[א] שמן וחומץ וכו'. ובמשנה הוא יין וחומץ, ופשוט דבלא תערובת נמי אסור דמוכחא מילתא וכן כתב מלבושי יום טוב:

[ב] ובמקום וכו'. כמו שאנו נוהגין ולכך אסור לסוך הראש שיש בו חטטין או למי שיש לו נפח באיזה מקום שיהיה אסור לסוך שמן (שלטי גיבורים פרק שמונה שרצים), עיין מה שכתבתי סוף סימן שי"ח דבחלב ושומן אסור בכל מקום משום נולד:

[ג] ולא בכח וכו'. משמע אפילו אינו סך אלא שמשפשף גופו בכח לבד וכל זה לפירוש רש"י אבל לרמב"ם פרק כ"א משמע אפילו בכח מותר לשפשף כל עוד שלא יכוין לבוא לידי זיעה וכן הסכים המגיד וכן משמע בשלטי גיבורים ומלבושי יום טוב, ומסופקני בשיפשוף שעושין ליגעי כח שהם כדי להשיב כוחן אליהן ולבטל מהם עייפותם אם מיקרי רפואה ואסור או מיקרי תענוג ומותר לרמב"ם (שלטי גיבורים דף קס"ה):

[ד] העשוי לכך וכו'. כתב עולת שבת תמה אני על כל הפוסקים שהשמיטו הדין דאם יש מגררת מיוחד לשבת שרי דאמרי בגמרא [שבת] דף קמ"ז ע"ב רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא, עד כאן, ולעניות דעתי דהך רב שמואל קאי אר' שמעון בן גמליאל דמיירי להסיר טיט וצואה, ולכבוד שבת היה עושה מכספא ולא דבעי מיוחד לכך והש"ס מבואר להורות שהלכה כר' שמעון בן גמליאל, והשתא ניחא דפסקו כר' שמעון בן גמליאל נגד רבנן ודו"ק, ומגן אברהם נמשך אחר עולת שבת ולא ירד לזה, ומה שכתב שנהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת, עד כאן, אין ענין למגררת דמגרר הגוף אבל זה במקום מסרק ועיין סוף סימן ש"ג דשם טעמא שלא יעקור שערות הראש:

[ה] [לבוש] ובלבד וכו'. נראה דבסך רגלו ומניחו במנעל אין צריך לדקדק כל כך כיון שהוא אינו נראה ואינו דומה כל כך לעיבוד ומשום הכי לא כתבו אלא גבי מתעגל (פרישה), ודלא כעולת שבת שכתב דנראה דקאי גם אסך רגלו אך מפירוש רש"י דף קמ"א ע"ב ד"ה אלא וכו' מבואר דלא שנו אלא לצחצחו קאי גם ארגלו, מיהו מדפירש אחר כך שיעור וכו' בנישוף לעור מגופו לא משמע הכי וצריך עיון ופשוט דלסוך רגלו בתוך המנעל אפילו שיעור לצחצחו אסור:

[ו] [לבוש] דהוה ליה פסיק רישיה וכו'. לגבי צחצח וכו' הקשה מלבושי יום טוב יותר הוה ליה לתלות דהוי פסיק רישיה לגבי עיבוד שהוא דאורייתא, ונראה לי דרבותא קאמר דאפילו לצחצוח הוי פסיק רישיה ותדע דהא ברישא שיש בו כדי לצחצחו מותר אף דהוי פסיק רישיה כיון שהוא דרבנן ויותר נראה כוונתו דאף שיש שיעור לצחצחו לא הוי פסיק רישיה וכן כשיש שיעור לעבדו לא הוי פסיק רישיה לעיבוד אלא לצחצח, אך צריך עיון דבר"ן סוף פרק נוטל כתב טעם דאסור דלא הוי דבר שאין מתכוין כיון שמעבד בידו. כתב הרמב"ם השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום ממחק: