[א] על שביתת וכו'. הבית יוסף בשם כל הפוסקים והרא"ש פרק קמא דשבת מכללן, וצריך עיון דבסוף פרק אין בין המודר משמע דסבירא ליה להרא"ש על שביתת כלים וכן משמע בפסקי הרא"ש וברמזים שם וצריך עיון, וכן כתב הב"ח בשם הרוקח וסיים דכל ירא שמים יחמיר על עצמו, מיהו דוקא בכלים דקא עביד מעשה כמו ריחיים או מצודה דהפח נקשר ותופס העוף וכיוצא בו. מיהו מה שכתב הב"ח דאפילו בריחיים של כותי אסור משום השמעות קול, סוגית הש"ס סתירתו למעיין, גם מה שכתב שכן כתב בספר התרומות לא דק דמפורש בסימן ר"כ דיאמרו ריחיים של פלוני וכו', הרי דמיירי מישראל וכן מוכח עוד שם. ובראב"ן סימן של"ט כתב דהא דמצווין על שביתת כלים היינו כשישראל עושה מלאכה בכלים כגון שנותן חיטין לריחיים מבעוד יום ויטחנם בשבת, עד כאן. ובזה מתורץ קושיות תוס' [שבת] דף י"ח ד"ה ולאו ודף י"ט ד"ה לא וכו':

[ב] [לבוש] כגון חלק וכו'. בבית יוסף מבואר הטעם משום דלישראל מותר להשכיר בהבלעה אין לאסור בכותים טפי מישראל, ובעולת תמיד כתב לישראל מותר להשכיר אפילו כלים שעושין בהם מלאכה אפילו בערב שבת ובלבד בהבלעה, עד כאן. וקשה דלמה לי הבלעה דהא ודאי ישראל לא יעשה מלאכה בשבת, וצריך לומר דמכל מקום עושה בו דבר שאין בו משום מלאכה. שוב ראיתי באגודה פרק קמא שאף שאין מלאכה כלל הישראל מכל מקום לא יטול שכר שבת:

[ג] [לבוש] או להשאיל וכו'. שאינו כשלוח כיון שאינו מקבל שכר:

[ד] [לבוש] אבל בשכירות יום וכו'. אפילו בכלי שאין עושין מלאכה אפילו בחדר לדור בו אפילו מישראל אסור:

[ה] [לבוש] ישאול לו כלי וכו'. אף שכותי נותן לו יותר מיום אחד נגד יום השבת מותר (עולת תמיד):

[ו] [לבוש] שכירות ממש וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב פירש הבית יוסף שאינו אומר לו אתן לך כך כדי שתשאלני כלי שלך, ואינו נראה לי לפי שראיתי בהגהות מיימוני פרק ו' שכתבו בלשון השכרה, עד כאן:

[ז] אסור להשאיל וכו'. והוא הדין למכור או ליתן במתנה ש"ס סוף פרק קמא דשבת ועיין סימן רנ"ב סעיף א':

[ח] [לבוש] להוציאו לרשות הרבים וכו'. ואפילו לדידן דליכא רשות הרבים גמורה אסור כמו שכתב בית יוסף ריש סימן שכ"ה, ואם כן אם העיר מוקף חומה ומותר לטלטל בכולה שרי, אבל הרמב"ם פרק ו' כתב כשיצא מפתח ביתו בשבת יראה כמי שלוה לכותי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת, עד כאן, ואם כן צריך עיון על הרב בית יוסף שהשמיט טעם הרמב"ם ויש להקל בעת הצורך, עד כאן לשון מגן אברהם. ולעניות דעתי נראה משום שראה בית יוסף דספר התרומות וסמ"ג שראו לטעם הרמב"ם ולא הזכירו אלא כתבו הטעם דהוצאה דרשות הרבים אלמא דפליגי עליו בזה ולהם שומעים שהם גדולי אחרונים. והנה נחלת צבי כתב לפרש דברי שולחן ערוך דהרואה סבר שישראל צוהו להוציא חוץ לתחום ולא ידעתי מנא ליה לבדות מלבו הא בבית יוסף מפורש הטעם להוציא לרשות הרבים וכן פסק הט"ז להקל במקום שאין איסור בטילטול, עד כאן:

[ט] [לבוש] בפני שלושה וכו'. פסק כן להחמיר שבבית יוסף מסופק במשמעות הפוסקים עיין שם, וכן פסק הט"ז וכן פסק בתשובת צמח צדק סימן ל"ה, אבל הב"ח כתב בפשיטות דמותר אף לכתחילה כשמפקיר בפני שלושה ואפילו לפני אחד אם הדבר מפורסם, ודבריו נראין דהא הסמ"ק והביאו הטור מתיר אף במפקיר בינו לבין עצמו. ומה שכתב בתשובת צמח צדק דבטלין דבריו נגד כל הפוסקים לא נהירא דדוקא במה שמפורש בדברי הפוסקים בבינו לבין עצמו הוא דבטלין אבל במה שמסתפקים אנו במשמעותן ודאי ראוי לסמוך על הסמ"ג, ועוד למעט מחלוקת עדיף ונאמר דבמפקיר בשלושה מודים לסמ"ק. גם מה שכתב בתשובת צמח צדק שגם הסמ"ק לא מתיר אלא להשכיר משום הפסד אבל לא להשאיל, לא עיין בסמ"ק גופיה דקאי שם נמי על השאלה, ומה שהזכיר הטור להשכיר היינו להורות דין דהבלעה דאף במפקיר צריך הבלעה, וגדולה מזו ראיתי בכלבו זה לשונו יש מערימין להשאיל בהמה בערב שבת ומפקירה, עד כאן, ואף אם נאמר דלא קיימא לן כוותיה בערב שבת מכל מקום נשמע דמתירין בשאלה. ומה שכתב נחלת צבי ראיה מאגודה פרק קמא דשבת לאו ראיה דיש לומר דמיירי בבינו לבין עצמו וכדמשמע בפרק אין בין המודר, ועוד שמצאתי במרדכי קטן על קלף על מה שכתבו תוס' ואין לסמוך להשכיר ולהפקירה וכו' זה לשונו ומשמע דרצה לומר שלא בפני שלושה, עד כאן. הרי להדיא דמתיר אף לכתחילה, והשתא מסתמא גם דעת המרדכי שהביא בית יוסף הכי שהרי במרדכי קטן כתב שם נמי לשונו קודם זה וכן מבואר בריב"ש סימן כ"ה. והנה בסמ"ק מבואר דדוקא ברביעי וחמישי מותר ולא בערב שבת כמו השכירות כלים דלעיל, וצריך עיון דסמ"ק מיירי במפקיר בינו לבין עצמו דאז איכא חשדא בערב שבת אבל במפקיר בפני שלושה דליכא חשדא אפשר דמותר אפילו בערב שבת, מיהו בהבלעה נראה דצריך:

[י] [לבוש] אפילו ביום ראשון וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הפוסקים ודחה דברי רוקח דמתיר ותימא דהא כתב הוא גופיה בשם רוקח דאפילו שאיל כלים צריך ליקחנו מערב שבת, ואם כן תיקשי דברי הרוקח אהדדי דעל כרחך בהמה לא עדיפא מכלים. גם מה שכתב הב"ח לתרץ דברי הרוקח דמיירי בשאלה והתנה שתנוח, קשה הא בכלים נמי מיירי בשאלה ואפילו הכי כתב דצריך ליקחנו, משמע דלא מהני התנה כמו שכתבו כל הפוסקים דאפילו בשאלה לא מהימן. לכן נראה כתירוץ שני דב"ח דהרוקח מיירי ברועה כיון שלא מסרו כלל למלאכה לא אסרו מה שאין כן בשאלה ושכירות דמסרו למלאכה. והשתא ניחא מה שתמה עולת שבת שדברי השולחן ערוך דהכא סותרים למה שכתב בסימן ש"ה סעיף כ"ג עיין שם, דשם מיירי ברועה וכמו שכתב הב"ח, ולעולת תמיד אשתמיט דברי הב"ח וכן דברי ים של שלמה פרק חמישי דביצה , וכל זה לשיטת השולחן ערוך שם אבל לקמן סימן ש"ה אעורר תימה על שולחן ערוך בזה, והפרישה תירץ שקיבל כותי כל אונסים מיירי הרוקח:

[יא] יאמר בהמתי קנויה לכותי. ומגן אברהם כתב צריך עיון דהגהות מרדכי כתב קנויה לך משמע צריך לומר דוקא בפני כותי כדי שיתכוין לקנות אבל שלא בפניו לא מהני אלא אם כן זיכה לו על ידי אחר וכן נראה לי, עד כאן. ועיקר דין זה כתב בית יוסף דהגהות מרדכי כתבו בשם סמ"ג וכן כתב האגור וצריך עיון דעיינתי בהגהות מרדכי גופיה פרק קמא דשבת שכתב מתחילה דבבהמה אין מועיל הפקר וסיים זה לשונו כן כתב בסמ"ג ומיהו אם אמר בהמתי קנויה לך מותרת, עד כאן. מבואר שזה דברי עצמו כן וכן עיינתי בסמ"ג ולא מצאתיו, וגם משמע לי מזה דאפילו למאן דאמר דהפקר בינו לבין עצמו אסור מודה באומר קנויה לך וטעמא כמו שכתב הב"ח דכותי מיפעא פעי ויש קול ועוד כיון שהוא קנויה גמורה, ותימא על בית יוסף שכתב להיפך. וגדולה מזו משמע לי דאפילו לכתחילה מותר בזה דלשון מותרת הכי משמע ועוד דהא הסמ"ג מיירי במפקיר בינו לבין עצמו דאסור לכתחילה וכדמשמע בבית יוסף ועל זה כתב הגהות מרדכי דמותר באומר בהמתי קנויה לך אלמא דגם לכתחילה מותר וכן משמע בפסקי רקנאטי סימן ק"ו, וזה דלא כלבוש דאוסר, ונראה גם דעת השולחן ערוך להתיר לכתחילה וסבירא ליה דהגהות מרדכי דהצריך לומר לכותי היינו לכתחילה אבל כשהתנה ועבר כותי אף שאין הכותי כאן מותר לומר בינו לבין עצמו בהמתי קנויה לכותי כמו בהפקר דבשאר אסורין נמי יש אומרים דלא מהני בינו לבין עצמו מכל מקום הקילו כאן כיון שהתנה ועבד בשבת. והשתא יש לומר דמה שכתב הבית יוסף דלדברי האוסרין בהפקר אוסרין נמי בזה היינו בשאין אומר לכותי דמשמע דמותר בדיעבד כדפירשתי ודו"ק:

[יב] [לבוש] ואין רשות וכו'. כתב עולת תמיד משמע מלבוש בשבת גם כן לא יוכל אדם לזכות בו ולא דק דאם כן הדרא איסורא לדוכתא דעדיין הוא בהמתו כיון שלא יוכל אדם לזכות בה, אלא הטעם דמסתמא לא הפקיר אלא בשבת עצמו ובשבת אין לחוש שיזכה בו ישראל דעביר על לאו דשביתת בהמתו דכותי לא יתננה לו וכן מבואר בבית יוסף, עד כאן, וצריך עיון. ולעניות דעתי משמע מבית יוסף שכתב זה לשונו דביום השבת רשות כותים עליה אין אחר יכול לזכות בה וכו', עד כאן. משמע דאף שרוצה ישראל לעבור על שביתת בהמתו ולזכות בה אינו יכול כיון שהוא ברשות כותי, ומכל מקום הישראל עשה את שלו להפקירה על יום השבת, וכן יש לכוין דברי לבוש ומה שכתב אינו הפקר גמור היינו שיהא הפקר אפילו לאחר שבת אבל בודאי בשבת הוי הפקר גמור מצדו אלא דמצד כותי אין יכול אחר לזכות וקאמר דאף דאינו מפרש שאינו מפקיר אלא ליום שבת מכל מקום סתמא כפירושו כיון שאין כוונתו אלא להפקיע מעליו איסור שבת ודו"ק. עוד נראה לי ליישב קושיתו על פי מה שכתב בתשובת צמח צדק סימן כ' באחד שהלוה על משכנות ומכר לו במכירה גמורה בעד המעות שקיבל ממנו אין המלווה יכול אחר כך להחזיק במשכון ולומר מכורה הוא בידי דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים ולא לקנות ממנו, עד כאן. אם כן הוא הדין היכא שלא הפקיר אלא משום היתר שבת אלא דמבית יוסף לא משמע הכי. והנה כל זה כתבתי בקצרה באליהו זוטא, ועתה נדפסו מגינים ומשמע במגן אברהם דסבירא ליה נמי כתירוץ שני שכתבתי אבל לא הביא ראיה מריבית. גם מה שכתב ומהבית יוסף אין ראיה דהוא פירש לדברי הר"פ, עד כאן, הוא תמוה דהטור העתיק דברי הר"פ ורמ"א הוציא מטור. גם בט"ז כתב על מה ששמע מרב אחד היתר בריבת הנזכר לעיל זה לשונו חלילה לעשות כן בישראל דכל מה שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו, עד כאן. והנה אף שידוע שט"ז ותשובת צמח צדק לא ידעו זה מזה, מכל מקום יש לתמוה דהא בתשובת צמח צדק למד דין זה ממה שכתבו תוס' פרק איזה נשך דף ס"ג ע"א ומשיכה דהכא לא היא אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עיין שם. שוב עיינתי בתוס' ודקדקתי שאין ראיה משם דיש לומר דהתם קאי על להלוות סאה בסאה דמדאורייתא לאו ריבית הוא אלא דרבנן גזרו משום דמיחזי כריבית כיון שהוא דרך הלואה כדפריך בש"ס שם הרי סאה בסאה דאבק ריבית הוא ואין מוציאין וכו', ואם כן יפה כתבו תוס' שם דאף דמשיכה אין לקנות מכל מקום כיון שמשך לא מיחזי כריבית ולא גזרו בה רבנן אבל מה שהוא ריבית גמור ודאי יש לומר כל שאין מכירה הוי שם הלואה והוא הדין בדין דשבת דהכא עיין שם ודו"ק שהוא נכון לדחות ראיות הצמח צדק, וכיון שגם מדברי בית יוסף דהכא משמע כן אין להקל בריבית אלא כשמכרו במכירה גמורה שיהא יכול המוכר להחזיק בה. כתב בהגהות אשירי פרק קמא דעבודה זרה כותי ששכר בהמה לישראל מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא וכן כתב הגהות מרדכי סוף פרק קמא דעירובין ואם חזר והשכירה לכותי כתב מגן אברהם דשרי ממה נפשך. הנה בתוס' פרק קמא דעבודה זרה דף ט"ו דשכירות לא קניא מדאורייתא אבל בספר התרומות סימן קל"ט אף דשכירות כמכר מכל מקום אינו קרויה בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר, אין חילוק בין סוס לשאר בהמות (רלב"ח):

[יג] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. כתב בית יוסף סימן רמ"ה שדעת המתירין בסעיף ה' אפילו אין רשות להוציאן הוא בדעת המתירין, עד כאן. ומזה קשה לי על מה שאמר מגן אברהם בסוף סימן זה זה לשונו דעת הרב בית יוסף דאם כולה שלו לא מהני שיקבל אחריות רק רמ"א הכריע להקל עד כאן לשונו. אם כן הא דעת המתירין מיירי בשותפות והכא מיירי בכולה שלו ועוד דלדבריו תיקשי על הלבוש דהכא מביא שני דעות ולקמן מתיר אפילו בכולה שלו ובאמת יש לומר דשאני לקמן דבתחילה כשזקף במלוה יש רשות בידו להוציאו אלא שחזר ועשאו אפותיקי דהוה ליה כאילו הכותי עשה אפותיקי על בהמה שלו מה שאין כן הכא דלא יצא מרשות ישראל כלל במה שקיבל אחריות. גם נראה לי דאפשר דהאוסרים דהכא מודים למתירין בסעיף ה' באחריות אף בשכולה שלו כיון שהזהיר את הכותי שלא יעשה בשבת ואם יעבור וכו', דמסתמא לא יעשה הכותי בשבת דהא חזינן דמתיירא מאחריות מה שאין כן הכא דמקבל גם בחול אחריות עליו, והשתא ניחא דלקמן סעיף ג' באחריות לבד והכא בעינן נמי יוקרא וזולא למתירין:

[יד] על ידי שיתנה וכו'. ודינו כדלעיל סימן רמ"ה סעיף א' וב':

[טו] [לבוש] מעכשיו וכו'. עיין לקמן סימן תמ"א מזה ועיין לקמן ס"ק [ד']:

[טז] [לבוש] שיהא הדבר מפורסם וכו'. במלבושי יום טוב השיג זה לשונו לא כן הוא דהא בסעיף ג' בהפקר סגיא בינו לבין עצמו, אלא הטעם דערכאות כדי שלא יכחיש ואם סגי לישראל בעדים או בקבלות כותי שוב אינו צריך עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דברי לבוש נכונים דהא דוקא דיעבד מותר אבל לכתחילה אסור במפקיר בינו לבין עצמו לכך בעינן פרסום להתיר לכתחילה וכן משמע בבית יוסף וצמח צדק:

[יז] [לבוש] ויכול לסמוך וכו'. ובעל נפש יחוש לעצמו רלב"ח סימן כ"ו. כתב בתשובת צמח צדק סימן ל"ה אלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשכר ומוכרין בכוונה לכותי כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקנוס עד כאן לשונו. וגן נטע כתב כן בשם הב"ח והיינו משום שכל מה שהביא בשם תשובה או פוסק לא ראה וידע בגוף הספר כידוע אלא העתיקם מספרי אליהו זוטא ולא ידע בין ימין לשמאל בדברי כי תיבת הב"ח קאי אענין הקודם עיין שם. כתב בצמח צדק דלדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר, עד כאן. ומגן אברהם כתב אם הסוסים של ישראל וגם הכותי עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה אלא אם כן מושכר לו כמו שכתב סימן רמ"ד סעיף ה', עד כאן. ותימא שלא הזכיר מתשובת צמח צדק שהאריך לאסור ואף דבמה שכתבתי בס"ק י' נדחו קצת טעמיו מכל מקום נשארו עוד טעמים שיש להחמיר בזה עיין שם:

[יח] [לבוש] ביום טוב וכו'. תימא דבריש סימן תצ"ה כתב דיש שביתה וכו' ובסוף סימן ש"ה כתב נמי כי הכא, ולדינא פסק כים של שלמה פרק ה' דביצה דיש שביתה וכו' והביא ראיה מירושלמי וכן נוטה דעת שיירי כנסת הגדולה סימן ש"ה, אבל הב"ח וט"ז סימן תצ"ה ותשובת צמח צדק סימן ל"ה הסכימו דאין שביתה ביום טוב, ובאמת מש"ס דילן בביצה דף ל"ו ע"ב משמע דלא קיימא לן כירושלמי ומגן אברהם כתב דעת הבית יוסף סימן צ"ה לאסור לכן יש להחמיר, עד כאן. ולעניות דעתי ממה שכתב הבית יוסף בסוף דבריו דרמב"ם וסמ"ג כתבו טעמים דאין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב, עיין שם, משמע דעתו דסבירא ליה דאין שביתה מדלא כתבו טעמא דשביתה ודו"ק, והיינו שכתב בית יוסף על דין זה דשביתת בהמה והרמב"ם וכו' משמע דרוצה לפרשן בדין זה, ואף שכתב מגן אברהם שם דאי אפשר לומר טעם זה משום דהוצאה ביום טוב אפילו באדם מותר, נראה לי דסבירא ליה לבית יוסף דלשון משא משמע אבנים וכיוצא בהן דאסורין אפילו ביום טוב כדלקמן סימן תקי"ח, ובזה מתורצין דברי הב"ח וט"ז ס"ק ג' בסימן תצ"ה דלכאורה תמוהין ובזה מיושבין ודו"ק. והשתא ניחא נמי מה שדחה מגן אברהם בסימן זה דברי בית יוסף דלמד דאין שביתה בהמה ביום טוב עיין שם, דלא קשה מידי דלשון משאות משמע אבנים וכיוצא בהן כדפרישית, ועוד כיון שהוא אצל כותי ודאי מביא עליה נמי דברים אסורים, ועוד הא קיימא לן בסימן תקי"ח דאסור להוציא אפילו אוכל נפש לצורך כותי ופשוט דלכולי עלמא אסור לקבל שכר יום טוב שלא בהבלעה, ועיין בתשובת צמח צדק שם: