[א] [לבוש] למטה מן הגזוזטרא וכו'. ורוב פוסקים פירשו למטה הסמוך למים כנגד נקב הגזוזטרא דרואין כאילו המחיצות עולות למעלה ומגיעות אל הגזוזטרא ונראה דשניהם הילכתא היא:

[ב] לשפוך. אף שהוא סמוך לרקק שהוא רשות הרבים מכל מקום כיון שאין כוונתו להוציאה לרשות הרבים שרי:

[ג] [לבוש] ומקיפו מחיצות וכו'. בשולחן ערוך לא הביא סברא זו רק יש אומרים ואזיל לטעמיה דלא כתב בבית יוסף לסברא זו רק בשם רש"י והרא"ש ור"א הם הרמב"ם ורב האי ור"ן דרבים הם, אבל ראיתי בתוס' עירובין דף פ"ד ואגודה פרק הזורק ורשב"א בעבודת הקודש דף כ"ז ורבינו ירוחם שהסכימו לסברא זו לכן נראה לי דיפה כיוון הלבוש וכן עיקר:

[ד] עושה בו נקב וכו'. ובספר ראב"ן בעירובין כתב דממלא אפילו שלא כנגד הנקב וכן עיקר (מגן אברהם), ולא דק דראב"ן קאי על זיז כל שהוא בגבוה עשרה כדלקמן אבל בזה כולי עלמא מודים דאם לא כן מוציא מכרמלית לרשות היחיד שהוא הגזוזטרא ואם הגזוזטרא כרמלית מוציא ממנה לספינה שהוא רשות היחיד, ואולי יש טעות סופר במגן אברהם וקאי אלקמן:

[ה] בתוך עשרה טפחים למים וכו'. ומכל מקום מחיצות הספינה גבוהין עשרה דאם לא כן הוא כרמלית כמו ים:

[ו] ועושה בו נקב וכו'. כן כתב המגיד משנה ודייק כן מרמב"ם שלא כתב בדין למטה מעשרה שעושה נקב אלא שסמך על מה שכתב לסוף שהרי דרך מקום פטור וסבירא ליה שזה הוא ההיכר בזיז כל שהוא, אבל לא דייק כלל מר' האי וכן לא עלה על דעת בית יוסף וב"ח כלל, כתבתי זה לאפוקי מט"ז שהאריך לתמוה עליהם גם דבריו סותרים בדעת מגיד משנה ולא קשה מידי, מכל מקום לדינא עיקר דאין צריך נקב בזה כמו שכתבו הב"ח ושיירי כנסת הגדולה ואחרונים ולשון הראב"ן שם ממלא אפילו שלא כנגד הזיז:

[ז] ומימיו יכול וכו'. פירוש אפילו אין גבוה עשרה ממים וכן כתבו בעבודת הקודש דף כ"ז ואגודה והוא הדין להשתין ולעשות צרכיו או לרוק וכן לזרוק עצמות וקליפין וכשהוא גבוה עשרה פשיטא דמותר בכל ענין אפילו על ידי היכר זיז. כתב בהגהה סוף עירובין אם מבקש לשלשל דלי מספינה למלאות מים או להשליך עצמות וקליפין לים יעשה כלי שיש בו ארבעה על ארבעה וישליך לתוכו וימלא:

[ח] מזו לזו וכו'. וצריך שלא יהיה ביניהם ארבעה טפחים (ירושלמי), ועיין סימן שנ"ד סעיף א':

[ט] קשורות וכו'. בדבר שיכול להעמידן אבל קשרן בדבר שאין יכול להעמידן הרי הן כמו שנפסקו ואין מטלטלין מזו לזו אפילו הן של אדם אחד לפי שעשויין להתרחק זה מזה ואויר כרמלית מפסיק ביניהם, ומכל מקום לא בעיא שלשלאות של ברזל כל זה למדתי קצת מרבינו ירוחם דף ק"א וקצת מעבודת הקודש דף כ"ח וכלבו וקיצרתי ואם נפסקו בשבת דעת רוב פוסקים דנאסרו חזר וקשרן בדבר המעמיד בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין בטעות חזרו להתירן הואיל והיו מותרות כשקידש היום:

[י] גבוהים וכו'. בשלטי גיבורים פרק הזורק תמה הא במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור חייב ומגן אברהם תירץ דבכרמלית שרי דרך מקום פטור שלו ולא מסתבר לי להתיר לכתחילה בכרמלית מה שחייב מרשות היחיד לרשות הרבים, ועוד קשה דבמרדכי כתב שמותר אף שרשות הרבים בין הספינות לבין וכו', לכן נראה לי דמיירי בזה כנגד זה ולא בדיוטא אחת או דמיירי בטילטול על ידי זריקה ולא בהושטה אף דלשון הלבוש הנזכר לעיל מושיט וכו', ועיין סימן שנ"ד ס"ק ד':

[יא] [לבוש] מותרים וכו'. כן כתב רבו ומצאתי כדבריו במרדכי פרק הזורק וצריך לומר שסובר כיש מתירין להחליף ברשויות דרבנן בריש סימן שמ"ו (מלבושי יום טוב), וכן כתב בשלטי גיבורים שם, וזה לשון מלבושי יום טוב אבל בתוס' דף ק"א כתב לאסור באינן קשורות שמא יפול החפץ אל המים ויטלטלם מרשות הרבים לכרמלית ואתא לאתוי, עד כאן. ולכאורה קשה דהא בדף צ"ז פירש רש"י דמשום נפילת רשות הרבים ליכא חיוב דמתעסק הוא אלא משום אתא לאתויי, ואפשר דלאו דוקא כתבו תוס' ומטלטל וכו' אלא עיקר איסור כדסיים ואתא לאתויי, עוד יש לומר דהכא בספינות דלא קביעי כמו שכתבו תוס' שם קרוב יותר שיפול והוי כמפיל בידים, ומטעם זה נראה לי אף דקיימא לן בריש סימן שנ"ג בבתים דלא גזרינן בכרמלית מכל מקום בספינות חיישינן דלא כנזכר לעיל, ומכל מקום לדינא אפשר דמודים תוס' דמותר בגבוה מעשרה כיון שהוא על ידי מקום פטור ודלא כמלבושי יום טוב וכן באגודה כתב בשם תוס' להתיר, גם נראה לי שדין המרדכי הנזכר לעיל הוא מירושלמי פרק הזורק זה לשונו, מאן דאמר גבוהת עשרה אפילו יש ביניהם רחב ארבעה, עד כאן. פירוש כיון שהוא מקום פטור אף שביניהם כרמלית מותר:

[יב] [לבוש] ואם הם של שני בני אדם וכו'. משמע דעד השתא מיירי בשל אדם אחד ואפילו הכי אסור באין גבוה וקשה מזה למה שכתבתי ס"ק ב' בסימן שנ"ג ויש לומר דסבירא ליה כתוס' הנזכר לעיל, ועוד דהא הלבוש כתב דמיירי הכא במושיט גרע מזורק ומשמע מהכא דאף שגבוה עשרה צריך עירוב דלא כמגן אברהם, ועיין סימן שנ"ג ס"ק א' כתב הכלבו דף כ"ט אם הם של עבודת כוכבים מותר בלא עירוב:

[יג] פחות משלושה וכו'. פירוש סמוך לנקב דאז הוי כלבוד והוי חורי רשות היחיד (מרדכי):

[יד] דהיה שם צואה וכו'. דאינה רחבה ארבעה ומיירי שמפנה ממש על הצואה (מגן אברהם), וצריך עיון במרדכי סוף פרק הזורק:

[טו] והמשוטה אינה גבוה עשרה וכו'. כן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים, ואני מצאתיו מבואר יותר בספר עבודת הקודש דף ק"ז זה לשונו אם אינה גבוה מעל המים עשרה אף שרחב ארבעה או גבוה עשרה ואינה רחב ארבעה מותר אבל גבוה עשרה ורחב ארבעה אין לו תקנה אלא אם כן עשה לו מחיצות עשרה, ונראה לי שאם אי אפשר לו אלא אם כן עושה צרכיו בספינה מותר דגדול כבוד וכו':

[טז] שאינם עמוקים וכו'. והב"ח חולק דבתוס' עירובין דף פ"ז מתירין אפילו בפחות, עד כאן. ולא קשה מידי דהכא מיירי כשרשות הרבים מהלכת בו על ידי הדחק כדמשמע בבית יוסף ובשבת דף ק' וכן פסק בנחלת צבי:

[יז] אם יבשו וכו'. וקודם שיבשו מותר אף שרגילין להתייבש (הגהות מרדכי בית יוסף), וקשה ניחוש שיתייבש כדפריך דף ק' בשבת זימנין דליכא עשרה ויש לומר דהתם לא ידע שהוא פחות מעשרה אבל כשנתייבש ידע וניפרוש, עוד יש לומר כיון דאכתי איכא מחיצה לא גזרינן כולי האי מה שאין כן התם דאינו אלא זיז להיכר, והשתא ניחא מה שהקשה הנחלת צבי ומגן אברהם דלפרוך הש"ס לרב חסדא דסבירא ליה דעושה מחיצה זימנין דליכא עשרה עד כאן דדוקא בהיכר זיז פריך, מיהו בלאו הכי לא קשה מידי כדלעיל:

[יח] [לבוש] יותר מארבעה טפחים וכו'. ואז מותר אפילו עשה מחיצות בשותפות וכן כתב בשלטי גיבורים ולחם משנה, ועיין תשובת מנחם עזריה סימן ט' בפירוש מתניתין:

[יט] [לבוש] לפיכך אפילו וכו'. לכך אם אדם המשתמש בחול בחורבה של חבירו אינו אוסרה על הבעלים בשבת ולפי שאסרו רואין החורבה חוזרת לבעלים בשבת והבעלים מותרין ואחרים אסורין:

[כ] [לבוש] עשו מחיצה לתחתונה גם וכו' אין אחת וכו'. משמע דכל אדם מותר בשלו ולא בשל חבירו וגדולה מזו משמע מרבינו ירוחם דף צ"ו ומשלטי גיבורים דהתחתון אסור אפילו בשלו וכן משמע בעבודת הקודש דף כ', ונראה לי להכריע דאם עשו תחתונה משותפים אסור אבל בשלו מותר:

[כא] [לבוש] או מטעם אחר וכו'. הוכרח לזה משום דאם התחתון עושה לעצמו דלא שייך להקל בהוצאה וקל להבין: