[א] ולא חולטין וכו'. עיין סימן תנ"ז ס"ק ה' דלעסק רפואה שרי:

[ב] שלא ישליכם וכו'. איני רואה טעם דהא אמצעי של חצר אין צריך בדיקה, ואולי דין מהרי"ו הוא בחורי החצר (כנסת הגדולה סימן תל"ג), וליתא דמבואר במהרי"ו דמיירי באמצעה, וטעמא דאוסר נראה לי משום דהוא כודאי חמץ דצריך לבער כדלעיל ואף קודם פסח יזהר להשליכם במקום לח שמא ישאר שם תוך הפסח:

[ג] [לבוש] כשרוצים לרחוץ וכו'. משמע כשאין רוצין לרחוץ מותר וברמזים פרק כל שעה משמע דאסור בכל ענין, וזה לשון הט"ז ונראה דאפילו לא תשטוף אחר כך בצונן החמירו שמא לאו תשטוף יפה עד כאן לשונו, ועל כרחך יש טעות סופר בדבריו וצריך עיון והיה נראה לי להגיה ונראה דאפילו תשטוף וכו' ורצה לומר דאם קודם שרוחץ שוטף בצונן שאין מחמיץ כדלעיל סימן תנ"ז ה"א דמותר אחר כך לרחוץ דבשטיפה הסיר כולה וקאמר דלא דשמא לא תשטוף יפה, אך בהרא"ש ור"י כתבו דצריכים להעביר כל הסובין קודם שתשטוף בצונן:

[ד] [לבוש] וכשידיחו וכו'. לשון הטור מעשה היה ושרו מעט מורסין ושפשפו בו אווזא בפסח ואסר, עד כאן, משמע דאף בלא הדחת מים אחר כך אסורה מיד משום דהמורסין בשרייה והלבוש צריך לומר דמיירי שלא שרו תחילה המורסן וצריך עיון, וגם צריך עיון על השולחן ערוך שכתב אם שפשפו מורסן באווז לח ממים וכו', ונראה לי בדין דמיירי הטור ושולחן ערוך אף דמפשיט העור ממנה אסור שהרי נאסר כולו כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"א (ט"ז) ודלא כעולת שבת. ובדין דלבוש אם הפשיט העור קודם שהודח מותר לפי מה שכתב בחק יעקב דמלבד העור יש בקעים בבשר אווז בכל צד היה ראוי לאסור גם זה אלא דלא מסתבר. כתב רמ"א יש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין שמא יהיה שם חמץ או דגן מוחמץ ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב, עד כאן, ומשמע מאחרונים דאף ידוע שיש בו דגן מותר דיעבד כיון שאין ידוע שנפל עליו מים, אבל בידוע שיש בו דגן מחומץ אסור דיעבד ובמגן אברהם האריך עוד בחילוקי דינים בזה ועיין בסימן תנ"ז ס"ק ח', ואני אומר מדהשמיטו הלבוש כל דין זה אלמא דסבירא ליה להתיר ורמ"א לא כתב אלא לחומרא בעלמא כמו שכתב ביורה דעה סימן ס"ח סעיף ג' דנוהגין לחרוך וכו' ודוחק לחלק, ועוד הא בסוף סימן תס"ז בשעורה שנמצא בזפק העוף דמותר עיין שם, ומכל שכן בזה דאין צריך אפילו קליפה כיון דאינה נוגע בו ואינו רק ריח חמץ, לכן נראה לי להקל בדיעבד אף דיש ידוע שהיה בו דגן מחומץ: