[א] שלא יגיע וכו'. עיין סימן ש"י סעיף ו' וסימן תקי"ג:

[ב] [לבוש] וכן שירי וכו'. קשה דבסוף סימן תק"א פסק להיפך דמותר:

[ג] [לבוש] אם לא שכבה וכו'. משמע דטוב להדליק ביום טוב שני הפתילות שדלקו אתמול אם כיבו בחול או בשני ימים טובים של גליות כמו בביצה סימן תקי"ג וכן משמע בסוף סימן תרע"ג דלא כמו ששמעתי קצת מוסיף משום הידור מצוה, ונראה דסבירא ליה דשאני בנר חנוכה דבכל יום מוסיפין נר אחד ועלה הם מברכים ועיקר מצוה באחד רק המהדרין מוסיפין לפי זה גם בשבת אם יש פתילה אחת חדש שהוא עיקר מצוה מותר, גם אפשר דבנר חנוכה הוי שירי מצוה מה שאין כן בשני ימים טובים אחד חול ולקמן יתבאר עוד:

[ד] [לבוש] שאינן מוקצין וכו'. עיין סימן שי"ח סעיף ב' ובסימן שכ"ה סק"י:

[ה] אפילו ליטלו וכו'. אפילו ליטלו בלא קטימה אסור דמוקצה הוא וכן כתב להדיא בסימן תקי"ט ואם קטמו כתב רבינו ירוחם נתיב ד' חלק א' אם ביד עבר על שבות דרבנן ואם בכלי כגון בסכין אסור מדאורייתא בין בשבת בין ביום טוב בין קוטם לחצות שיניו בין קוטם לפתוח הדלת, עד כאן, וכן מבואר בהרא"ש פרק ד' דביצה, ולפי זה נראה לי פשוט מה שכתב רש"י שם דף ל"ג מחתכו וממחקו בסכין לאו דוקא ממחקו דבקוטם בסכין לחוד הוי כממחקו וכן משמע במגיד פרק י"א אבל הט"ז סימן תקי"ט הבין דבקוטם בסכין פטור ולא דק בכל פוסקים הנזכרים לעיל:

[ו] לקטום וכו'. דוקא ביד אבל לא בסכין (ים של שלמה שם) והט"ז סימן תקי"ט האריך לחלוק כיון דאפילו קוטם בסכין לכלי אין חייב אלא אם כן להריח מותר לכתחילה, עד כאן, ובמה דפירשתי לעיל דחייב אם כן יש הוכחה להיפך ומה שהקשה דהוה ליה לש"ס דף ל"ג לשינויי הכי דמה דתני לא יקטמנו מיירי בסכין לא קשה מידי דסתם קיטום משמע דמיירי ביד כמבואר בהרא"ש ופוסקים הנזכרים לעיל, ועוד תימא הא כתב רש"ל שם דדומיא דמלילה קאמר דהיינו ביד אם כן אי אפשר לאוקמי בכלי, גם מה שכתב דבגמרא מדמה להדיא קוטם לריח לשבירת חביות דמיירי בכלי, עד כאן, לאו ראיה כלל דהמקשן פריך משבירת חביות דלא גזרינן ומשני דמיירי במוסתקי שאין חיוב שייך בו אפילו במכוין לעשות כלי לכך לא גזרינן לשבור אפילו בכלי אבל קוטם להריח דיש בו חשש חיוב כשקוטם בסכין לכלי גזרינן אפילו להריח, ומה שהביא ראיה מהרא"ש דלמד מזה דאוכלי בהמה אפילו בסכין מותר לקטום, ולעניות דעתי לא ירד לעומקו בזה דגבי אוכלי בהמה אין חשש חיוב כלל וליכא למיגזר אלא שמא יקטום מקיסם מייתי שפיר ראיה מדמתירין בשבירת חביות והיינו במוסתקי ולא גזרינן משום חביות אחר אלא דלא גזרינן אלא במה שיש חשש באותו דבר עצמו ודו"ק, לכן נראה לי לאסור כרש"ל ואף שסיים הט"ז דנראה לו ברור ופשוט להתיר אין להשגיח בזה כי כבר דחיתי בבירור כל ראיותיו, וכל זה בקשין אבל ברכין ודאי גם רש"ל מודה דמותר בסכין ועיין סימן שכ"א סעיף א' דבכלי אסור ויש לחלק:

[ז] אחד קשים וכו'. זה לשון הרמב"ם אפילו קשין ויבשין מפשח בהן כל מה שירצה בין שפשח עץ גדול בין קטן, עד כאן, ובשיירי כנסת הגדולה כתב דדוקא קוטם כדי שיהא מקום הקטימה לח שיריח יותר אבל אם משבר חתיכה ממנו כדי ליתנו לאחר אסור, עד כאן, וצריך עיון ועיין סוף סימן תקי"א דין מוליד ריח:

[ח] כיון שמקפידין וכו'. ואפילו לחלוק בלא גורל אסור אי ידעינן שמקפידין דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין ואפילו להשתתף אסור מהאי טעמא ודוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאין חברים ומקפידים ואפילו הכי שרי לשאול מהדדי כיון שאין רגילין לשאול זה מזה לא גזרינן ובגורל אסור אף לשכינים (מגן אברהם) וצריך עיון:

[ט] ויש אומרים וכו'. הב"ח החמיר כסברא ראשונה ואינו מוכרח גם איסור דמשחק בקוביא הקשה מחושן משפט סימן ל"ד ור"ז ועיין ס"ק י':

[י] [לבוש] שהוא דאורייתא וכו'. כן כתב מגיד, הט"ז האריך לתמוה דאם כן מאי פריך הש"ס [שבת] דף קמ"ט אי הכי בניו ובני ביתו נמי הא מדה ומשקל אינה אלא חשש דרבנן, עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דהמקשן פריך דמיד איכא איסור בלא טעמא דאתא למיסרך ומשני ליה הסברא כיון דהכל משלו ליכא קפידא כדפירש רש"י שם, ומה שהקשה מכוס דמילה בתשעה באב לא קשה מידי דבמצוה חיישינן טפי דאתא למיסרך כמו שכתב הוא גופיה ריש סימן תרכ"א וגם בזה הא מקיל רמ"א בסימן תקנ"א ליתן לתינוקות כיון דתשעה באב דרבנן:

[יא] להטיל גורלות וכו'. כל זה לחלק איזה דבר אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי (מגן אברהם):

[יב] [לבוש] שמא יכתוב וכו'. הקשה מלבושי יום טוב אם כן בבניו נמי ליגזור ועוד כיון שהכותי עושה היאך ניחוש לישראל שמא יכתוב, ונראה לי קושיא ראשונה דבבניו שהכל שלו ואין מקפידין לא אתא למיכתב וברמב"ם פרק כ"ג אסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת מפני שהוא כמקח וממכר, עד כאן, ומקח וממכר אסור שמא יכתוב מיהו במהרי"ל גופיה הלכות שבת כתב טעם גזירה משום שחוק בקוביא: