[א] והאידנא וכו'. כן כתבו תוס' ריש פרק הרואה, ופירש הלבוש דקא משמע לן אף קטן שהגדיל אינו מברך. ולעניות דעתי קא משמע לן דאף מי שלא ראה בתוך שלושים אינו מברך כיון שיש רוב העולם שרואין, וכן משמע בפסקי תוס' ודלא כעולת תמיד. חילוק דינים אלו עיין בב"ח ואחרונים וכתבו שאסור לראות מחולות של רשות וקנגיאות:

[ב] [לבוש] לאבותינו וכו'. כתב מלבושי יום טוב שכן גירסת הש"ס, אבל הרי"ף והרא"ש והשולחן ערוך גורסים לצדיקים במקום לאבותינו והוא יותר נכונה, עד כאן, וכן הוא בבעל הלכות גדולות ובכל הפוסקים וכן בלבוש גופיה לעיל סימן רי"ח סעיף ז' וצריך עיון:

[ג] מעפר המקום וכו'. פירוש שני שכתב רש"י שנוטלין ממנו עפר לטיט, כתבו גם כן תוספות רבינו יונה, וכתב קרא דוטאטתיה רצה לומר אעשה ממנו טיט:

[ד] [לבוש] אי נמי או קאמר וכו'. וכן פסקו מעדני מלך ושיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד. אבל הנחלת צבי הסכים לפירוש ראשון וכן עיקר, כי כן הוא בנוסח ש"ס דילן ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים, וכן מצאתי בבעל הלכות גדולות ובאגודה וקיצור פסקי הרא"ש וספר זכרון להגאון מהר"י הכהן ואבודרהם. מצאתי בשדה יהושע שצריך לומר נמי קרא וטאטתיה במטאטא השמד אבל לא משמע הכי בכל הפוסקים אך בכנסת הגדולה מצאתי סיוע לדבריו:

[ה] ששים ריבוא וכו'. משמע דסבירא ליה כרמב"ם דאין מברך חכם הרזים על חכם גדול, ובטעם הדבר טרח הבית יוסף וב"ח ולחם חמודות דחה אותם. ותימא שאני מצאתיו להדיא במלחמות השם לרמב"ן דין זה ושני הטעמים, ולפי זה נראה נמי דוקא בארץ ישראל מברך אששים רבוא, ודו"ק כי קיצרתי:

[ו] מלכי ישראל וכו'. משמע בש"ס אפילו סומא שיודע שהמלך עובר מברך, מגן אברהם. וצריך עיון בלשון הש"ס פתח רב ששת וקא מברך ליה משמע שהיה מברך למלך כעין שאילת שלום ולא בירך הברכה להקב"ה, וכן מסתבר דהש"ס הרואה מלכי ישראל קאמר, וכן כל ברכות ראיות אין הסומא מברך, ולעיל ריש סימן נ"ט שאני שנהנה עיין שם, מיהו מהרש"א בחידושי אגדות הבין בפשיטות דמברך. וכתב בתשובת רדב"ז השלטונים שבעריהם ואין עול מלך עליהם לשנות את דבריהם מהן ללאו ומלאו להן והורג במשפט מברך עליהם. עוד שם אם רואה כמה מלכים או חכמים ביום אחד מברך על כל אחד בפני עצמו, אבל לאותו מלך או חכם אינו מברך אלא משלושים לשלושים. עוד קיימא לן דמצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו תוך ד' אמות לקבר מותר לכהן לילך לראותו דמותר לעבור אדרבנן לראות מלכים. וכתב בספר חסידים סימן תתקנ"ה אם המלך ברוב חיל ותפארת והנה הצדיק שהלך לקראת המלך פעם אחת לא יבטל פעם אחרת אם לא ששמע שהמלך בא בחיל ובכבוד גדול יותר:

[ז] בתי ישראל וכו'. נראה לי עיקר כרי"ף דוקא בבתי כנסיות וכן בבתי כותים מיירי בהכי, וכן כתב רש"ל וכן משמע בכלבו סימן פ"ז ובספר זכרון, וכן משמע בירושלמי. והא דלעיל דמברכין על כותים צריך לומר דמיירי בעבודה זרה עצמה כשעומדת בגלוי כמו שכתב הבית יוסף, ומכלבו נראה כאילו יש פלוגתא, ומאן דאמר הא לא אמר הא, וצריך עיון הא מתניתין היא מקום שנעקרה וכו'. ונראה לי מסתימות הפוסקים דאין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ובין זמן הבית ובין שלא בזמן הבית, וכן משמע באבודרהם ודלא כבית יוסף וחידושי אגדות, ובבתי כותים לכולי עלמא אין חילוק. כתב מלבושי יום טוב גם בטור השמיט ויודע מספר כולכם בדין, אבל הרי"ף והרא"ש ורמזים כתבוהו, עד כאן, וכן משמע בבעל הלכות גדולות ורוקח ואבודרהם וספר זכרון ורבינו ירוחם וכלבו. כתב דרשות מהר"ש כשהיה מהלך על קבר היה אומר יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני הקבור שם בכבוד וזכותו יעמוד לי. עוד כתב מה שתולשין עשב מקבר או נוטלין צרור ומשימין על המצבה אינו אלא משום כבוד המת להראותו שהיה על קברו. אין לילך על קבר אחד שני פעמים ביום אחד, כתבי הר"י. כתב בליקוטים סוף מענה לשון הקורא כתב שעל גבי המצבה קשה לשיכחה, ויש לומר אהבה רבה עד באהבה ומסוגל מאוד לשיכחה. המנהג שאין עומדין מצבה עד אחר שתים עשרה חודש משום דהמצבה נראה לחשיבותא ובשתים עשרה חודש יש לו צער, אי נמי דהטעם דהמצבה שלא ישכחו אותו מלב, והמת אינו נשכח עד לאחר שתים עשרה חודש. נוהגין שלא ליקח דבר קטן וגדול מבית אבל כל משך שבעה ימי אבילות משום שרוח הטומאה שורה שבעה ימים שם. עוד קצת נוהגין שלא ימדוד בית החיים תוך שבעה ימים למת שנקבר. הקדמונים החרימו שלא ליטול מן הנהר אחר הלוויית המת, כי פעם אחת ביקשו הכותים עלילה והרגו כמה יהודים. מקפידים שלא ליקח המרא או חצינא מיד חבירו כשקוברין, אלא זורקין לארץ, ואחר כך לוקחים. בשעת רחיצת ידים מקפידים שלא ליקח הכלי מיד הרוחץ. עוד כתב ומרחיקין לפחות ארבע אמות לומר צידוק הדין וקדיש, ועיין ביו"ד סימן שע"ז וצריך עיון ועיין סוף סימן תקפ"א: