[א] [לבוש] כל המענג וכו'. בספר חסידים טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה עם אשתו ובני ביתו, וכבדתו שיכבד השבת שלא יריב עם אשתו ובני בית, כתב בזוהר הכועס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום. עוד בזוהר פרשת צו תלמידי חכמים אתקריאו שבת וחייבים לענגא להם בכל מיני מאכל ומשתה ובלבושין שפירין כגוונא דשבת והמבזה תלמיד חכם כאילו מבזה שבת שהוא כאילו עובד כוכבים. כתב הצמח צדק אם מוכרי דגים מייקרים השער מחמת שקונים לשבת דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים באיזה שבתות, ובהג"ה ספר בית הלל ליו"ד סימן רי"ח כתב דוקא אם נתייקר יותר משליש שהיה מקודם כמו בהידור מצוה עד שליש עיין שם באריכות. ולעניות דעתי מבואר הטעם בתשובות שם דאיתא שעניים לא יקנו לעולם מחמת היוקר אם כן אין חילוק. ונראה לי דמי שיש לו דגים מקודם התקנה מותר לאכלן אם לא שהתנה בתקנה בפירוש ודלא כמשמע בספר בית הלל שם, דהא כוונת התקנה משום יקרות וזה כבר יש לו ודו"ק. כתב עמק ברכה טוב ללמוד בשבת קודם אכילה:

[ב] [לבוש] לפי שהוא מפזר וכו'. עוד טעם אחר שמעתי בשם הגאון מהר"ר העשיל זצ"ל, דלקמן אמרינן נותנין לו משאלות לבו והא קיימא לן אין אדם מת וחצי תאוותו בידו אם כן בהכרח צריך לנחלת יעקב שאין לה מצרים:

[ג] [לבוש] ולפי שהוא ממלא וכו'. ויותר נראה לי הטעם כמו שכתב בסמ"ק סימן רפ"א וראשית חכמה דאף דקיימא לן הרהור מותר מכל מקום בכלל עונג הוא שלא יהרהר כלל בחפצו ובעסקיו אלא יהא דומה לו כאילו כל מלאכתו עשויה וכאילו יש לו כל הרהוריו ועסקיו וכמו שכתב לקמן סימן ש"ו, אי נמי נראה לי דזה הוא מדה כנגד מדה שנותנין לו כל משאלות לבו. ובזה מיושב קושיות עמק המלך מאי רבותא דחסיד שפסק מלגדור שדהו וכתב שהוא גלגול צלפחד ומהרש"א ושל"ה פירשו דאפילו אחר שבת לא גדר והוא דחוק. ולעניות דעתי הכי פירושא דפסק מלהרהר בלגדור שדהו והיה דומה לו כאילו כבר נגדור לזה היה הקב"ה ממלא משאלות לבו ועלתה לו אילן צלף:

[ד] [לבוש] וקלה לזה תשובתו וכו'. היינו משום דקשיא אי בלא תשובה שבת מאי מהני ואי עשה תשובה שבת למה לי, לכך פירש דלעולם מיירי שעושה תשובה אלא מתוך ששומר שבת קלה תשובתו, אבל הט"ז תירץ דתשובה בלא שבת לא מהני, כדאיתא בפרק יום הכיפורים עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה תולה ומיתה ממרקת, עד כאן. וקשה דהרבה תנאי פליגי שם וסבירא להו דתשובה מהני ותקשו להו קושיא זו, גם הביא הש"ס בטעות דיסורים בלא מיתה ממרקין עיין שם:

[ה] [לבוש] ותלו אותו באנוש וכו'. אבל בדרישה מצאתי לפי שאנוש טעה לומר שראוי לעבוד עבודה זרה ולחלוק כבוד לכותים כמו שכתב הרמב"ם תחילת הלכות עבודה זרה וקאמר דאם אחד עובד עבודה זרה בטעותיו ומשמר שבת מוחלין לו, עד כאן. ולפי זה קצת קשה על מה שכתב בספר תנאי הלכות מנחת שבת פני ילכו והנחותי לך בזכות שבת שהוא יום מנוחה לכך בשעה שנתרצה להם הקב"ה על מעשה עגל וציום על מעשה משכן הזהירם על שבת תחילה כדכתיב ויקהל משה וכו', עד כאן. הרי דשבת מכפר על עגל שהוא עבודה זרה גמור וכו' דגם שם הוא בענין זה:

[ו] [לבוש] כולי עלמא מודה וכו'. בפסחים דף ס"ח ע"ב וכו' דהכי פירושא דפשיטא לר' יהושע דסבירא ליה ביום טוב חצי לה' וחצי לכם לא גרע שבת מיום טוב אלא אפילו ר' אליעזר דסבירא ליה ביום טוב או כולו לה' או כולו לכם מודה בשבת דבעיא נמי לכם והיינו לר' אליעזר לא בעינן חצי לכם בשבת דלא קאמר אלא שלא יהא כולו לה'. ובזה מיושבין דברי מרדכי פרק קמא דשבת וזה לשונו, אסור להתענות עד שש בשבת וכתב ראבי"ה אבל בתפילה ובתלמוד שרי לעסוק בשבת ולהתענות דקיימא לן כר' אליעזר או כולו לגבוה. שוב ראיתי דפסק ראבי"ה כר' יהושע עד כאן לשונו, ותמה הב"ח הא הכל מודים בשבת עיין שם באריכות. ולעניות דעתי הכי קאמר דלר' אליעזר שרי להתענות בשבת עד אחר שש וכדפירשתי, ודלא כהבנות הב"ח דכל היום קאמר וקל להבין. מבואר מזה דלמאי דחזר ראבי"ה ופסק כר"י והכי קיימא לן סימן תקכ"ט אם כן על כל פנים חצי לכם בעינן והב"ח האריך ומסיק דרובה לה' בעי בשבת ולא נהירא. והנה יש פנים לומר דלר' יהושע נמי שבת עדיף מיום טוב דכולו לכם מותר ולא קאמר אלא לר' אליעזר, וזה נראה לי דעת עולת שבת שכתב דמשמע מסוגיא דאף על גב דביום טוב בעי חצי לה' אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפילה, עד כאן, וכתב עליו מגן אברהם נשתקע הדבר ולא נאמר דהא כתיב גם כן שבת לה' אלקיך, עד כאן. ולעניות דעתי כדפירשתי, ועוד נראה לי דאין ראיה מפסוק זה דודאי לדרשא אחריתא הוא דאם לא כן מנא ליה לרבא דילמא סבירא ליה לר' אליעזר גם בשבת או כולו לה' או כולו לכם, ועוד הא פסוק דוקראת לשבת עונג הוא בישעיה והוי כעוקר מה דאיתא באורייתא והוה ליה לתורה לכתוב כמו שכתוב ביום טוב עצרת תהיה לכם. ועוד תימא עליו הא הלבוש פסק נמי בסימן רצ"ב דשבת כולו לכם, וכן הביא בית יוסף בסימן רפ"ב בשם ירושלמי אלא דמפרש דקאי על תלמידי חכמים שהם יגיעין כל ימות השבוע בתורה. גם מה שכתב על עולת תמיד שלא העתיק תיבת נמי תמיהני עליו הא גם בטור ובית יוסף סימן רפ"ח ולבוש כאן העתיקו וכן בפרישה כתב שזה הנוסחא בש"ס, ובסמ"ג ורבינו ירוחם פסקו בסתם דחצי לכם בעינן, וכן בים של שלמה פרק ב' דביצה סימן ד'. ומכל מקום בתלמידי חכמים הנזכרים לעיל נראה דלכולי עלמא מותר להם לענג יותר משאר בני אדם:

[ז] לכבד וכו'. בזוהר דלא יפחות משני תבשילין, ובתקוני שבת שיאכל בכל סעודה משלוש סעודות דגים. ונראה לי דכל אחד לפי טבעו כמו שאכתוב סימן רפ"ח, כן כתב מגן אברהם, ובתשובת מהר"מ אלשקר בסימן ק"ז כתב דחייב לשתות יין גם בסעודה שלישית:

[ח] [לבוש] בני לוו וכו'. והא דעשה שבתך חול וכו', מיירי שאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן כתב הגהות אשירי פרק ב' דביצה, וזה יש לכוין בדברי הלבוש. כתב בספר תניא לוין בריבית לצורך סעודת שבת ויום טוב או סעודת מצוה כתבו אחרונים דאם אין לו אלא שתי סעודות לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה שלישית, וצריך לומר דמכל מקום אותן שתי סעודות יהי יותר מסעודות דחול דאם לא כן תקשה אהא דפריך בגמרא כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים:

[ט] בחמשה בשבת וכו'. משמע דעיקר התקנה לכבס לכבוד שבת והא דלא תיקן בעולת שבת משום שאין פנאי לכבס או דבדוחק נתכבס ונתייבש באותו היום, ודלא כמגן אברהם דמשמע מיניה שהבין דעיקר תקנה היה שלא לכבס בערב שבת שיהא פנוים לכבוד שבת דליתא, וכן מבואר בספר צידה לדרך פ"ט שכתב מתקנת עזרא שיכבס אדם בגדיו לכבוד שבת, עד כאן, הרי שלא הזכיר מחמישי. ונראה דסבירא ליה דחמישי דקאמר אורחא דמילתא נקט והוא הדין קודם בזה ניחא מה שהוצרך רש"י לפרש בבבא קמא פרק ב' מכבסין בגדיהם לכבוד שבת, עד כאן. דקשה הא בש"ס מפורש טעם זה אלא דבש"ס נזכר ביום חמישי וקאמר רש"י דלא תטעה לפרש דהתקנה היה על חמישי כהבנת מגן אברהם ודו"ק. כתב רמ"א יש שכתבו שבקצת מקומות נהגו לאכול מולייתא שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה ולא ראיתי לחוש לזה, עד כאן. כתב שיירי כנסת הגדולה ובמקומות הללו מנהג פשוט לאכלן, עד כאן, ומזה שמוט הלבוש משמע שאינו מנהג במדינותינו. גרסינן פרק ב' דביצה שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח שניה ואוכל הראשונה, אבל הלל אמר ברוך ה' יום יום, וכתב הב"ח שמצא באור זרוע דהלל מודה דמדת בית שמאי עדיפא וכן כתב בפרישה בשם דרכי משה סימן ר"ן, וכן כתב מגן אברהם שם, וכן פירש מהרש"א, והשתא ניחא לי שבספר תניא לא הביא אלא דברי בית שמאי עיין שם. ובמטה משה מחלק בין חפצים נאים וכלים חדשים שאינם מצויים תמיד הלכה כשמאי אבל במאכלים הלכה כבית הלל:

[י] לחמים וכו'. כתב מגן אברהם ומביא בדרכי משה סמך לזה מדכתב הטור סימן תר"ב שיאכל חולין בטהרה בשבעה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור, וקשה הלא תשעה הם, אלא על כרחך ביום טוב בלאו הכי אוכלין בטהרה. וצריך עיון דאדרבה משם מוכח דאין צריך ליזהר בשבת דאם לא כן ישארו רק ששה ימים כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה, ויש לומר דר' חייא היה מקדש על פי הראיה ורק יום אחד של ראש השנה. ומכל מקום מוכח מרמ"א שהטעם לאכול פת כשר ואם כן צריך לאכול החלות בשבת ולא פת אחר, עד כאן. ותימא הא כתב במרדכי ריש ראש השנה דמשום הכי אמר ר' חייא ז"ל כי שבשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהן לכבוד יום טוב, עד כאן. הרי ר' חייא לא היה מקדש על פי הראיה אלא הוי שני ימים טובים של ראש השנה. גם עיינתי בדרכי משה וראיתי שאינו מביא סמך כלל מטור אלא ממרדכי הנזכר לעיל שכתב הטעם משום כבוד יום טוב והוא הדין דראוי ללוש לשבת משום כבוד השבת, ובאליהו זוטא כתבתי זה מסברא ואחר כך מצאתי בדרכי משה. ועוד דמטור אין סמך כלל דהא כתב הטעם משום דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ואם כן לא קאי אשבת כלל דהא אין חיוב לטהר בשבת וממילא נדחה נמי דינו דצריך לאכול דוקא פת כשר דמה ענין שבת לפת כשר דדוקא בעשרת ימי תשובה שייך חומרא זו, אבל הכא דנוהגים הטעם משום כבוד שבת וכמו שכתב רמ"א, ותדע דהא כתב הטור בסימן תר"ג דנוהגים ליזהר בעשרת ימי תשובה בפת כשר הא אינם אלא ששה או שבעה כדלעיל, אלא דאין חיוב לאכול בשבת פת כשר וזה ברור. כתב מגן אברהם עוד סמך מתענית דף כ"ה דדביתהו דרב הונא כל ערב שבת היתה מסקת התנור שיהיו סוברים שאופת פת, עד כאן. גם נראה לי ראיה מאגודה פרק מרובה דעזרא תיקן שיהא אשה משכמת ואופה בכל ערב שבת. כתב בספר כוונת דיש לעשות אחת גדולה ואחת קטנה ואחת בינונית ובליל שבת יבצע על האמצעית וביום על הגדול וסעודה ג' על הקטנה: