[א] [לבוש] מיד לשמש. פירוש דבר מועט (מגן אברהם), ומשמע אפילו בדבר שיש בו ריח, וכן משמע קצת בכתובות דף ס"א דקאמר שקיל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. כתב מגן אברהם ודוקא שעומד ומשמש בסעודה אבל אם מיסב בשולחן לית לן בה, בסימן ק"ע ס"ק ח' כתב אפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל אפילו אין מזונותיו עליו, עד כאן. ונראה דהא דאם מיסב בשולחן שאין צריך ליתן לו מיד אבל שלא ליתן לו כלל ודאי אינו נכון וצריך עיון. כתב בשל"ה דף פ"ב ונראה לי דאם מתנה עמו בתחילה בשעת שכירות שלא ליתן מהמזונות שהוא אוכל אז אף ממדת חסידות אינו נותן לו מכל מין ומין רק ממין שיש בו ריח ואדם תאב לו כמו שמצינו בעבד עברי שאמרו לא ינעילנו וכו' ואנחנו עושים הכל עם משרתים שלנו משום התנאי, עד כאן, ודעת מגן אברהם דלא מהני תנאי במאכל משום צערא. עוד כתב דעבדים שלנו בכלל בני חורין הם, ובספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך, אבל אתה רודה בני חורין בפרך:

[ב] ויש מקילין וכו'. וכן הסכימו לחם חמודות ומלבושי יום טוב ושל"ה, וסיים דאף שיש בו איזה חטא מחטאים יתן לו אם לא הוא רשע לכל או שיודע שאינו [מברך], עד כאן. והב"ח כתב זה לשונו, ואפילו יודע כן שהוא עם הארץ גמור ולא יברך כלל לא מפני כך יבטל מצות צדקה, עד כאן. ונראה דלא פליגי דשל"ה מיירי שאינו מברך מחמת רשעות ובזה מודה הב"ח, ועיין לעיל סימן קס"ג:

[ג] שהוא כנמלך וכו'. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו אין צריך לברך כמו שכתב סוף סימן קע"ז (מגן אברהם). אבל הט"ז בסוף סימן קע"ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצריך עיון לדינא:

[ד] כל צרכיו מפת וכו'. והוא הדין כל דבר שהוא חייב ליתן, אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו דשמא לאו מתרצה להתנהג עמו בחסידות: