[א] או לישב וכו'. שאין שומרים אלא ביום ולנין בלילה בביתם (ב"ח):

[ב] ועיקרו וכו'. והוא הדין אם אין גבוהין עשר במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין עשר שעשויין כקשת, ונראה לי דבמקום שגבוהין עשר צריך להיות רחבן ארבע דאם לא כן הוה ליה כרמלית:

[ג] שאין עשוי לדור וכו'. ואם מילא הקש לשם דירה כמו שכתב סימן שנ"ח סעיף ב' אפילו לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה (מגן אברהם):

[ד] אבל היתה שם וכו'. כך לשון הטור אבל התוס' והרא"ש לא כתבו להתיר אלא דוקא במחצלאות שבנתים שבלאו הכי הכל רשות היחיד ממחצלאות ואף שהבית יוסף כתב דפירוש הרא"ש כר"ן אינו נראה לו כלל שהרי כתב הרא"ש וערבו שנים ועוד דהנך לסלק איסור דיורין הן לא לעשות רשות היחיד ולכך אינו נראה לו לפסוק אלא כתוס' וכפשוט דברי הרא"ש (מלבושי יום טוב), וכן הסכימו הב"ח ונחלת צבי ומגן אברהם והוסיף דאפילו נפלה בחול וחזרה ונעשית בשבת במזיד אסור:

[ה] ועירבו יחד וכו'. הנה הט"ז תמה על הב"ח שמגיה ברשות היחיד במקום רשות הרבים, אם כן מאי ועירב יחד, ולעניות דעתי אפשר לקיים ולפרש ועירבו או עירבו הוי"ו במקום או ודו"ק:

[ו] [לבוש] ולא לדורת מנין וכו'. מבואר דאף תחתיה אין מטלטלין:

[ז] [לבוש] שלא ינודו וכו'. שהן נדין שלא לדעת אבל באדם אין צריך שיהא כפות (מגיד פרק י"ז מהלכות שבת), וטעמא מסתמא דאף דאדם נד מכל מקום כיון דאין נד אלא מדעת הוי מחיצה שיכולה לעמוד וזה דלא כמגן אברהם שהאריך לחינם, ונראה לי דבסימן שס"ג סעיף ג' דאדם בעי קישור היינו שלא ישכב ולא יהיה גבוה עשרה טפחים:

[ח] [לבוש] ובני אדם וכו'. אפילו עבדים ושפחות (ר' יהונתן) והוא הדין קטנים:

[ט] בפחות משלושה וכו'. הקשה הב"ח הא סתם אדם רוחב אמה והוי עומד מרובה על הפרוץ אפילו יש יותר משלושה ביניהם, תירץ מגן אברהם דהרגלים אינן שלושה טפחים ואף רחבו לא הוי במילואו דבמקום מושבו אמה אם כן הוא הוי פחות מאמה דאמתא באמתא לא יתיב:

[י] והוא שלא ידעו וכו'. במזיד כן כתב בית יוסף בשם ר' יהונתן ותמה הט"ז דרב חסדא העושה ידו הוי כמזיד עיין שם שהאריך, ולא עיין בר' יהונתן גופיה שמתרץ זה זה לשונו, שנסתבב הדבר על ידו אין מזיק לנו כוונתו להתחשב במחיצה שנעשה במזיד שהרי רב חסדא לא היה מסדר האנשים בידו אלא מאליהן נעשין שנתקבצו שם לתמוה עליו או לנחמו, עד כאן. ומכל מקום נראה העיקר בטעם באיסור יודע כמו שכתב ארחות חיים בשם הרשב"א דמכל שכן כשידע יקילו ויזלזלו באיסור שבת וכן משמע בעבודת הקודש, ולפי זה אף בענין שנתבאר סעיף ג' דמותר במזיד אפשר דאסור הכא:

[יא] ולא יעשה וכו'. משמע אדם אחר עושה מהם מחיצה:

[יב] לא יעמוד וכו'. נראה לי דרמב"ם פירש מה דפריך בעירובין דף מ"ד והא דרבי נחמיה לדעת הוה היינו דרבי נחמיה ידע אבל הרשב"א דמתיר בזה פירש כרש"י שהעומדים ידעו וכן משמעות הפוסקים וכן משמע בסימן תר"ל סעיף י"ב וכן עיקר ומגן אברהם לא ירד לזה:

[יג] [לבוש] ומאכילו וכו'. ועיין סימן שמ"ג דאם אביו שם צריך למחות בידו לפעמים:

[יד] בין בשתי וכו'. וכל אויר שהוא פחות משלושה נחשב כסתום ואם מניח למטה יתר משלושה אף על פי שעומד מרובה אסור דהוה ליה מחיצה תלוי ואם עשה למטה שתי חבלים משלושה והעליון פחות מארבעה אסור דאתי אויר שמן הרקיע לחבל העליון והאויר ארבעה שבין העליון לאמצעי ומבטלין לחבל העליון ואין כאן אלא ששה התחתונות:

[טו] קנה מכאן וכו'. אפילו אחת גבוה מחברתה הרבה (רא"ם כ"ה):

[טז] מן הצד וכו'. דוקא כשבולט קצת מן הקצה למעלה מן החבל אבל אם כרוך בקצה העליון מצדו ואין בולט מקצה למעלה מחבל כשר (ט"ז), אם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מכל מקום יש לשלוף בקנה הפסול מפני הרואים (רא"ם):

[יז] ואפילו גמי וכו'. עיין סימן שס"ג סק"ו: