[א] שכח אחד וכו'. איידי דרישא נקט שכח והוא הדין הזיד ובירך, ב"ח. ויש להסתפק בשנים שאכלו והשלישי שתה רביעית ואחר כך שכח אחד ובירך אם רשאי השלישי שאכל לזמן על אותן שנים או כיון דרק אחד חייב בזימון לא, וכן מסתבר. עוד נראה לי דבעשרה אם שכחו שלושה ובירכו מברך נברך לאלהינו כדלקמן סימן קצ"ז באכל ירק:

[ב] ועונה עמהם וכו'. כתב מלבושי יום טוב איברא דהכי משמע בש"ס והרא"ש אבל אינו כן לקמן סימן ר' והוא מדברי רשב"א, עד כאן, ולפי זה קשיין נמי דברי שולחן ערוך לכאורה אהדדי. לכן נראה לי דאין פלוגתא כלל בזה בין הרא"ש ורשב"א דהכא בעינן שיהא סמוך כדי שיוכל לענות עמהם, וכן הדין לכתחילה שיענה ובאמת אם אינו רוצה לענות אפילו הכי מזמנין עליו כדלקמן, ואפשר לכוין כן דברי הלבוש ודוחק לומר דהכא גרע דכיון שאין עומד שם צריך דוקא לענות:

[ג] שאינו בא וכו'. אלא שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו וקוראין לו ושומע קולן ומזמנין בית יוסף בשם הרשב"א, כתב הב"ח דגם הוא יוצא ידי זימון. כתב הכלבו כשיגמור מלאכתו יבוא הביתה במקום שאכל ויברך ברכת המזון, מיהו אם נשתהה שם עד גמר הברכה וכיון לבו יצא ידי הכל ואין צריך לברך:

[ד] [לבוש] וקרא נמי וכו'. וכן מצאתי בכלבו דף כ"ב ובבעל הלכות גדולות דף ס' ראיתי שכתב הטעם משום ברוב עם הדרת מלך וצריך עיון, ועיין לעיל סימן קצ"ג סעיף ב', וברוקח סימן שכ"ט כתב מפני כבוד השם, ועיין לעיל סימן קצ"ב סק"ד:

[ה] אחד מהם יודע ברכה וכו'. והוא הדין אם יודע שתי ברכות ואחד יודע השלישית, ואם אין שם מי שיודע אלא ברכה אחת לא יברך כלום דמעכבות זו את זו, ועיין לעיל סימן קפ"ח סעיף ו' דאם טעה חוזר לראש משמע קצת הכי, ועיין במגן אברהם: