[א] העיקר מעורב וכל שהוא הרוב הוא העיקר. וכל שיש בו מחמשת המינים אזלינן בתרייהו ובלבד שיהא בהם ממש, אבל אם עירבו במים עד שהוא רך מברך שהכל, מגן אברהם ועיין לעיל סימן ר"ח:

[ב] דג מליח וכו'. כן לשון הטור ושולחן ערוך. ותמה הב"ח דש"ס דקאמר באוכל פירות גינוסר שם, משמע דמיירי דהמליח בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו הוא טפל, אבל כשאוכל דג מליח ופת עמו אינו פוטר, וכן תמה לחם חמודות דדוקא כשצריך לאכול המלוח מכח שאכל כבר דבר שמזיקו הוא דפטור לפת עיין שם. ועיינתי בספר אדם וחוה דף קמ"ג כתב זה לשונו, מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא עיקר לגבי פירות ולא מליח אחר עד כאן לשונו. משמע דפירש הש"ס דפירות גינוסר עצמן הם מלוחים, ואוכל פת עמו, וכן נראה לי פירוש דברי רבינו יונה וכן משמע בט"ז, ולא כב"ח שהאריך לדחוק בפירושו, עיין שם ודו"ק. ונראה לי שכן דעת הטור וסבירא ליה דפירות גינוסר לא דוקא אלא הוא הדין דג מליח שמלוח הרבה, ודוקא כשאין אוכל פת אלא שלא יזיק גרונו אבל אותן שקובעין לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם הפת ודאי הפת עיקר:

[ג] ויש אומרים וכו'. במגן אברהם הקשה על סברא זו מש"ס [ברכות] דף מ"א וכבר תירצו הנחלת צבי. (וע"ל) [ועוד יש לתרץ] ממתניתין שהפת טפילה לו זה הכלל וכו', מבואר דאין חילוק בין שבעת המינים דהא הפת משבעת המינים ומוקדם לכל המינים וזה לא מצינו שיחלוק על המתניתין במקצת, ועוד יש לחלק. גם ראיה שהביא מסימן קע"ז מדברים הבאים תוך הסעודה דפת פוטרתן אף שהן חביבין מפת על כרחך ליתא, דהתם כבר בירך על הפת. ומכל מקום יש להקל משום ספק ברכות להקל לברך לעולם על העיקר, ועוד שמצאתי בבעל הלכות גדולות וכלבו דף כ' ע"ג דאף שהטפל חביב מברך על העיקר, ואם ברכותיהן שוות נראה דלכולי עלמא אף שהטפל חביב עליו יברך על העיקר מדכתב הלבוש, אם לא יברך על העיקר תחילה וכו' שמא הוי ברכה לבטלה וכו', משמע דכשאין ברכה לבטלה יברך על העיקר. כתב הט"ז דהא דאם אין ברכותיהן שוות יברך אחביב היינו כשאוכל אותו בפני עצמו, אבל כשאוכלן יחד לכולי עלמא מברך על העיקר:

[ד] שאוכל העיקר וכו'. דעת הנחלת צבי דוקא כשהיה הטפל לפניו כשאוכל העיקר, אבל כשאינו לפניו אף שדעתו לאכול הטפל לא נפטר הטפל וכן דעת הפרישה, אבל בעמק ברכה ושל"ה פסק דאף כשאין הטפל לפניו אם דעתו לאכול הטפל, או שדרך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל, וכן משמע מב"ח וט"ז ומגן אברהם:

[ה] שרוצה לשתות. משמע דאם שותה קודם שאוכל פת או שאוכל פת עם השתיה פוטר אף שאינו אוכל שלא להזיק גרונו כדסיים או שאוכל גרעיני גודגוניות למתק השתיה וכו', וכן פסק עמק ברכה ושל"ה, אלא שמצאתי בדרישה שהשיג על עמק ברכה דדוקא כשאוכל שלא ישתה אליבא דריקנא דהוי כמו שלא יזיקנו בגרון הוא דפוטר, אבל כששותה למתק השתיה מברך שהכל אף כשבירך כבר על העיקר, וראיה שהביא העמק ברכה ממי שמברך המוציא בסעודה דחה בדרישה דשם בא ללפות הפת וזה הוי טפל גמור, עיין שם באריכות. ואני תמה דהא מוכח להדיא בתרומת הדשן סימן ל' כדברי עמק ברכה ושל"ה מדדחיק לאוקמי דברי אור זרוע כשאוכל גודגניות למתק השתיה דמברך שהכל דמיירי שאכל תחילה הטפל, הא אף שאוכל העיקר תחילה נמי אינו פוטר כיון שאינו בא שלא יזיקו אלא למתק השתיה אלא ודאי פוטר, וכדמשמע מרמ"א ולבוש. כתב הט"ז בגודגניות אף באמצע השתיה צריך לברך כיון שאין בא למתק מה שכבר שתה אלא מה שישתה. כתב מגן אברהם מי ששרה אחר אכילתו מעט פת ביין שרף ואוכלו לעכל המאכל נראה לברך על היין שרף שאין כוונתו ללחם רק כוונתו על היין שרף, אלא מפני שחזק לו לשתות שורה בו פת (מגן אברהם), מכל מקום אם אוכל קודם אכילתו הוה ליה פת עיקר ומברך המוציא, עד כאן, ועיין לעיל סימן קס"ח ס"ק כ"ד. ונראה כשהוא אחר אכילתו ישתה תחילה מעט יין שרף קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. כתבו עמק ברכה ושל"ה דמדת חסידות שלא לאכול בשעת שתיה כלל אם לא בתוך הסעודה דלא בקיאין עכשיו שפיר מתי אוכלין משום מתק השתיה או משום מילוי הכרס עד כאן לשונו. ומגן אברהם העתיק שלא לאכול פת משמע דשאר דברים אוכל. ולענין אי בעינן נטילה על הפת דנפטר מברכה עיין לעיל סימן קנ"ח סעיף קטן [ד']:

[ו] [לבוש] ולי נראה וכו'. והט"ז תירץ דשאני הכי דסמכינן על הכלל על הכל שאמר שהכל יצא, ומגן אברהם הסכים לדברי בית יוסף ואין דבריו מוכרחים כלל למעיין, וכן כל האחרונים הסכימו לרמ"א, וכן עיקר. ומכל מקום בזה נראה לי שאם הטפל חביב צריך לברך עליו ברכה מיוחדת שלו:

[ז] שאין מתכוונין וכו'. אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל כוונתו גם כן לאכילת הדובשנין ומברכים עליהם, עד כאן לשון מגן אברהם. וצריך עיון שלא הזכיר מה שכתבו עמק ברכה ושל"ה דף צ"א דמברכין על המרקחת ופוטר הדובשנין שקורין לעקיך שעליו מונח הנויאטי"ן, ואולי מיירי כשמכוין שאין אוכלו אלא משום מרקחת לחוד. כתב הט"ז כשאוכל המרקחת והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם: