף על פי שבקושר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפיים והוא למטה מג' פסול. והוא הדין איפכא בקשר גודל כשר, אם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולא מן העשוי:

[יד] לעשות אימרא וכו'. הטעם כתבו בית יוסף ונחלת צבי דלאו כולי עלמא דינא גמירא ויבואו לומר שהוא פסול או יאמרו שאחר שניתקן החוטין הטיל הציצית עד כאן. ולעניות דעתי הטעם כפשוטא דודאי ראוי לכתחילה לעשות בענין שלא ינתקו שיהא על הכנף, דאף אם ניתק כשר. מכל מקום לכתחילה עדיף יותר שלא ינתק וזה נראה דעת הלבוש, וכן הב"ח:

[טו] שלא ינתק וכו'. פירוש כדי שלא יקרע הבגד למטה בשפתו ויפחות מקשר גודל משפתו עד הנקב שבו הציצית. וכן פירש רש"י בפירוש שני על גלימא דרבינא שסתר מה שהבאתי:

[טז] שקורין אורלייו וכו'. ובלבוש לייס"ט וזה לשון לחם חמודות שקורין בלשון אשכנז בענדיר, וכתב לבוש דאין חילוק בין מן הצדדים בין למטה בשפת הבגד:

[יז] ארבעה וכו'. דאי כתב גדיל הוי משמע ב' חוטין שאין יכולין לעשות גדיל בפחות משנים השתא דכתיב גדילים הם ד' ועיין אליהו זוטא ומעדני מלך כ"ה. ואם ארבע שהיו ג' מצד זה וה' מצד זה כתב מלבושי יום טוב בשם דרשות מהר"ש דכשר. ומה שכתב יחתוך פירוש לכתחילה יחתוך קודם שיתחבם וכתבו האחרונים שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו. ומה שכתב ויכפלם דכתיב פתיל כעין פתילה שהיא כפולה ועיין באליהו זוטא:

[יח] שאם כרך וכו'. ופירש עולת תמיד דאי כרך או קשר קאמר, והא דנקט כריכה קודם לקשר אף שקושרין ואחר כך כורכין משום דקא משמע לן דאם כרך ואחר כך קשר יצא בדיעבד עד כאן. ותמיהני הא בבית יוסף מפורש דאם כרך ולא קשר או קשר ולא כרך אינו פוסל עד שיכרוך חוליא ויקשור אחריה וקשירה שסמך לכנף אינו מעלה ואינו מוריד, וכן כתבו הט"ז ונחלת צבי בפשיטות וכן כתב מגן אברהם. ונראה דמשום הכי נקוט השולחן ערוך כריכה קודם לקשירה להורות דבקשירה ראשונה אין פסול אף שכרך אחריה, עד שיקשור אחר הכריכה. ונראה דבעינן נמי שני קשרים שהוא קשר של קיימא, וכן מבואר בלחם חמודות דף ק"ח:

[יט] ויקשור שני פעמים וכו'. ועושין כן לחזק כל הכריכות למנין חמשה חומשי תורה אבל מדאורייתא סגי בקשר אחד. יש אומרים שהוא התחתון סמוך לענף ויש אומרים שהוא העליון סמוך לבגד, לבוש. ואני אומר דאף ליש אומרים אלו אינו הקשר שסמך לכנף בגד ממש קודם שכרך החוליא, אלא הקשר שאחר כריכה הראשונה, כמבואר בבית יוסף דף ט"ו ע"ד. ונראה דהלבוש שהביא דברי היש אומרים בהכי היינו שהבין מה שכתב הבית יוסף דף י"ג עמוד ד' בשם הרמב"ם דקשר שאצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף הוא דאורייתא, פירושו קשר הסמוך לכנף. ולא נהירא דקשר שאחר חוליא ראשונה קאמר, לאפוקי ממי שפירש דקשר שאחר כל הכריכות הוא דאורייתא, וזה ברור למעיין גם בסוף סעיף זה במה שכתב דאם קשר ולא כרך ואחר כך פסק דפסול ליתא. ונפקא מינה בערב שבת עם חשיכה דסמכינן אדין תורה:

[כ] ובשני תשע וכו'. הלבוש ואחרונים הסכימו לעשות ח' דהוי ל"ט כמנין אותיות שניות של שם בן ד', הוא שם של כוז"ו הנכתב על המזוזה כדאיתא ביורה דעה סימן רפ"ח. וכתב בשל"ה בשם רש"ל טליך הוא הטלית אורות גימטרי"א תרי"ג כמו ציצית, והכריכות יהיה מנין ט"ל, והוא טל אורות טליך, וכן כתב במטה משה, וכתב דיכוין דשבעה ושמונה הוא נגד שם של י"ה, ואחר כך י"א שהוא נגד ו"ה, ואחר כך י"ג בגימטריא אחד, וזהו ה' אחד. כתב הלבוש שבעה עושין נגד שבעה אוירים שבין שמונה רקיעים דהיינו שבעה כוכבי לכת ורקיע השמיני שבו כוכבים ומזלות, שמונה עושין נגד ח' אוירים כשכוללין רקיע תשיעי עמהם והוא גלגל יומיה, י"א נגד מזלות אף שהם י"ב מכל מקום שם סרטן לא הוזכר בכתב ועוד דטלה וגדי כמעט צורה אחת, י"ג נגד י"ב גבולים אלכסונים שבכל רקיע ורקיע עם המרכז שביניהם, ופירש מלבושי יום טוב ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות, ומן המרכז אל כולם יהיו י"ב אלכסונים בהגבלת קצתם לקצתם עד כאן, ומכל מקום יזהר שיעשה כל הכריכות עם הקשר שלהם שוות דהיינו כל אחת עם הקשר ברוחב גודל ולא יעשה אחת רחבה מחברתה משום נוי ציצית ופירש בלחם חמודות שיהיה בחוליא ראשונה מפורדת הרבה, ובשניה לא כל כך, ובשלישי יקרבם, וברביעית יהיה מקורבים לגמרי, אבל סיים שראה ציצית של ר' שלמה מלכו שאינם שווים לגמרי, גם במספרם ראה שהכריכות ראשונות שאצל הטלית הן עשרה, ואחר כך ה' ו' ואחר כך ה' היינו כאותיות שם הוי"ה:

[כא] נהגו וכו'. והלבוש כתב ואין נוהגין כך באלו ארצות דשזירה היא חזקה ואין נפרדין, עוד טעם כתב מגן אברהם דהוי כמוסיף על הקשרים כתב לחם חמודות שראה בציצית של ר' שלמה מלכו שלא היו קשורים. כתב במגן אברהם אל יחתוך ראשי חוטין בסכין, שנאמר לא תניף עליהם ברזל. ויפסוק אותם בשיניו שהם ל"ב ויעסקו בחוטין שהם ל"ב. כתב מגן אברהם טוב לעשות החוטין בינונים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו:

[כב] לאורך הטלית וכו'. אבל אין קפידה כל כך לפסלו ועל כל פנים יזהר שלא יתלו באלכסון על קרן זוית דהוי כ"ח ציצית ועוד שהוא מנהג הקראים:

[כג] ויש מתירין וכו'. אפילו של עור שאין עשוי אלא לחזקם ולא בתורת כנף: