[א] אלא עראי וכו'. היינו ביושבים בביתם ומתפרנסים במלאכתם או בשאר עסקים כגון ריבית וכיוצא אבל התגרין ההולכין בדרך רחוקה שבהם מלאכתן עיקר עליהם נאמר יפה תורה עם דרך ארץ, דיפה שהוא יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עוון (כן כתב הב"ח). ושל"ה כתב דאפילו בעלי בתים יקיימו יפה תורה וכו' ונתנו סימן שלושה אז, אז תשכיל אז תצליח אז תישן, שמונה שעות כמנין אז בתורה, שמונה שעות במשא ומתן, שמונה שעות בשינה, ואותן שאין צריכין מלאכה מכל מקום כתב מגן אברהם דחייב לקיים והגית בה יומם ולילה:

[ב] וישא ויתן באמונה וכו'. המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחויב להיות נאמן בדיבורו ואם הוא חייב לחבירו לפרוע לזמן יאריך הזמן בתחילה כדי שלא יצא שקרן. כשימכור אדם סחורתו לא ישבח אותו יותר מדאי, וכשיקנה לא יפליג בגנותה וכל הדובר אמת בלבבו ואינה רוצה לשקר בדיבורו, דבריו מתקיימין אף שלא יתכוין להם שנאמר ותגזור אומר ויקם לך. יאמר בפעם ראשון סוף דעתו הן במשא ומתן הן בהלואה, הן במקח וממכר וירגיל המתעסק עמו לזה ולא ישנה את דברו, כל זה הוצאתי משל"ה דף קי"ד ומספרי מוסר. הא דמותר לשנות מפני השלום, היינו בדיבור שכבר עבר (ספר חסידים סימן תכ"ו ומגן אברהם). וביבמות דף ס"ה אמר ר' אילעא מותר לשנות וכו' שנאמר אביך צוה וגו' ר' נתן אומר מצוה שנאמר ויאמר שמואל וגו', וצריך לומר דסבירא ליה לספר חסידים כר' אילעא וצריך טעם למה ואפשר דסבירא ליה כר' נתן, והא דנקט מותר היינו לא שמעינן דלהבא לא די שאינו מצוה אלא אפילו איסורא איכא וקל להבין, וצריך לומר דהא דאמר לזבוח לה' באתי מיקרי עבר ודו"ק, ועיין בחושן משפט סוף סימן רפ"ב. כתב מגן אברהם כתב הר"ש סוף שביעית מי שהלך למקום שאין מכירין אותו וסוברין ששנה הרבה, ומכבדין אותו ביותר צריך לומר להם לא שניתי כל כך. אורח לא ישבח הבעל הבית שמא ירבו עליו אורחים, כדאיתא בברכות, עד כאן, ובבבא מציעא דף כ"ג בתוס' ד"ה באשפיזא וכו' דבין אדם מהוגנים טוב לשבחו. עוד כתב אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאומרה בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה עירובין דף נ"א. בסוף מסכת כלה ובברכות דף כ' איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק, וצריך עיון עד כאן. ויש לומר דמיירי שהיה מקבלין אף שלא היה אומר בשמו, עוד יש לומר דבעירובין מיירי שלא שמע משם גדול אלא ניתנו סתם, אבל כשניתנו בשם גדול אחד לא יאמר בשם חכם אחר, עוד יש לומר דדוקא מה שאומר מסברתו לא יאמר בשם חכם אחר אבל מה ששמע מפי אחר מותר לאומרו אפילו בשם חכם שלא שמע, ועיין בתוספות יום טוב דאבות משנה ז'. כתב ספרי מוסר כשמשפיע לו השם יתברך ברכה מרובה, אז לא ירום לבבו, אדרבה יהיה נכנע, ויחשוב אולי הקב"ה מנכה לו מזכויותיו, או אולי מנסה ה' אותו לראות כיצד יתנהג עם הממון, החכם עיניו בראשו להתנהג במעות הרבה צדקות וגמילות חסדים ולהיות עניו ביותר אם מגיע לו הפסד יודה וישבח להשם יתברך דלטובתו הוא מאחר שעסק באמונה בודאי אלהים חשבה לטובה. ואם הזמין לו השם יתברך ריוח אזי תיכף ומיד יפרוש מעשר יהא לו כיס מיוחד למעשר שלו וממנו יתן לעניים קרובים ורחוקים גם מצוה להלוות ממנו לאדם בשעת דחקו ואפילו לאיש אמיד, ומי שזכה לו השם יתברך במעשרות הרבה ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובששית של שמיטה והאנשים המעכבים את מעשרותיהם עד אחר מותם הם כסילים שאינן מקיימין המצוה בעצמן אך אין ליתן שכר לימוד בניו ובנותיו ממעשר באר שבע דף ק"ו. אם היה לו בעסק אחד היזק ובעסק אחר ריוח אם בשעת היזק היה לו חשבון שהיה לו הפסד אינו ממלא הריוח את הפסד ואם לא היה לו חשבון ובסוף חשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז יעלה ההפסד תחילה מן הריוח ואחר כך מפריש מעשר מן הריוח (שער אפרים סימן פ"ד). אין נותנין מיסים ממעשר ואין לפרוע מעות מצוות ממעשר אם לא שחשב בשעת הקנייה שישלם ממעשר (ט"ז יו"ד סימן רמ"ט). אבל בשל"ה דף רס"ב כתב דדוקא במה שמוסיף על חבירו, אבל מה שמכרו רצה ליתן לא יקח ממעות מעשר ויש לדחות, וכתב הש"ך שם דלאביו ולבניו הגדולים עניים נותן ממעשר. עוד כתבו להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכהאי גוונא וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה מותר ליקח ממעשר וצריך לכתוב על הספר שזה מעשר למען ידעו בניו ולא יחזיקנה להם. נותנין מעשר מירושה אף מאביו:

[ג] באמונה וכו'. כי שואלין אותו בתחילת דינו וכו' הא דשואלים קודם דברי תורה. ושמעתי בשם זקני הגאון מהרא"ש זכרונו לברכה דאם אין משא ומתן שלו באמונה לימודו הוא חילול השם כדאיתא בסוף יומא מה הבריות אומרת עליו אוי לאביו שלמדו תורה:

[ד] ויזהר מלהזכיר וכו'. בכלי יקר פרשת יתרו האריך מאוד להזהיר לעם בזה כי רגילים הם בעוונותינו הרבים בלשונם להזכיר גם לישבע בחינם, דרך ארץ לומר אפילו לכותים שעוסק במלאכת היתר תצלח במלאכתך (מגן אברהם סימן שמ"ז):

[ה] ויזהר מלהשתתף וכו'. עיין בחושן משפט סימן קפ"ב:

[ו] [לבוש] מותר לישבע וכו'. לעשות מצוה לזרזו וכן הנתבע לפטור מהתובע (תמורה דף ג' ע"ב):