[א] אין כוברין וכו'. משום מרקד (ירושלמי) וכן כתב הרמב"ם פרק כ"א ומפירוש רש"י דף ק"מ מבואר דתבן זה דרכו לרקוד בכברה ומעתה קשה לי על מה שכתב הלבוש סימן שי"ט סעיף ח' ואין לגזור וכו' דהכא לא שייך טעמא אילו ואמאי נוטל הכברה וכו', ובאמת הלבוש שם מנפשיה כתב כן כי עיינתי בכל הפוסקים ולא מצאתי אלא נראה לי דלא גזרינן זה כלל:

[ב] [לבוש] בקב עצמו וכו'. לאפוקי שלא לתת בידו לתוך המדה:

[ג] ומשער וכו'. צריך עיון דבטור מבואר שזה דעת ר"י ופליג על רש"י שהוא סברא ראשונה ואם כן היאך הרכיב הלבוש שני הדעות. ולענין הלכה השולחן ערוך וב"ח פסקו כר"י אבל בים של שלמה סוף פרק אין צדין פסק כשניהם לקולא כיון שהוא מילי דרבנן ימלא במדה עצמו ולא בידיו או ישער בכלי אחר, ונראה לי לתרץ בזה דעת הלבוש:

[ד] ומעבירין בו וכו'. אפילו כמה פעמים (ב"ח), ונותן לפני כל בהמה וכו' אפילו שני כלים מפני בהמה אחד אף על פי שבחול אינו נותן כל כך (בית יוסף ונחלת צבי), ומכל מקום יותר ממה שצריך לאותו יום אסור עולת שבת (מגן אברהם):

[ה] [לבוש] ויש מתירין וכו'. לא מצאתי ליש מתירין (מלבושי יום טוב), וכן משמע בשלטי גיבורים ובתוספות יום טוב מי שהחשיך דכולי עלמא אוסרין ועיין סימן שי"ד סעיפים ז' ח' ט':

[ו] בעודן וכו'. בעודן לחין דלאו מוקצין הן (שלטי גיבורים):

[ז] דילועין וכו'. דוקא בקשין כמו שכתב סעיף ז':

[ח] בין שהיתה בריאה וכו'. הוא שיטת הבית יוסף לחלק בין שבת ליום טוב, ואני הוכחתי בספר לחם חמודות בסוף דלאו כולי עלמא הכי סבירא ליה והרא"ש לא סבירא ליה כן ואנן בתר הרא"ש גרירן לכך אין להקל בבריאה (מלבושי יום טוב) וצריך עיון:

[ט] הקשה שאי אפשר וכו'. ואפילו נאכלין על ידי הדחק בלא חתיכה שרי (בית יוסף), ומכל שכן דשרי בקשין לגמרי:

[י] [לבוש] שכל זה טירחא וכו'. אבל ברמב"ם פרק כ"א כתב הטעם שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לישת קמח, עוד כתב לא יאכל הגמל בשבת מאכל שלושה ימים או ארבעה ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח את פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת וכן לא יתן לפי יונים ותרנגולים למקום שאין יכולין להחזיר אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן במקום שיכולה להחזיר, עד כאן, משמע דבהרבצה וכרשינין ומים בבת אחת מותר וכן בהרבצה וכרשינין או מים מותר במקום שיכולה להחזיר, וזה דלא כמשמע מלבוש גם בש"ס [שבת] דף קנ"ה מאכילה מעומד ונותנין כרשינן בפני עצמה בו נראה לי דאו או קאמר וצריך עיון. כתב בתשובת רמ"א סימן ע"ט מותר לומר לכותי להמרות את האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים דאין יכולין לאכול בלא המראה, עד כאן, וכתב מגן אברהם סימן ש"א ס"ק י"ב דמשמע דאי ליכא כותי שרי על ידי ישראל משום צער בעלי חיים וטוב לעשות על ידי קטן, עד כאן, ואני אומר דמשמע שם להחמיר על ידי ישראל, גם קשיא לי על רמ"א שלמד כן מגמרא דף קנ"ו דלא לקוט בלישניה מלקיטין ליה ופירשו דהיינו מלקיטין ליה על ידי המראה, וקשה דהא אמר קודם ולא מספין פירש רש"י אין ממרין ואם כן אמאי לא אמר נמי מספין ליה, גם לשון מלקיטין ומהלקטין מסיק בגמרא דף קנ"ו שהוא למקום שיכול להחזיר, ומה שהקשה רמ"א דאפילו דנקיט בלישניה מתיר במשנה שם למקום שיכול להחזיר נראה לי ליישב דמיירי כשאינו שלו או ביוני שובך דאין למזונותיו עליו דאפילו הכי אי לא לקיט בלישניה מלקיטין ודו"ק לכן אין להקל להמרות על ידי ישראל:

[יא] [לבוש] וכן לכלב בבית וכו'. משמע בגמרא אפילו כלב שאינו מגדל בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות (מגן אברהם), ומלבוש לא משמע הכי גם בגמרא שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה והני מילי בשדה אבל במתא לא:

[יב] ולא מזונות וכו'. מה שתמה בעולת שבת ומסיק לדינא דנותנין לפניהן מזונות שאין שכיח בשדה לא דק דכבר תמה הר"ן הביאו בית יוסף ויש בו גם בשלטי גיבורים מתרצו ואין חילוק וכן פסק הב"ח ונחלת צבי הנוהגין לתת חיטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך (מגן אברהם):

[יג] לפני חזיר וכו'. משמע אפילו מגדלו בבית אם לא בענין שמותר לגדלו סימן ת"ט:

[יד] [לבוש] ויש אומרים וכו'. ואין למחות ביד הנוהגין היתר (ב"ח), ונראה לי דמינים שידוע שנמאס ברירם למין אחר אסור וכן משמע בברטנורה פרק תולין: