[א] [לבוש] שלא יכופנו וכו'. ולשון הרמב"ם סוף פרק כ' כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך מצווה על עבדו ואמתו ואף על פי שהם בני דעת ולדעת עצמו עושין מצוה עלינו לשמרן ולמונען מעשית מלאכה, עד כאן, ועיין סימן רמ"ז סעיף ב' ואף דעובר בלאו מכל מקום אין מלקות כיון שאין עושה בעצמו (ספר החינוך סימן ל"ג) וכן משמע ברמב"ם דהא בשביתות בהמה ליכא מלקות:

[ב] ואסור לכל ישראל. מדאורייתא מוזהרין עליו כן משמע במגיד ואפילו במלאכה דרבנן אסור (רדב"ז):

[ג] ויש חולקין וכו'. הב"ח ורדב"ז וספר משאת בנימין החמירו כסברא ראשונה ובתשובת רשב"א סימן נ"ט כתב טעם דלא גרע משורו וחמורו, והנה במגן אברהם הניח בצריך עיון על השולחן ערוך שכפל הדברים עיין שם, ולעניות דעתי בתחילה כתב ויש חולקין ומתירין ובזה דייקו והיינו במה דסיים שעובד עבודת כוכבים אבל כשאין עובד כוכבים אסור דמחלל שבת דעבודת כוכבים והוא דעת רש"י שהביא בית יוסף ואחר כך כתב ויש אומרים כל שלא קיבל שבע מצוות וכו' רצה לומר שאף שאין עובד כוכבים מכל מקום כיון שלא קיבל שבע מצוות מותר והוא דעת הרא"ש בבית יוסף כן נראה לי ונכון:

[ד] [לבוש] ותרווייהו צריכי וכו'. אשתמיט ליה דברי מגיד שם דהוה אמינא דעבדו מותר דהתורה חס על ממון של ישראל:

[ה] שלא יהנה וכו'. היינו מדרבנן כמו שכתב ריש סימן רע"ו ועיין סימן רנ"ד מומר לעבודת כוכבים אסור לומר לו לעשות מלאכה (מגן אברהם), הקראים דינם כגר תושב (ט"ז יו"ד סימן קכ"ד קנ"ט), כשפורעים כרגא בעד עבדים ושפחות עיין בכנסת הגדולה וביו"ד סימן רס"ז:

[ו] [לבוש] ועובד כוכבים גמור וכו' אין וכו'. פירוש אף שעושה מלאכת רבו אין איסור מדאורייתא אף לסברא ראשונה כיון שאין קנוי קנין עולם ואף הקנוי קנין עולם אם רצו ליכנס לדת הישמעלים יוצאין לחרות שמא דינו כשכיר (מהרי"א ובית יוסף). כתב מגן אברהם זה לשונו, משמע ברמב"ם סוף פרק כ' שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה עד כאן לשונו, פירוש עבד שיקבל רק שבע מצוות כגר תושב אבל כשמל וטבל נוהג אף בזמן הזה גם בגר תושב, וצריך עיון פרק י"ד מהלכות איסור ביאה בהשגת הראב"ד:

[ז] [לבוש] ואם כן עושה וכו'. אבל בשבלי הלקט סימן ל"א כתב דבדבר שמרויח אדונו אסור ואפשר דמיירי בשלא התנה מבעוד יום, עוד יש לומר דמיירי בשכיר שמחויב במזונות ואין יכול לומר לו חזור על הפתחים דבזה נראה דכולי עלמא אוסרים מיהו כשעושה מעצמו ורוצה לזון ממנו התיר בספר משאת בנימין כיון שאין הישראל אומר לו שיעשנה ותיקון מנעליו ותפירת בגדיו מותר אפילו לומר לו מבעוד יום:

[ח] [לבוש] אין העבד יוצא וכו'. כתב הב"ח דלפי סוגיא הש"ס משמע דוקא לרשות הרבים אבל לחצר מותר וכן משמע לשון הטור אין העבד יוצא משמע לרשות הרבים, עד כאן, וצריך עיון דלמאי דפסקו הרי"ף ורא"ש דהלכה כר' אבהו דמאי דתני ולא בכבול לרשות הרבים הוא כיפה של צמר אם כן כבלא דעבדא אף בחצר אסור וכן משמע מתניתין דף נ"ז אין וכו' גם מלשון אין יוצא לאו ראיה דלשון המשנה יוצאין בכבול לחצר ולעיל ריש סימן ש"ג אין האשה יוצאה וכו' אף דאסור אפילו בחצר מיהו לדינא אפשר לסמוך על סברת המתירין גם בסימן ש"ג סעיף י"ח ולפי זה לדידן דלית לן רשות הרבים אפשר להתיר בכל ענין כדלעיל:

[ט] [לבוש] כשהוא בכסותו או בצווארו. ואם הוא בכסותו אסור כן הוא בטור ונראה שחסר זה מלבוש ופירושו דאם החותם בידו אינו סימן עבדות ואם כן אינו ניתקן כלל במה שמביאו בידו דדוקא בכסותו או בצווארו יש סימן עבדות וכן מבואר מש"ס דף נ"ח להדיא, וראיתי בכנסת הגדולה שכתב על מה שכתב הטור או בצווארו זה לשונו, טעות סופר הוא כאן וצריך לומר לא בצווארו עד כאן לשונו ושרי לי מאריה שלא הביא דברי טור בזה:

[י] [לבוש] הוה ליה משאוי וכו'. תמיהני דבר ששם טעמא דשקיל ליה ומוליכו בידו כיון דאינו מקפיד עליו רבו וכן מבואר בר"ן וכן משמעות הש"ס שם תוס' ד"ה הא וכו' דלא הוי משאוי כלל: