[א] הם חובה וכו'. כי הראשונים אם ירצה לא יאכל, אבל אחרונים כיון שאכל נתחייב בברכה ולכך אם אכל ואין לו אלא מים אחרונים וצריך לאכול סעודה שלישית מבטל סעודה האחרת ונוטל לברכת המזון, אבל אם לא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות מברך בלא מים אחרונים ואחר כך נוטל ידיו ועולה לו לכאן ולכאן, ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו כן כתב הכלבו דף ט"ז. מבואר דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים פעם אחת נוטל ראשונים ולא אחרונים דאז אמרינן גם באחרונים אם ירצה לא יאכל ולא יתחייב ודלא כמגן אברהם, מיהו האידנא אפשר דלעולם נוטלין לסעודה ולא לאחרונים כיון דהרבה מקילין בה:

[ב] [לבוש] ועוד דמים וכו'. ליתא דאם כולם אין נוטלין אם כן לא חיישינן שיתן לו סימן באכילתו כי אומר שכיון שלא נטל ולא קנח את פיו יודע מה שאכל והיינו שכתב בסוף סימן והאידנא וכו' וקל להבין:

[ג] עצים דקים וכו'. לשון הכלבו דף ט"ז עצים דקים או אבנים או קוץ, והחינוך כתב דהוא הדין כל דבר שחוצץ בינו לקרקע, וכתב מגן אברהם דאפילו כשיש רצפה שרי. כתב הכלבו בשם הראב"ד אלו דברים שבין ראשונים לאחרונים, ראשונים צריכין רביעית ואחרונים כדי שידיח בהן את הידים ראשונים אין נוטלין אלא מתוך כלי, ואחרונים מכל דבר, ואין צריך כח אדם, וחציצה אין פוסל בהן, וכל מים כשרים לאחרונים אף שנעשה בהן מלאכה אף שהן עכורים הרבה ואפילו פרה שותה מהן ואפילו חמי טבריא שהן מרים, ראשונים אין נוטלין לחצאין אחרונים נוטלין לחצאין, ראשונים שפשוף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת, אחרונים אין צריך עד כאן דבריו בקצרה, וכולהו הילכתא נינהו, וכן מבוארים בתורת הבית הארוך ודלא כעולת תמיד שכתב בשם שלטי גיבורים קצת דברים היפך זה. כתב מגן אברהם דתחת השולחן שרי ליטול כיון שאין עוברים ואף שלפעמים מסלקין מכל מקום יתנגבו ביני וביני:

[ד] [לבוש] אבל פושרין וכו'. ורש"ל פרק כל הבשר סימן י"א פסק דדוקא בצוננין:

[ה] אין צריך וכו'. ואם המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה (כלבו שם):

[ו] [לבוש] וטעמא דאין וכו'. קשה הא כבר אמר הטעם משום תיכף לנטילת ידים ברכה, ובאמת המעיין בבית יוסף יראה דמי שאמר זה לא אמר זה דרש"י פירש הטעם משום סילוק שולחן ורשב"א קאמר טעמא דהפסק, וגם רש"ל פרק כל הבשר סימן מ"ב לא דק בזה שכתב האידנא דליכא סילוק שולחן אפילו הן מאה מכבדין להמברך ולא הרגיש שיש עוד טעם משום הפסק. והשתא ניחא מה שתמה הב"ח וט"ז על הטור שפסק דין זה ובסימן ק"פ כתב שלא היו נוטלין השולחן מהמברך, דלא קשה מידי דסבירא ליה טעמא דהרשב"א, ועוד נראה לי דכיון שדרכן לסלק השולחן נקט רש"י הכי אבל באמת גנאי הוא לגדול שישב בטל וימתין עליהם אפילו כשאין מסלקין השולחן, וכן דעת הלבוש:

[ז] מן המברך וכו'. ושוב אין מכבדין זה את זה (הרא"ש):

[ח] [לבוש] ויש חולקין וכו'. שצריכין ניגוב ואחר כך מברך, מלבושי יום טוב. אפשר דתיקן בזה דדוקא למברך צריך ניגוב משום הכון לקראת אבל האחרים אין צריכין ניגוב לכולי עלמא, וכן כתב רש"ל פרק כל הבשר סימן י'. גם נראה לי לדינא דסברא ראשונה עיקר כי דעת רוב פוסקים המה הכלבו בשם הראב"ד וארחות חיים וספר שולחן ארבע וכן כתב הרשב"א להדיא בתורת הבית דף קנ"ט ובקצר דף נ"ט, ולכן תמיהני על רבינו בית יוסף שכתב דמשמע הכי מרשב"א הא כתבו להדיא בשני מקומות:

[ט] [לבוש] והאידנא וכו'. כתב מלבושי יום טוב ולכך אין מדקדקין בדין שבסעיף ו' אפילו כשנוטלין אלא מתחילין מן הגדול ונוטלין דרך ישיבתן, עד כאן. ועיין לעיל סק"ו ושל"ה דף פ"א ורש"ל שם הזהירו מאוד לנהוג במים אחרונים, עיין שם. וכתב הב"ח דאין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון אפילו בדברי תורה וכן כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא המביא מעשה דחכם אחד קרא משנה בא לו כאב גדול בכתף שלו משום שעבר על דברי תיכף דחז"ל, עד כאן. ואין להקשות ממה שהעליתי בסימן קע"ט דרשות לאכול ולשתות אחר מים אחרונים כשמברך לפניו דהתם נראה דחוזר ונוטל מים אחרונים אחר האכילה ושתיה וכן נראה מפרישה שם. כתב רש"ל שם שחמיו והוא נהגו שהביאו כוס של ברכת המזון מלא והיה משטף אותה בידו ואגב רחץ בהן ידיו למים אחרונים ובזה מתקיים שתי מצוות אחת שטיפת הכוס ואחת מים אחרונים, עד כאן. וזה סותר קצת למה שכתבתי קודם זה דאין נוטלין מים אחרונים מתוך הכלי שהרי מים הללו מקבלים הזוהמא והידים מקבלין שוב מהן, אבל באמצעיים אין קפידא דסוף סוף מנקין הידים, עד כאן. ובאמת סברתו אינו מוכרח דכיון שמנקה הידים אפשר דמותר אף באחרונים, ועוד הא כתבו הפוסקים דאמצעיים ואחרונים שוין הן לגמרי אם לא מה שהוזכר בפירוש וכאשר נתבאר בסימן קע"ג. כתב של"ה דף פ"ג נוהגין לומר מזמור על נהרות בבל וכו' קודם ברכת המזון להזכיר חורבן בית המקדש ובשבת ויום טוב אומרים מזמור בשוב ה' את שיבת ציון וגו', עד כאן. ונראה טעמא משום דבשבת אין לזכור החורבן כמו שכתב סוף סימן ק"ב, ועיין לקמן סימן קפ"ג: