[א] בני חורין וכו'. לאפוקי עבדים גמורים ובחצי עבד וחצי בן חורין יש להסתפק, ונראה כיון דקיימא לן דכופין את רבו ועושה בן חורין הרי חייב וכן משמע בריש חגיגה, עד כאן לשון עולת תמיד. וקשה דלקמן סימן קצ"ט בזימון כתב זה לשונו מדכתב עבדים ולא כתב בן חורין משמע דחצי עבד מזמנים עליו, עד כאן, ואם כן הכא דנקט בן חורין הוא לאפוקי חצי עבד, גם מהא דחגיגה שכתב אין ראיה כלל דשם הטעם מי שיש לו אדון אחד וכו' וכיון דכופין רבו הוי כאילו אין לו רבו אלא אדון אחד וחייב בראייה כמו שכתבו תוס' שם דף ד' ד"ה לא וכו', ובפרט למה שכתבתי בחידושי רשב"א גיטין דף ס"ו ולא הקפידה תורה בעבד משום שיש לו אדון אחד אלא משום שרבו מעכבו משום ביטול מעשה ידיו, ובזה שכופין לרבו לשחררו ואין לו מעשה ידיו חייב בראייה עיין שם, ואם כן בשאר מצוות נשאר בו חצי עבדות עד שיכתוב לו רבו שטר שיחרור, וכן הדין בשופר סימן תקפ"ט וסימן תרפ"ט במגילה ואפילו לעצמו אינו מוציא:

[ב] גומרין וכו'. לשון שבלי הלקט דף ג' קריאת הפטרה או התורה שהתחילו בעשרה גומר, עד כאן. משמע דאם התחיל בקריאת התורה גומר ולא יתחיל הפטרה ודלא כמשמע במגן אברהם, ולעיל ריש סימן קכ"ח הבאתי ראיות לזה ושם ביארתי מדינים אלו וכל זה בברכה לפניה ולאחריה, דאי בלא ברכה כתב בכסף משנה פרק ח' מהלכות תפילה דמותר לקרות בפחות מעשרה:

[ג] אפילו בגלילה כספר תורה וכו'. נראה דבשעת הדחק מותר כיון שאין איסור אלא משום כבוד ציבור, ואף למה שכתב בית יוסף דמשמע מראבי"ה דאף שהציבור מוחלין על כבודם, ואסור כדי שיהא נפשם עגומה ויקנו ספר תורה (ומזה קשיא על ט"ז סימן נ"ג ס"ק ב' עיין שם ואין להאריך). נראה היינו לקרות בקביעות אבל כשאירע כן באקראי שאין להם ספר תורה אחרת מותר, ועוד דהא רוב הפוסקים חולקים על ראבי"ה. גם נראה לי דראבי"ה מיירי בחומשין שלנו אבל בחומש אחד העשוי כתיקון ספר תורה לא שייך טעם זה דעל כרחך יקנה יותר דהא אין להם אלא חומש אחד וצריך עיון, ועיין לקמן סוף סימן זה בחומש שלנו:

[ד] אבל בחומשים שלנו וכו'. אפילו כתובים בקלף ובכל דקדוק מכל מקום יקרא השליח ציבור סדר אותו שבת בחומש ויפטיר הפטרה בלא ברכה (שיירי כנסת הגדולה), והיינו שיקרא בקול רם כמו בשאר פעמים, ועיין סימן רפ"ב ס"ק ו':

[ה] מוציאין ספר תורה אחרת וכו'. כתב מלבושי יום טוב ורבינו הגאון מורינו הרב ליווא זכרונו לברכה הנהיג פה פראג שלא להוציא אחרת וכו' דפסק כמאן דסבירא ליה דדוקא חסירה יריעה אחד אין קורין בה ולכתחילה אין להוציא בחסירה אפילו תיבה אחת אבל אותיות המקלקלים בקריאה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ובייתור אף לכתחילה מוציאה עד כאן לשונו. וכן ראיתי בספר תפארת ישראל וכן פסק לחם חמודות דף פ"ז, ומסקי דמכל מקום אותו חסר יקראו בחומש, ומשמע קצת מדבריו כשקורא בחומשין שלנו אין איסור משום בעל פה, וכן בתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל בס"ק ג' משמע קצת הכי, ולקמן סימן תר"צ סעיף ד' במגילה לא משמע הכי וצריך עיון. ועוד שכתבו דדוקא בענין ובפרשה שלימה שייך איסור דבעל פה, אבל תיבה שצריך לצרף אל דיבור שהוא עמו לא נקרא דברים. ובאליהו זוטא כתבתי דנוהגין פה פראג כסתימת השולחן ערוך ולבוש, וכן היה נוהג זקני הגאון זכרונו לברכה, וגם הט"ז וש"ך ביו"ד סימן רע"ט פסקו כשולחן ערוך ולא הזכירו מהני רברבי, וכן משמע בתשובת מהר"מ לובלין ונחלת צבי ושאר אחרונים, ובשל"ה דף קל"ה החמיר יותר דאפילו שאין נשתנה בענין רק הלשון כגון כבש וכשב מוציאין אחרת והשיג על הלבוש דפסק דאין מוציאין בזה. ולעניות דעתי השגתו לחינם, דגם הלבוש סבירא ליה הכי דהא כתב סוף סעיף זה שאין הענין והלשון משתנה אין להוציאה וכו' משמע שאם נשתנה הלשון אף שאין הענין משתנה מוציאין. ועוד נראה לי מבעל הטורים פרשת ויקרא דאפילו בענין יש שינוי בזה שכתב דכשב הוא גדול מצאן, אם כן אפשר דכבש היינו צאן ואחי הרב מורינו הרב ר' מיכל אמר כיון דאיתא בילקוט פרשת פנחס כבשים בית שמאי אומרים שהן כובשין עוונותיהן של ישראל בית הלל אומרים שהן מכבסין עוונותיהן של ישראל, אם כן בכשב לא נשמע זה והוי שינוי. בענין מעשה שנמצא ספר תורה סוף פרשת מסעי וגדירות לצאנכם במקום וצאנם, והוריתי להוציא אחרת חדא דהלשון משתנה כמו בכבש וכשב לדעת של"ה, ועוד דבגור אריה כתב דצאנכם מורה על ריבוי צאן כמו צונה ואלפים כולם, אם כן הענין גם כן משתנה. מעשה בסוף פרשת וירא מפרשת לך לך הגר אל תיראי חסר יו"ד והיה נראה לי להוציא אחרת דהוי שינוי בענין דבלא יו"ד אינו לשון יראה אלא לשון ראה, ובפרשת מקץ כתיב בשני יודי"ן ותרגומו ודחילו, ויש מספקין כיון דנקרא תראי בלא יוד כמו ביו"ד אך בלא יו"ד אין נקרא תנועה גדולה. ונראה דכל שיש ספק קצת אם יש שינוי בענין יש לסמוך על הגדולים הנזכרים לעיל שאין להוציא אחרת. כתב מגן אברהם ואם נדבקה אות לאות יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר, ואין צריך להוציא אחרת, ב"ח סימן ל"ב, ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנדבק בסופה אבל כשנדבק באמצעיתו וכל שכן בראשה מודה דפסולה, כמו שכתב בתשובת סימן תרי"א, עד כאן לשון מגן אברהם. ולעניות דעתי משמע בב"ח בכל ענין אין להוציא אחרת, וטעמא נראה לי דהרשב"א דפוסל בנדבק בראשה ואמציעתה והיינו משום דסבירא ליה דהוי כחק תוכות ולא מהני גרירה, אבל למאי דקיימא לן בסימן ל"ב דמהני גרירה, יש לסמוך על סברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, גם כדאי הם גדולים שהבאתי לסמוך בזה שאין להוציא אחרת מיהו אם נשתנה צורת האות על ידי הדבקות עד שאין ניכרת יש להוציא אחרת, וכהאי גוונא כתב הב"ח באבן העזר סימן קכ"א וביותר לא מיבעי אות אחת ויש שינוי ענין דמוציאין כדמשמע סוף סימן זה אלא אפילו תיבה אחת שלם כפל נוהגין נמי להוציא אחרת, וטעמא נראה דכפל נדרש והוי שינוי ענין ויתר כנטל וכן ביו"ד ריש סימן רפ"ג בדיבוק תורה עם נביאים, ועיין ט"ז יו"ד סוף סימן רע"ד ועיין לעיל סימן ל"ב ס"ק ל"ז. ומזה הט"ז מסיק שם דכשנמצא טעות באחרון עד הקדיש ובתוך המפטיר אין להוציא כלל, וטעמו דש"ס ערוכה ביומא יאמר ובעשור בעל פה כדי שלא יגלול ספר תורה בציבור, והאריך שם ושאין לחלק בין זמן הש"ס להאידנא, עד כאן. ותמיהני שלא הזכיר מדברי הב"ח בסוף סימן קמ"ד דמסיק שיש חילוק עיין שם, ועוד הא בירושלמי פרק בא לו קאמר דקורין ובעשור בעל פה משום שהוא סדרו של יום. גם נראה לחלק דבעשור לחדש אינו מצד תקנות עזרא אלא מצד חיוב כדפירש רש"י שם, לכן קורין בעל פה, מה שאין כן כל קריאותינו הוא מצד התקנה של עזרא ועזרא לא תיקנו אלא בספר תורה כמו שכתב בריש סימן קמ"ד, ואפילו על תיבה אחת אם אינו קורא בספר תורה אפשר דהוי כלא קיים התקנה, ונראה דהיינו טעמא נמי דאין נוהגין כמהרי"ל ולחם חמודות ודו"ק, וכן בסוף סימן מ"י חולק על הט"ז. ואף שיש לתרץ כל מה שהקשה על ט"ז דמה שכתב דבעשור שייך טעם דרגיל בה לכך קורא על פה, נראה לעניות דעתי ממרדכי שהביא בית יוסף בסימן מ"ט דלא שייך טעם בועשור לחודש טעם דגריסי עיין שם. גם הטעם שכתב כיון שאין מוציא אחרים בקריאת ובעשור לחודש מותר בעל פה, לדברי הב"ח שם שכתב דזה מיירי כשרגיל בה דאז מותר לעצמו אבל לא להוציא אחרים ואי אפשר לומר כן. ומה שכתב בשם רבינו יונה דפרשת קרבנות שאני, משמע מבית יוסף ומשולחן ערוך שם שכל הפוסקים פליגי על רבינו יונה, מכל מקום לדינא יפה כיוון, וכן נוהגין אפילו באחרון ומפטיר של שבת, וכן פסק בתשובת באר עשק וסיים שפעם אחת נמצא כמה ספרי תורה זה אחר זה בטעות אחר שנשלם חובות היום והיה טורח ציבור מאוד והורה לגמור הפרשה באותו ספר תורה, עד כאן ולא כמגן אברהם. ועתה נדפס מחדש ספר ט"ז מאורח חיים וכתב דביו"ד סימן רע"ט העליתי לנהוג דאם נמצא טעות במקום שאי אפשר להפסיק כגון שלא ישתיירו שלושה פסוקים או שהוא בקריאת אחרון יאמר הטעות בעל פה וישלים בפסולה ואחר כך יברך אחריה, עד כאן. ותימא יותר דביו"ד מבואר דדוקא באחרון אבל בנמצא טעות במקום שאי אפשר להפסיק דבלאו הכי מוציאין אחרת שמפסיקין ומברך באחרונה אחריה. ומה שתמה הט"ז על רמ"א דלמהר"י בי רב אפילו קרא שלושה פסוקים לא יברך אחריה אלא יוציא ספר תורה אחרת עד כאן לשונו. לעניות דעתי סבירא ליה לרמ"א דמודה בזה מהר"י כיון שאפשר להפסיק אם מוציא אחרת הוי כהיסח הדעת לגמרי וצריך לברך ברכה ראשונה על מה שיקרא בשניה מה שאין כן באי אפשר להפסיק, ובזה נדחה כל מה שכתב מגן אברהם בזה:

[ו] ואפשר להפסיק וכו'. ואם אי אפשר להפסיק אינו מברך אלא אשניה, וכתב המרדכי כגון שהוא רביעי בראש חודש או בחולו של מועד שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליהם או שהחסרון בסמוך לפרשה שתי פסוקים דהוי דומיא דכהן גדול המוטל עליו לקרות הכל, עד כאן ונראה דבעשרת הדיברות, ותוכחה, ושירת הים הוי נמי אי אפשר להפסיק כדאיתא פרק ט"ז דמסכת סופרים וצריך עיון, והוא הדין בשמונה פסוקים שבסוף התורה וכמו שכתבתי בסימן תרס"ט ס"ק י"ז. כתב בתשובת נחלת שבעה מעשה שעלה החזן לספר תורה בפרשת וישב לששי ואחר שקרא שלושה פסוקים בסוף פסוק שלישי וחטאתי לאלהים היה טעות והיה כתוב וחטאת ולא רצה לפסוק בזה הפסוק משום אל תעמוד בדבר רע, וצויתי שיקרא עוד פסוק אחד ויברך אחריה ואחר כך בספר תורה השניה יחזור לאחוריו אותו פסוק ראשון כי אינו יוצא בו מאחר שנמצא בטעות קודם פסוק רביעי ולא קראו אלא כדי שלא לסיים ברע, עד כאן דבריו בקצרה, ומשמע שאם אחר עולה יש לחזן לסיים שם. ומשמע ממרדכי הנזכר לעיל דבשבת שאפשר להוסיף פסוק אפילו באחרון אם קרא שלושה פסוקים, ואם האחרון הוא כהן נראה דמכל מקום מותר לקרות בספר תורה שניה כהן או ישראל, ועיין לעיל סימן קל"ה סעיף יו"ד וצריך עיון:

[ז] טעות גמור וכו'. ברמב"ם פרק ד' מהלכות ספר תורה וכן הדין כשכתב מלה שהיא קרי וכתב בקריאותה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה, עד כאן. מעשה שנמצא בספר תורה ירדנה בפרך במקום ירדנו, ופסק זקני הגאון זכרונו לברכה להוציא ספר תורה אחרת, ודומה אותו ספר תורה שכתב רחבה במקום רחבו דפוסל בתשובת מהר"מ לובלין סימן צ"ו, ומהאי טעמא כתב בתשובת שער אפרים סימן צ' בספר תורה שנמצא וחמשתיו חסר יו"ד בין תי"ו לוי"ו אף שנוכל לקרות התיבה בלא יו"ד כאילו כתב ביו"ד, מכל מקום מדדרשינן בפרק הזהב מדכתיב וחמשתיו של חמשיות הרבה הוה כמו רחבה ורחבו, וכן הדין אם נמצא הוא במקום והוא, באר עשק סימן כ"ד. ומשמע דאם אין שינוי מענין ולשון אף שהוא טעות ידוע בבירור אין מוציאין אחרת וכן משמע בדרכי משה ליו"ד סימן רע"ט ודלא כמגן אברהם. ומכל מקום יראה אם נמצא מאין יבמה בפרשת כי תצא מלא ביו"ד שיש להוציא אחרת דאם זה מלא אין לימוד מאין לו עיין עליו, ועוד דאין מלא צריך לדרשה בקידושין דף ד' דמשמע שם דמאן בלעם לבד לא היה נלמוד, ועיין תשובת רדב"ז סימן ק"א אם להגיה על פי הזוהר או דרש. כתב בתשובת צמח צדק סימן קי"ט היה צריך לומר מגרשיהן בנו"ן אין מוציאין אחרת דמ"ם בנו"ן מתחלפת, עד כאן. וצריך עיון גם צריך לומר כיון דמתחלפין לא מיקרי גם שינוי לשון. כתב בתשובת באר עשק סימן ל"א ספר תורה שראש הלמ"ד מגיע לאויר התי"ו והיא מעט מעט עד שנשאר צורת תי"ו כראוי כשר ואם נכנס הרבה פסול, עד כאן. ואם ההי"ן נוגעין בגגין כחוט השערה עיין סימן ו' שם ועיין לעיל סימן ל"ב. כתב באר שבע דף קי"ג ספר תורה שכתב בה לעיני כל ישראל בסוף השיטה שבסוף הדף פסולה, וכן אם יש בה נקודות להפריד הפסוקים בין פסוק לפסוק אף שאינה ממוצעת אלא למעלה מהם בין פסוק לפסוק עיין שם. ועיין בתשובת שער אפרים בכיוצא בזה בסימן פ' ופ"א בווי"ן וזיינ"ן וממי"ן הנכתבים שלא כתיקונן. ספר תורה שבלו ואכלו עש באותיות השם וכן אם נפסקו קצת אותיות ברגל ואין בהם היקף גויל תיקונו עיין בתשובת באר עשק סימן ז' נמצא בפרשת ויגש כי תועבת מצרים כל רועי צאן ביו"ד במקום רועה בה"א לכאורה הוי שינוי ענין דרועי לשון רבים כדכתיב והאנשים רועי צאן ורועה לשון יחיד כדכתיב והבל רועה צאן רועה אחד יהיה לכולם, אך כתיב ויאמרו אל פרעה רועה צאן בה"א והוא לשון רבים, גם בתרגום פירש רעי ענא. כתב בהלכות גיטין אם כתב אליצור פדהצור עמינדב וכדרלעומר בשני שיטין פסול, עד כאן, וכן כל כיוצא בזה, ונראה דהוא הדין בספר תורה. כתב שיירי כנסת הגדולה סימן רפ"ב אף כשכבר נודע שספר תורה זו פסולה ושכחו והוציאו וקראו בה אין לפסול מה שקראו כבר, כתב מגן אברהם אפילו לא נודע עד אחר שקראו שלושה ארבעה פסוקים אחר הטעות אין מתחילין אלא ממקום שפסקו, עד כאן, ועיין לעיל ס"ק ו':

[ח] אבל משום חסירות וכו'. רמ"א הכריע מנפשיה בין האגור שפסק שלא להוציא אחרת אפילו בחסר פסוק ובין מהר"י שפסק להוציא וכך מפורש בדרכי משה ליו"ד סימן רע"ט ובהגהות שער אפרים סימן פ"ב האריך ותמה על רמ"א בחינם עיין שם:

[ט] ובשעת הדחק וכו'. והלבוש פסק סתם כיש מחמירין וצריך עיון, ונראה דסבירא ליה ללבוש מדהביא רמ"א שני דעות בלשון יש אומרים והביא יש מחמירין באחרונה משמע שכן הלכה, וכהאי גוונא כתבתי בסימן ק"מ ס"ק ד' בשם הדרישה, וטעמא נראה לי משום שכתב בית יוסף שתשובת הרשב"א הוא יש מחמירין ועליו יש לסמוך. אך קשה לי הא בסימן קמ"ז מביא בית יוסף תשובת רשב"א זה לשונו, שאלת בראש חודש שחל בשבת ואין לו אלא ספר תורה אחת אם מותר לקרות המאורע בחומשין שלנו, תשובה מותר לקרות המאורע בחומש שהרי בפרק בא לו התירו לקרות על פה דברים שבכתב ואסרו לגלול מפני כבוד ציבור כל שכן כאן שקורין בכתב שאין גוללין, עד כאן. אם כן כל שכן שמותר לקרות בספר תורה פסולה בשעת הדחק שאין ספר תורה כלל וסותר אהדדי. ודוחק לומר דמיירי בחומש אחד שעשוי כתיקון ספר תורה דהא קאי על השאלה בחומשין שלנו והם אינן עשוין כתיקון ספר תורה כדאיתא בתשובת הרשב"א סימן תת"ה, גם דוחק לומר דמיירי בלא ברכה וצריך עיון, ועיין לקמן סימן קמ"ד עוד מזה. כתב לחם חמודות דף פ"ד יראה לי דאף לדברי המקילין לא הקילו במאי דאיתמר בהדיא בש"ס, אם חסירה יריעה אחת אין קורין בה, עד כאן. ותימא דאישתמיטתיה הגהות מרדכי דגיטין דדייק מש"ס הנזכר לעיל דנקט אין קורין בה ולא קאמר דאסור לקרות אלא שמע מינה דאין קורין היכא דאפשר אבל בשעת הדחק שרי וכן מבואר בכלבו ואבודרהם דמאן דמקיל מקיל נמי בחסר יריעה. ובעיקר הדין יש לפסוק כיש מחמירין כדעת הלבוש וכמו שזכרתי, וכן בשיירי כנסת הגדולה כתב שכן מנהגם. אך ראיתי בתשובת מהר"מ מלובלין סימן פ"ד שפסק להקל בשעת הדחק בשחרית בשבת לקרות שבעה גברי בספר תורה הפסולה ולא יותר ובשבת במנחה לא יוציאה כלל לקרות כיון שלא תיקנו עזרא אלא בשביל יושבי קרנות, עד כאן, וכדאי לסמוך עליו בשעת הדחק. ונראה דאפילו להוציא לכתחילה כשאין אחרת מדכתב במנחה הטעם משום יושבי קרנות, משמע דבשחרית מוציאין אותה ודלא כמגן אברהם, ומשמע אפילו מפטיר לא יקראו בשחרית דהא קיימא לן בסימן רפ"ב דהמפטיר עולה, ואם כן השביעי הוא כמו מפטיר, ויקרא הפטרה בברכותיה כנזכר לעיל:

[י] יש להקל וכו'. כן כתב בית יוסף בשם נימוקי יוסף בשם רבו, וראיתי לרבינו הגאון בספר תפארת ישראל שכתב דדבריו אינן מובנים אי מפרש בתוס' ור"ן דדוקא יריעה אחת פוסלת אם כן אפילו באותו חומש נמי יקראו בו, ואם אין חילוק בין תיבה ליריעה אם כן בשאר חומשין נמי לא יקראו דהא לא חזי למילתיה, ותדע מדבעיא הש"ס בגיטין דף ס' למיפשט בעיא דמהו לקרות בחומשין בציבור מהא דספר תורה שחסר יריעה אין קורין בו, אם כן על כרחך צריך לפרש אין קורין בו בכל ספר תורה אפילו בשאר חומשין, ולמסקנא דקיימא לן דאין קורין בחומשין איך נאמר דמותר לקרות בספר תורה שחסר דבר זה לא יתכן, עד כאן, ונמשך אחריו לחם חמודות דף פ"ד. ותמיהני על מאורות הגדולים דאישתמיט להו תשובת הרשב"א סימן תרי"א זה לשונו, שיש לי לומר שחסר יריעה אחת דוקא והוא שחסר בחומש שאינו קורא בו דהשתא פסול משום יריעה שחסר, אבל אות אחד או פסוק אחד לא דלא מיקרי חסר אלא מוטעה אבל אם חסר אפילו אות אחת באותו חומש פסול עד כאן לשונו. ואם כן דברי נימוקי יוסף מובנים דסבירא ליה דאם חסר יריעה פסול אפילו בחומש אחד משום דנקרא ספר תורה חסר, אבל כשחסר פסוק אחד לא מיקרי חסר רק מוטעה, לכן כשר כשהוא בחומש אחר, וראייתו מש"ס לאו ראיה כלל דש"ס פשיט מחסר יריעה, אבל מה דנקרא מוטעה כשר בחומש אחר ודו"ק. ועוד מצאתי בחידושי רשב"א בגיטין דף פ"ג זה לשונו, ואסקינא דאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור, ונראה לי להלכה דכיון שכן אפילו נמצא טעות וכו' ומשום דמחסר במילתא נמי ליכא דהא במילתיה דההוא חומש לא מיחסר כלום, עד כאן לשונו. ומשמע דמפרש כיון דלמסקנא קאמר טעם מפני כבוד הציבור ולא משום איסור אחר אם כן מפרישין נמי הוא דחסר יריעה אין קורין בו היינו כשחסר באותו חומש, ונראה וניכר שדברי נימוקי יוסף לקוחין מרשב"א הנזכר לעיל אלא שכתב כן בקצרה והוא ברור. והשתא יצא לי ספיקא דדינא דהרשב"א בתשובות פוסל חסר יריעה אפילו בחומש אחר, ובחידושיו משמע דמותר כמו שזכרתי וכדמשמע מה שכתב דמחסר במילתיה וכו' שנזכר בש"ס בחסר יריעה. ונראה בחידושיו קאמר להלכה ובתשובות למעשה יש להחמיר, אך קשה לי הא כתב השולחן ערוך ביו"ד סימן רע"ט ספר תורה שנמצא בו שלושה טעויות אסור לקרות בו עד שיגיהנו כי הוא מוחזק במוטעה והוא בבית יוסף בשם תשובת רשב"א, ואמאי הא אפילו בחומש אחד כשמגיה מותר, ובאמת מסידור דברי רמ"א כאן נראה קצת דבשעת הדחק דוקא מותר אלא דמלבוש לא נשמע כן. ואפשר לדחוק דמה שכתב עד שיגיהנו היינו לחומש אחד, וזה נראה לי כוונת מלבושי יום טוב זכרונו לברכה, וליש אומרים הללו נראה לי דלענין להגיה ספר תורה דבטור יו"ד סימן רע"ט עד כאן לשונו, ולכאורה אינו מובן. ונראה לי דרצה לומר דאין צריך להגיה אלא חומש אחד, ומה שכתב ליש אומרים הללו היינו מפני שלא ראה שדברי נימוקי יוסף מרשב"א הן ודו"ק. אך תמהתי בלבוש שם שכתב עד שיגהנו כולו. לכן נראה לי דסבירא ליה דכיון שמוחזק בטעות הרבה נקראת חסירה כמו חסירה יריעה וצריך להגיה כולה, ומכל מקום נראה לי להקל בשעת הדחק. שמעתי בשם זקני הגאון לא מיקרי מוחזק בטעות אלא כשיש שלושה בשינוי ענין ולשון, אבל בשאר מהם חסיר ויתיר לא, עד כאן. ונראה לי דהנך שלושה טעויות אף שנמצאין בסירוגין ותיקנו וכשבא הטעות השלישי כבר תיקון הראשונים הוי מוחזק בטעות דזיל בתר טעמא, ועיין ביו"ד סימן פ"ד סעיף ט' בנמצא שלושה תולעים: