[א] אחר פסח וכו'. פירש ככרות אבל כשפורע מעות מותר אף תוך הפסח:

[ב] [לבוש] אסור וכו'. והב"ח מותר דיעבד אף לא התנה ואם נותן לו קמח או מעות ונראה דאף ללבוש מותר דלא גרע מחמץ שנתחמץ אחר הפסח וכן הסכים חק יעקב וכן הדין בלוקח חק מן הכותים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע:

[ג] [לבוש] יכול וכו'. דוקא שנוטל ממנו דמים מתחילה (טור והגהות מיימוני וב"ח ומגן אברהם), והט"ז נדחק בפירוש הגהות מיימוני דכוונתו לכתחילה מותר כיון שרוצה ליקח והיינו לפי העתקתו שנוטל דמים וליתא כן למעיין בגוף אלא שנוטל דמים ומשמע שכבר נטלו:

[ד] קודם פסח וכו'. מיהו בשבת וארבע ימים יום טוב אסור כמו שכתב בסימן תמ"ה (מגן אברהם), וחק יעקב תמה ומתיר ביום טוב כיון דמותר הבערה לצורך מכל שכן שאין חשש איסור אם עביד כותי בשליחותו, עד כאן, ולעניות דעתי סבירא ליה למגן אברהם כיון דאין ראוי החמץ לישראל הבערה כזה איסור גמור אף על ידי כותי:

[ה] אסור לקבל וכו'. אף קודם פסח:

[ו] ואם קיבל וכו'. דוקא קודם שנודע לבית דין שיאסרו השכר עליו דאם הבית דין אסרו עליו וקיבלן אחר כך אסור ליהנות הימנו ב"ח, עיין סוף סימן תמ"ג:

[ז] המעות מותר וכו'. אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות דזכה בהם בפסח כיון שדרכן לעולם לתת ככרות (מגן אברהם):

[ח] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. בשולחן ערוך לא הביא סברא זו רק סברא ראשונה, ועיין ס"ק י"א:

[ט] בית לדור וכו'. אבל כשמשכירו בפירוש לשם חמץ אסור ודוקא תוך פסח או ערב פסח (אחרונים), ועיין סעיף ז' שכתב הלבוש דדוקא בהבלעה מותר קודם פסח גבי כלי:

[י] הילך דינר וכו'. והוא קונה חמץ ואוכלת חוץ לביתו אבל לא יאמר קני חמץ ואכלי (אגודה פרק כל שעה):

[יא] אבל לא יאמר לו צא ואכול וכו'. והוא הדין כשאומר לחנוני תן לו ואני פורע אפילו אמר קודם פסח שיתן בפסח וכל זה כשידוע שיתן לו חמץ ואף בידוע אם אמר לפועלים או לחנוני שיתן מצה מותר כמו בסעיף הקודם, כל זה מתשובת ב"ח דף ק"ב:

[יב] ויש מתירין וכו'. וכן עיקר (מגן אברהם), ונראה טעמו משום דביו"ד סימן קל"ב פסק כשולחן ערוך להתיר, אבל בהג"ה פרישה מחלק דחמץ חמור יותר מיין נסך וכמו שכתבתי בספרי ליו"ד שם, ועוד הבאתי חילוק מב"ח סעיף י"ג שם בעבדו ושפחתו כיון דמחויב ליתן להם מזונות ממש אסור אבל פועליו שאם רוצה נותן להם מעות מותר, וכן מצאתי בתשובת ב"ח וכן עיקר, ובספר חק יעקב הבין דהב"ח התיר בכל ענין כמו הג"ה פרישה והנראה לעניות דעתי כתבתי. כתב מגן אברהם מי שיש לו תינוק וצריך לשתות שכר חמץ מותר לומר לו לכותי תן לו לשתות חמץ ואני פורע כמו בפועלים, אבל הוא לא יקח החמץ בידו ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי, עד כאן, ונראה לי אף שכתבתי לאסור בעבדו מכל מקום הא מדמה תינוק לפועלים ועוד דבחולה אף שאין בו סכנה כדי המתירין אף בעבדו לסמוך:

[יג] הקדים דינר וכו'. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל כמו שכתב ביורה דעה סימן קל"ב (מגן אברהם), אבל הט"ז וש"ך הסכימו שם דאף שאינו בעין אסור וכן משמע בט"ז כאן:

[יד] [לבוש] שהרי וכו'. ומגן אברהם כתב עוד טעם דאסור משום רוצה בקיומו דמה שהחזיק לו הכותי טובה חשיב כשכר אם לא שהוא שלא בפני כותים, מיהו לפסוק חמץ מבהמת כותים אף בפניו מותר משום צער בעלי חיים:

[טו] [לבוש] ולמעשה וכו'. הב"ח ונחלת צבי ושיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם האריכו ועיקר לאסור לכתחילה תנור וכלים אפילו להשאיל אבל בית וחמור מותר להשאיל ולא להשכיר מיהו בחמור דלא מסתמא לחמץ קיימי מותר להשכיר בסתם ובהתנה לשום בכלים ואינך מצה דעת הב"ח והנחלת צבי להתיר דלא כשיירי כנסת הגדולה, ודרך מכירה או נתינה שרי אף לכתחילה בכל דבר:

[טז] יש מתירין להחם וכו'. בנחלת צבי תמה על רמ"א שכתב זה בשם תוס' פרק אין מעמידין וליתא דלא התירו אלא ביבש אבל בלח אסור, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם, ובספרי ליורה דעה סימן צ"ד סעיף ג' הוכחתי דתוס' מיירי לאכילה אבל לחוף הראש או לרחוץ מודים דשרי אף בלח ושם הארכתי בדינים אלו, ובזה מיושב נמי קושיית מגן אברהם מהא דנוהגין לאסור למכור לכותי תרנגולת שנמצא בה חיטה דשאני מידי דאכילה ואם כן אם נתחמם בו מידי דאכילה אסור אף למכור לכותים. כתב הב"ח השוכרים מהמושל יורות ורחיים שדרכן ליתן מכל בישול מדה אחת וכן מדה מלצין ברחיים וימכור לכותי כל מדות שיגיע עליו בפסח ויטול דמים מיד ודוקא כשישראל צריך לתקן היורות והרחיים אבל אם אין צריך לתקן יתנה עם כותי קודם פסח שיתן לו מעות ובדיעבד יכול לקבל המדות אף לא התנה. וכן אם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו הוה ליה כדיעבד, עד כאן, ודעת מגן אברהם דאף באין צריך לתקן אין תקנה אלא במכירה, אם יצוה לטוחנים שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו הכותי שטחנו בפסח ויגבה מהם אחר פסח, עד כאן, והט"ז תמה דמכירה לא שייכי בדבר שלא בא לעולם, עד כאן. ולעניות דעתי לתרץ כמו שכתב מגן אברהם דמכור גם כן היורת לכותי והיורה הוא בעין, ועוד אפשר כמו שכתב בחושן משפט סימן ר"ט דאם מכר האילן לפירותיו קנה, והכא נמי יוכל למכור היורה למדות, ועוד דהא בחושן משפט שם כשבא לעולם ותפס קנה, אם כן הכא נמי כיון שהכותי מקבלו קנה. ועוד תמה הט"ז על מה שמקילין בכל שבתות השנה, ולעניות דעתי מסתמא עושין תקנה כמו גבי מכס ומטבע שנתבאר בסוף סימן רמ"ד. עוד כתב הט"ז קולא גדולה כיון שאין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יבשל או לטחון כותי יוכל לומר לא ניחא לי דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר שיוכל לבוא אחר הפסח, עד כאן, ועל זה אפשר לסמוך בדיעבד אף בצריך לתקן היורת וישראל שהיה לו רחיים שלו לחלוטין אסור ליתן כלל ליטחון בשבתות ובפסח ואין תקנה אלא למכרם לכותי על שנה או חצי ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם: