[א] אפילו אמה אחת וכו'. ודעת הב"ח ועולת שבת דוקא במזיד אבל יצא באונס או לדבר מצוה כל שלא יצא יותר משני אמות יכנוס להיות כבני העיר, ומגן אברהם חולק מדברי ראב"ד ומגיד משנה דבברירתו תליא מילתא ונראה כבורר אל עבר פניו. ואינו השגה כלל דהם הוכיחו כן לדעת הרי"ף דסבירא ליה והוא על שמונה וכן בריש סימן שצ"ו פירשתי כן דברי מלבושי יום טוב וט"ז וכן כתב הפרישה וכן מבואר מר' יהונתן והמאור סוף פרק מי שהוציאוהו ותוס' דף מ"ד ועוד דהא ליש אומרים סימן שצ"ו יש לו בכל צד ארבע אמות, אם כן על כרחך צריך לחלק בין שוגג ומזיד לבין אונס ודבר מצוה, ולפי זה נראה לי דכל ארבע אמות נכנס להיות כבן עיר וכן פסק בעבודת הקודש דף ל"א. והנה מגן אברהם אחר שהביא דברי מגיד משנה וראב"ד כתב לכן נראה לי להקל בזה אם היה אונס, עד כאן. והוא תמוה דהא המגיד משנה אוסר בכל ענין כיון שנראה כבורר, ונראה לי שיש חסרון בדברי ראב"ד שהביא דבראב"ד גופיה כתב דמיירי שבירר צד החיצון אלא שהמגיד משנה כתב שנראה כבורר וכיון שכתב שהוא דוחק סבירא ליה להקל כראב"ד באם לא בירר כן נראה לי לישב דבריו ז"ל, ומכל מקום לדינא עיקר כדפירשתי:

[ב] תוך התחום וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל הוא הדין אם רגל אחת תוך ארבע אמות מתחום ורגל אחת חוץ לארבע אמות מחוץ לתחום נראה לי וכן משמע בעבודת הקודש שם:

[ג] מחיצה וכו'. אפילו המחיצה יותר מאלפיים מהלך כולה כמו שכתב סימן ת"ג וכשמגיע תוך התחום שרי לילך לעיר בלא מחיצה:

[ד] שלא ידעו וכו'. עיין סימן שס"ב סעיף ה' מזה:

[ה] בספינה וכו'. פירש מגן אברהם שהיתה ספינה בין השמשות למטה מעשרה וקנה שם שביתה והפליג בשבת וחזרה לאחוריה הוה ליה שלא מדעת כיון שנכנס בהיתר או שנכנס בשבת לישב בה דאם נכנס על מנת להפליג הוי כיוצא לדעת:

[ו] מוקפת חומה וכו'. משמע דאפילו בא בעיבור של עיר לא מהני:

[ז] הואיל ושבת וכו'. אבל אם בא לעיר אחרת אסור דלא שבת באויר מחיצות דכיון דנכנס בשבת לספינה הוה ליה כיצא לדעת ועולת שבת לא דק והוא הדין אם נתנוהו לכותי לספינה אחרת ומכל מקום יכול ליכנס לספינה קטנה התלויה בה לפנות ולחזור לספינה גדולה, וצריך עיון הא מיירי הכא שנכנס מבעוד יום דהא שבת שם והוא גופיה כתב אחר כך דאם נכנס בהיתר כגון שקנה שביתה אתמול הוה ליה כיצא שלא לדעת, וצריך לומר שיצא אחר שהחשיך מספינה לחדר ונכנס לתוכן וצריך עיון. כתב בשלטי גיבורים דף ר' אפילו קפץ מספינה לספינה עד שלא יצא חוץ לתחום והספינה השניה הוציאתו חוץ לתחומו הרי זה מהלך את כולה אף שלא שבת במחיצות שניה:

[ח] נפחתו וכו'. יש תימא הא שבת כיון שהותרה למקצת הותרה לכל (עולת שבת), ולא קשה מידי כדלעיל סוף סימן שס"ה דלא אמרינן הכי אלא במוקף מחיצות:

[ט] [לבוש] אם נשארו וכו'. לשון השולחן ערוך ואם באמצעו יש לו וכו', ופירש מגן אברהם שבראשו משופעת אבל אם נפרצו המחיצות שבראשו בעינן שלא יהא פרוץ מרובה על העומד, עד כאן, ודברי לבוש לא משמע הכי:

[י] חוקקין וכו'. תמה אני דקיימא לן כלבוש עיין עטרת זהב סימן רפ"ז דאין חוקקין להשלים (מלבושי יום טוב), ויותר הוה ליה לתמוה מלבוש זה סימן שס"ה סעיף י', ומגן אברהם כתב אפשר דרצה לומר שאין לו מחיצות עשרה עובי הנסרים מצטרפין, עד כאן, ודחוק. ולעניות דעתי ליישב דשאני הכא בעירובין דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב כדאיתא בעירובין דף מ"ו:

[יא] המוקפות וכו'. והוא הדין למבוי שיש בו צורת הפתח עיין סוף סימן ת"א, ודוקא לעיר ששבת אבל לעיר אחרת אין לו אלא ארבע אמות כיון שיצא לדעת ואפילו לעיר המוקפת ששבת אין התיר אלא בעיר אבל חוץ אין לו כלום:

[יב] אפילו במזיד וכו'. ולא דמי למבשל בשבת במזיד דאסור דהתם איסור דאורייתא (תוס' דף מ"א), וקשיא לי דהתם נעשה בו דבר שנתבשל אבל הכא כיון שהוחזר למקומו לא נעשה בו כלום מיהו בירושלמי שאביא בסוף סימן זה משמע דאין חילוק. והנה מגן אברהם הקשה ממטביל ומעשר שהם מדרבנן ואפילו הכי בדאית ליה פירא אחרינא, ותירץ דהכא מיירי בדלית ליה פירא אחרינא, ומסתימת כל הפוסקים לא משמע הכי, גם קצת קשה מאי פריך הש"ס מר' נחמיה דאסור במזיד דילמא מיירי בדאית ליה פירא אחרינא, אלא נראה לי כיון שלא נעשה בו כלום לא החמירו באיסור דרבנן:

[יג] מותרין. לאוכלן אם יש אדם שעירב לאותו צד או שיש עיר אחרת סמוכה להם (רש"י שם), גם נראה לי דמצינו כשנתן לו פירות ישראל אחר שלא עירב והוא עירב או שנתן לו כותים עיין סימן ת"א ס"ק ב', ואין להקשות על רש"י הנזכר לעיל דבסוף סימן תקט"ו דאסור משום מוקצה, ויש לומר דמיירי רש"י שפירות היו של כותים דליכא מוקצה, ומגן אברהם שם תירץ בענין אחר דחוק ועוד אפרש שם:

[יד] ואסור לטלטלם וכו'. ואם הוא בעיר מוקף לדירה מותר בכל העיר אבל הוציאם במזיד אפילו לעיר המוקף אין לו אלא ארבע אמות דהוי כיצא לדעת ט"ז:

[טו] אסור לאכלם וכו'. מכל מקום מותר בטילטול תוך ארבע אמות כיון דבין השמשות היו תוך התחום אין כאן מוקצה ואף דקיימא לן בריש סימן תקט"ו דמה דאסור באכילה אסור בטילטול שאני הכא שאין איסור אכילה אלא משום קנס כן משמע בט"ז, ומגן אברהם שם תירץ דהכא יש להם היתר אכילה אם חזרו למקומן:

[טז] ויש מתירין וכו'. ורש"ל פרק אין צדין סימן ט' פסק בסתם כסברא ראשונה, וכן נראה לי עיקר שכן כתבו תוס' שם ורשב"א ומגיד ודברי מרדכי יחידאי הוא. ואם הוציא כותים לכולי עלמא מותר לישראל אחר ואם בשוגג אף לישראל זה מותר באכילה, ואף דבעבודת הקודש דף ל"ה אוסר אף בשוגג הוא אזיל לטעמיה דגם בישראל אוסר אפילו בשוגג. כתב עבודת הקודש שם במה דברים אמורים ביום טוב אבל לא בשבת אפילו העבירן ישראל ארבע אמות ברשות הרבים או שהחזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו, עד כאן. והאריך המגיד פרק ו' דשבת בטעמו ויש לומר רמב"ם דסבירא ליה דהחמירו בתחומין דדבריהן יותר מארבע אמות ברשות הרבים עיין שם. ואני מצאתי ברוקח סימן קפ"ד ירושלמי פירות שיצאו לרשות הרבים וחזר שוגג יאכל מזיד לא יאכל ר' נחמיה אומר בין בשוגג בין במזיד לא יאכל עד שיחזרו למקומן, עד כאן. וכן הוא בירושלמי פרק מי שהוציאוהו וסיים שם עד שיחזרו למקומן שוגגין וצריך עיון: