[א] שתי ככרות וכו'. ואם לא יוכל להיות לו שתי ככרות די לו באחת שלימה דאיתא במכילתא בערב שבת ירד להן המן שני עומרים ומהעומר עשו שני לחמים אחד מהן בערב שבת בבוקר והשני בליל שבת והשלישי בבוקר והרביעי בסעודה שלישית (כלבו סוף סימן ל"א). ולעניות דעתי לאו ראיה דיש לומר דבליל שבת ובבוקר נקטו שתים ובצעו חדא רק על סעודה שלישית שלא נשאר אלא אחד יש ראיה וכמו שכתב הטור בסימן רצ"א, מיהו למאן דאמר דכל שלוש סעודות שוין הם יש ראיה. כתב בשל"ה דף י"ג בשם כנפי יונה שיש לעשות עשרים ושש לחמים במספר השם, ובליל שבת מסדר על שולחנו שתים עשרה, בשחרית שמונה, במנחה ארבע, במוצאי שבת שתים, ובערבית ושחרית ומנחה נקט בידים שתים ובמוצאי שבת אחד, ועיין שם מה שיאמר בכל פעם וסודות וכוונות לזה, על כן לא יעשה אדם אם לא שבקי בטוב חכמת קבלה, גם בש"ס פרק כל כתבי אין רמז לזה ולא משמע הכי וגם במכילתא הנזכר לעיל מבואר כן. כתב אגודה סוף פרק ערבי פסחים נוהגין גם ביום טוב בשני ככרות, וקשה שאנו אומרים בואתה קדשת וברכת מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים ומפרש דירד המן ביום טוב עצמו ושמא שברכתו ענין טעם תבשיל, עד כאן. ור' דוד אבודרהם כתב דברכת השבת וקידוש הוא על שומרי שבת שהיו מבורכים ומקודשים וראב"ע פירש ברכה תוספת טובה שיתחדש בגופת יתרון כח ושכל וכו' ואני פירשתי ברכה שלא חסר אף שאין עושה מלאכה בשבת:

[ב] [לבוש] זכר למן וכו'. לכך גם נשים חייבות בשתי ככרות שגם הם היו בנס המן אבודרהם בהקדמה:

[ג] בידו וכו'. לשון התשב"ץ סימן י"ח ואוחז השני לחמים בשני ידיו:

[ד] ובוצע וכו'. מגן אברהם, ורש"ל ומטה משה ושבלי הלקט נהגו לבצוע אשתיהן, ובפרישה כתב דדוקא בשחרית נהגו כן דכבוד יום עדיף לכבוד לילה, מכל מקום מי שרוצה לנהוג כמנהגינו לבצוע באחד שפיר דמי כדמשמע מרב האי גאון שהביא בית יוסף ומטה משה:

[ה] מן התחתונה וכו'. הב"ח תמה שאין לילך אחר טעם קבלה נגד הש"ס דאין מעבירין על המצוות והט"ז תיקן זה ונהג להניח התחתון קרוב אליו יותר מעליון. כתב מגן אברהם בשם כוונות טוב לנשק ידי אמו בליל שבת:

[ו] [לבוש] למה אין וכו'. ושם נתבאר בס"ק ב' דנוהגין לרשום בסכין:

[ז] סעודה זו וכו'. ואם יש קצת אונס יכול לדחות הסעודה ויקיים למחר שלוש סעודות בלבד שיקדש ויטעום כדלעיל סימן רע"ג סעיף ה' (מגן אברהם). (בגן נטע כתב שהרא"ש לא היה מקפיד לאכול בלילה, וטעה כדרכו בהבנת דברי מגן אברהם שהביא דברי הרא"ש):