[א] [לבוש] ואין צריך ליטול וכו'. כן כתב רמ"א וכן הסכים הט"ז ושכן מנהג פשוט שאין נוטלין, ואם אין ידיו נקיות יטול מעט אבל אין לברך על הנטילה ולטיבול ראשון יטול בלא ברכה ולטיבול שני יטול בברכה, ומה שהקשה מגן אברהם הא בכל השנה אין נוטלין ידיהם לטיבול לא קשה מידי כמו שכתב הלבוש סעיף ו', וזה לשון מהרי"ל דאי נוטל קודם קידוש אז נראה דהלכה כבית שמאי דנוטל ידיו ואחר כך מקדש, עד כאן. כן הוא פירש מה שכתב דרכי משה דסבירא ליה לבית שמאי קידוש צריך נטילה רצה לומר דנוטלין קודם מזיגת הכוס דהיינו קידוש ודו"ק כי קיצרתי, ומגן אברהם תמה לחינם, ובמעגלי צדק כתב טעם דאמירת הגדה הוי הפסק בין נטילה לאכילה:

[ב] ומקדש וכו'. ואם שכח דינו כדלעיל סימן רע"א סעיף ח' אבל אם שכח לומר הגדה אין לו תשלומין דכתיב בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (אחרונים):

[ג] שהחיינו וכו'. כתב חק יעקב אם לא בירך בליל ראשון ואמרו בליל שני יצא ממה נפשך דאם ראשון קודש השלים ביום שני ואם ראשון חול אין צריך להשלים ואם אמרו בראשון ולא בשני מברך כל שבעה כשיזכור ועיין סימן תצ"ד ס"ק:

[ד] [לבוש] לפי שעתיד וכו'. ומהרי"ל כתב שאין מברכין שעשה ניסים אלא אמצוה דרבנן כגון חנוכה ופורים, ומטה משה כתב בשם רב עמרם דיום ישועה הוא ועדיף מניסים:

[ה] [לבוש] הבדלה וכו'. מיושב (מטה משה), כמו הלל שבכל השנה בעמידה ובליל פסח בישיבה משום הסיבה וחירות כמו שכתב סוף סימן תכ"ב, ולפי זה אין לעמוד גם בהתחלות ויכלו:

[ו] [לבוש] שבע הבדלות וכו'. באבודרהם פירש בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים הרי שלוש ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מן המנין אלא אגב דאמרינן ליה בעלמא אמרינן ליה הכא, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, וזהו אוכל נפש שמותר ביום טוב הרי ארבע ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זה יום טוב אחרון של חג שחלק מששת ימי חול המועד שלפניו הרי חמשה והבדלת את עמך וכו' הם שתי הבדלות בין כהנים ללוים ולוים לישראלים, וקשה הא ליכא ששת ימי חול המועד ודוחק ליישב:

[ז] ואחר כך יבדיל וכו'. ואזי מבדיל על הכוס ואם נזכר באמצע סעודה מבדיל מיד על הכוס ולא יברך בורא פרי הגפן ואם שכח עד אחר ברכת המזון יאמר הלל והבדלה על כוס אחת כיון דאי אפשר בענין אחר:

[ח] [לבוש] צריך לשתות וכו'. בלא ברכה עיין סימן תע"ב סעיף ז':

[ט] שלא ישתכר וכו'. משמע דשאר משקים שאין משתכרין מותר:

[י] ושני וכו'. ברוקח זכר למשה ואהרן הוא תמוה ואי לאו דמיסתפינא אמינא דבתוס' (פסחים) קי"ד ( ע"ב ד"ה אחד) כשחל יום טוב בשבת אין צריך זכר לחגיגה דשמא יבנה בית המקדש ויטעו להקריב חגיגה בשבת, מיהו אומר ר"י שלא יטעו דכשיבנה בית המקדש משה ואהרן יהיו עמנו וליכא למיטעי, עד כאן, ואם כן כוונת רוקח דאף ארבעה עשר שחל בשבת בעינן שני תבשילין זכר למשה ואהרן ולכך ליכא למיטעי:

[יא] [לבוש] חסא וכו'. תימא דבפסחים דף ל"ט חשיב המשנה תמכא במקום חסא וכן בטור ושולחן ערוך, ועוד תימא דהש"ס קאמר מאי חזרת חסא, לכן נראה לי שיש טעות סופר בלבוש וצריך לומר תמכא במקום חסא:

[יב] [לבוש] שהוא לענה וכו'. פירוש ווערמו"ט (מהרי"ל), והברטנורה פירש מין כוסברתא מר ביותר ור' דוד אבודרהם כתב חזרת של יער שהוא מרה ורש"י פירש אמרפנ"ייל פופ"רץ וראב"ן כתב יירמו"רא בלשון אשכנז. כתב הגהות מיימוני עולשין קירב"יל קרושפ"יל בלשון ערבי דיונד"בר בלשון ספר"ד, עד כאן, ור' דוד אבודרהם כתב הנד"בי בערבי ובתניא קריספונ"ייא בלע"ז ובערוך דמשט"קי ובלע"ז סינצו"ני ובשל אסקרו"לא ובגמרא מפרשין עולשין הינדיבי והוא בלשון ישמעאל ובלשון יון ובלע"ז דאמיטי"קה שמה אינדי"בא וזה מצוי אצלנו תמכא מרוב"ייו ואחרונים כתבו שהוא קריי"ן או מערט"יך ובערוך קארד"וש בלע"ז ורי"ף פירש סריס בערבי, וברוקח אגרורין ובחק יעקב נפל טעות בזה. חרחבי"נה כתב ר' דוד אבודרהם שהוא קערצ"נה בערבי ויש אומרים שהוא חנדק"וק וברוקח סביב הדקל ורול"ייא, עד כאן, והא מפירוש רש"י סיב הדקל וויד"לא:

[יג] בשורש וכו'. פירוש מה שעומד בקרקע קרוי שורש ומה שלמעלה מקרקע קרוי קלח ובסוף תשובת משאת בנימין זה לשונו אני נוהג ליקח העליון וקצת מן הקרי"ן עצמו כשעור עובי אצבע שזה ודאי למעלה מן הקרקע הוא, עד כאן, ומגן אברהם הסכים לפוסקים דשרשים קטנים המתפצלין לכאן ולכאן נקרא שורש אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עד למטה מזנבו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל:

[יד] לא כבושין וכו'. בתוס' דף ל"ט זה לשונו משמע דשלוקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו עד כאן לשונו, והקשיתי באליה רבה ליו"ד סימן ע"ג דאכתי הוי זו ואין צריך לומר זו מדתנא ברישא כבושין דמסתמא בשול ושלוק עדיף מכבוש ותרצתי דתוס' לא דקדקו אלא בבישל שהוא בכלל שלוקה הוי זו ואין צריך לומר זו מה שאין כן בכבושה שאין בכלל בישול רק הוא כבישול לא דקדקו למתני בזו ואין צריך לומר זו. והנה גיסי בספר חק יעקב הוכיח מתוס' הנזכר לעיל דדוקא כבוש בחומץ מיירי דעדיף מבישול אבל מים מותר לשרות המרור מעת לעת דזה גרוע מבישול ולמאי דפרישית אין ראיה מתוס', ועיין מזה ברוקח סימן תמ"ה, וזה לשונו זו ואין צריך לומר זו קתני דכבוש חזק יותר משלוק ושלוק מבישול דשילוק הוא מבושל מעט, מיהו יש שליקה שהוא יותר מבישול וכו' עד כאן לשונו, וסתם כבוש בחומץ הוא. ובזה ישבתי תמיה גדולה על רש"י שפירש בפסחים שם ובברכות דף ל"ט ובפרק כל הבשר ובסוף פרק עור ורוטב וביצה דף ט"ז ובריש פרק הנודר מן המבושל דשלוק הוא יותר מבישול ובנזיר דף מ"ה פירש שולקין לא בישול יפה אלא סבירא ליה כרוקח דיש שני מיני שלוק במתניתין וכן צריך לומר לפירוש הר"ש פרק י' דתרומות ודו"ק. כללא דמילתא שאין להקל בשריית מעת לעת בפרט שכל אחרונים אסרו בפירוש וכן משמע בסימן תקכ"ז סעיף ג' ומה שכתב חק יעקב מנהג של ישראל תורה ששורין כדי שיהא לחין ולא כמושין, עד כאן, קשה הא לזה סגי בפחות מעת לעת ומכל מקום בשעת הדחק יש לסמוך להקל כשנשרה דיעבד מעת לעת במים. ונראה בערב פסח שחל בשבת מותר ליתן החזרת במים בשבת דהא קיימא לן סימן שכ"א סעיף י"א מותר להשקות התלוש כדי שלא יכמוש אף דמיירי שם שראויין לאכילה ביומו וחזרת אין אוכלין בערב פסח דזה אינה מדינא אלא יש שנהגו בסימן תע"א ועוד הא נהגו לטלטלו וקיימא לן בסימן שכ"א דבטילטול תליא השקאה כן נראה לי ועיין סימן תמ"ד ס"ק ג'. ודין כמושין מחלק ריא"ז בשלטי גיבורים דעלין אין יוצאין וקלח יוצאין בכמושין וכן הוא פירש מגן אברהם, ומה שציין בין לחים צריך לומר הם לחים עיין שם, ולפי זה צריך לומר הפירוש בש"ס שוין שיוצאין בהם כמושין קאי אקלח ולא אעלין וכן מחלק בירושלמי ועל פי זה תרצתי בבירור באליהו זוטא קושיית כנסת הגדולה עיין שם ודו"ק, ומכל מקום לדינא צריך עיון מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דין דכמושין אלמא דסבירא ליה דיוצאין אף בעלין כמושין וכן משמע הש"ס דילן, עוד דלמאי דסלקא דעתיה דמקשן דקאי אעלין ואפילו הכי יוצאין, וזה דעת שלטי גיבורים וכן פסק הראב"ן דף ע"ג:

[טו] וכולם מצטרפין וכו'. פירוש כל מיני מרור אבל כבושין שלוקין ומבושלים הנזכרים לעיל אינן מצטרפין, ולפי זה קשה בתוס' הנזכר לעיל אמאי לא פירשו דשליקה טפי מבישול על מתניתין בשלמא בלא פירוש הנזכר לעיל יש לומר משום דסיפא דמתניתין דמצטרפין לכזית קאי גם אכבושין וכו' ואם כן הוי לא זו אף זו אבל לפירוש הנזכר לעיל קשה, ואולי דמכל מקום ניחא לתוס' לפרש כן בברייתא משום דאפשר למיטעי במתניתין ודו"ק. מי ששם מרור שלו בקרקע כדי שיהא לח ושוכחו מותר להוציאו ביום טוב (כנסת הגדולה תע"ב):

[טז] [לבוש] שתחילתו מתוק וכו'. כן הוא בירושלמי וסיים בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואחיך ואחר כך וימררו וכו' אבל בש"ס דף ל"ט תחילתו רך וסופו קשה פירש רש"י בתחילה נשתעבדו בהן על ידי שכר שהיה שוכרין אותן מרור סופו הקלח שלו מתקשה כעץ:

[יז] ואם אין לו חזרת וכו'. ומשמע דאף על פי שמצוה בחזרת והוא תמוה דחזרת הוא חסא כדלעיל ומצאתי כתב דחזרת הוא חסא ונקרא בלשון אשכנז לטי"ך ובלשון רומא ולקטוק"ה ובספר הרפואה נמצא ממנו שבעה מינים ואין לאחד מהן שום ענין ויחס עם עשב הנקרא בלשון פולין זערזו"ך כפי מה שרצה לפרש בו הלבוש במחילתו עד כאן לשונו, ובלבוש סימן תפ"ו כתב שהוא לטוג"א ושאר מינים נתבאר לעיל. כתב מגן אברהם העולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלין הקלח, ונראה לי הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהן אלמא דעלין עדיפי לכן נוטלין לברכה ומפני שאין עלה הרבה כל כך שיוכל לאכול גם כזית בכריכה לכן נוטלין הקלח לכריכה, עד כאן, וצריך עיון הא מסיק בגמרא דף ל"ט דיוצאין בקלח פירושו מפרש על בין לחים בין יבשים לאפוקי העלין לחין אין יבשים לא ואין לומר דדייק לשון יוצאין שהוא לשון דיעבד דהא תנא אלו דברים שאדם יוצא בחזרת וכו' אלמא דלשון יוצא הוא לכתחילה וכן משמע ממה שכתב בסימן תרל"ו ס"ק ד' אלא הטעם דעלים אינו חזק ואינו מצער כל כך ויוכל לאכול כזית בודאי שהוא כחצי ביצה לברכה, ואפשר מדתנא בברייתא יוצאין בהם ובקלח שלהם דתנא עלין קודם לקלח וכן הולכין אחר סידור מיני מרור. כתב חק יעקב מי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח מאיזה מין מרור שערב עליו יותר ואם אי אפשר לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר ולא יברך וראוי לדחוק עצמו בכל יכלתו לקיים מצות חז"ל אף אם יכאוב עליו, מיהו שאר מיני ירקות שאינו מחמשת מינים הנזכרים לעיל לא יקח כלל ועל כל פנים לא יברך כמו שכתב המגן אברהם והיינו שהשמיט הלבוש. מה שכתב רמ"א ואם אין לו וכו' יקח שאר ירק, כתב מהרי"ו מהר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזל פסול אם כן לא יעקור ישראל מרור כמו אסא בסימן תרמ"ט, ונראה לי דלאו דוקא דאסא מתקיים בקרקע משום הכי הוי כקרקע, עד כאן, ופירש מגן אברהם כיון דמרור אין מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקנייה הכותים ביאוש והוי שינוי רשות ביד ישראל ומיירי שנתבשל כל צורכו ועומד לתלוש, עד כאן, ודוחק מאוד ועוד דבכל הדברים כשנתבשל כל צרכו הוי כתלוש בסימן צ"ה בחושן משפט, ועוד דהרבה פוסקים שם פסקו דהוי כמחובר, ולעניות דעתי איירי מהרי"ו כמו שכתב קודם דנוהגין כותים לנטוע מרור באדמה תוך שברי חרס ואם כן הכי פירושו דאסא מתקיים בקרקע מה שאין כן מרור הוא בשברי חרס, גם תמיהני שלא הזכיר מגן אברהם מתשובת הר"ש שהביא בהג"ה מהרי"ל ומעגלי צדק דפסקו דהמשרת העוקר יתנו לבעל הבית והוי שינוי רשות ואחר כך מותר ליתן בעל הבית למשרת במתנה:

[יח] [לבוש] מעט יין. ואם חל בשבת יתן המשקה מערב שבת ואם שכח יתן המשקה תחילה ואחר כך יניח לתוכה החרוסת עיין סימן שכ"א (אחרונים). עוד שם מדין פירורי מצה שנותנין ביין בשבת:

[יט] הדומה לתבן וכו'. שהם ארוכין לכן לא ידוק או שלא ידוכן היטב. כתב מעגלי צדק סימן לדבר שלא ישכח בחרושת אב"ן ובחרושת ע"ץ, אב"ן איפי"ל בי"רן נוסי"ן, עץ ראשי תיבות עינג"בר צימרינ"ד. כתב שבלי הלקט עוד יש שם קליות ואגוזים ומיני מגדים ופירות לשדל את התינוקות לנדד שינה מעליהן, עד כאן, ומצאתי בראב"ן דף ע"ה קליות פרי כעין אגוזים וגדילים על עצי ארזים ואוכלין אותם חזרים וגם בני אדם ומשחקין בהם התינוקות ואינו מלשון לחם [וקלי] וכרמל דהא מין דגן אסור לפני עומר, עד כאן, אבל רש"י ורמב"ם בפסחים דף ק"ט פירשו קליות קלי מחטים ישנים. ירושלמי נקרא חרוסת זכר ללבינה שהיא מעשה חרסין והוא מטיט:

[כ] [לבוש] זרוע וכו'. ויהא מעט בשר סריך עליו (דרכי משה):

[כא] [לבוש] לצלות וכו'. ולכך נוהגין שלא לאכול הזרוע דהא אין אוכלין צלי בליל פסח לכן אם שכח לצלות מבעוד יום אסור לצלות בליל יום טוב אם לא שרוצה לאכלו ביום ורש"ל וב"ח ושל"ה נהגו לבשלו ומיד אחר הכריכה אכלו וחלקו ממנו לכל המסובין והט"ז הסכים למנהגינו דבש"ס אין ראיה לאכלן אבל הביצה מותר לאכלן לכולי עלמא אף צלוים עיין סימן תע"ו סעיף ב':

[כב] [לבוש] למעלה וכו'. פירוש סמוך לו. כתב מהרי"ל שלושה מצות ותבשילין וירקות וחרוסת כולן יהא מונחין בקערה לאפוקי מאותן אשר מניחין מקצתן בשולחן חוץ לקערה, עד כאן, ואחר כך כתב דמהר"ש היה נוהג להניח הירקות וחרוסת בקערות מיוחדת ולא בקערה שבה המצות, וממה שכתב מגן אברהם זה לשונו, ולאחר שיאכל הירק מסלק הירק ומי מלח מקערה, עד כאן, משמע כדבריו הראשונים:

[כג] [לבוש] לברך וכו'. כבר נתבאר שנוהגין שלא לברך:

[כד] פחות מכזית וכו'. ואם אכל כזית כתב עולת שבת בשם תשובת הרשב"א וב"ח דצריך לברך ברכה אחרונה אחר ברכת המזון, ותמיהני באליהו זוטא עליו ובררתי דעת הב"ח ותשובת הרשב"א סימן תמ"א דמברך אחר אכילת מרור. והנה מגן אברהם לא הזכיר מפוסקים הנזכרים לעיל ופסק דאם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה כיון דספיקא הוא, ולעניות דעתי מבואר בטור יו"ד ובית יוסף דאין הספק אלא לברך קודם אכילת מרור דאם יברך קודם יצטרך לברך בורא פרי האדמה קודם מרור וזה ספיקא הוא דילמא ברכת המוציא פוטרת מרור כמו שכתבו התוס' בפסחים דף קט"ו אבל כשכבר אכל מרור ולא בירך למה לא יברך ברכה אחרונה על הירקות אחר מרור דאף שנאמר דמרור הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שאינה טעונה ברכה גם לאחריהם מכל מקום אין לו כח למשוך אחריו הירקות שלא יברך ברכה אחרונה על הירקות וכן הוא הפירוש מה שכתב בית יוסף בשם המגיד:

[כה] בורא פרי האדמה וכו' ומטבל וכו'. משמע קודם שיטבול מברך כמו שכתב מהרי"ל כדי שיהא עובר לעשייתן והוא הדין במרור, ומגן אברהם הקשה הא הברכה לא קאי רק על האכילה וצריך עיון, עד כאן. ולעניות דעתי כיון דטיבול עצמו מצוה הוא כמו שכתב במהרי"ל היה ראוי לברך על הטיבול אלא דנכלול בברכת בורא פרי האדמה וכן במרור דוגמא לדבר חרוסת בסימן תע"ה סוף סעיף א', אם כן הוי עובר לעשייתן קודם טיבול. אסור וכו'. אבל הט"ז ומגן אברהם התירו לעשות מי מלח מעט הצריך לאותו סעודה עיין סימן שכ"א סעיף ב':

[כו] [לבוש] אם צריך וכו'. הקשה עולת שבת סימן קע"ד מאי שנא משותה קודם סעודה דאין צריך ברכה אחרונה, ואשתמיטתיה דברי ב"ח כאן דירקות לא נחשבו כל כך להמשיך תאות המאכל כמו שתיה דקודם הסעודה:

[כז] [לבוש] ועוד בשמו וכו'. ועוד דבימי אלול גדלים בו קוצים דומה לתבן שקששו (מהרי"ל), וכשלא היה מוצא כרפס היה לוקח קפלוט הנקרא לאווך דנאכל כמות שהוא חי כמבושל וראוי לברך עליו בורא פרי האדמה ולא נטל שום או בצל משום ריחן והיה מסופק בפיטרזלי"ן (מעגלי צדק), והא דנוהגין בפיטרז"לין עיין מגן אברהם:

[כח] ויתן חציה וכו'. כתב רש"ל וחלק גדול טמון גם ראוי לברכה בתוך המטפחת ולהניח בין כר לכסת וכשרוצה לאכול יוציא כמו שהוא בתוך המפה ישליך לאחוריו ויאמר כך היו אבותינו הולכים עם משארותם צרורות בשמלותם. ויגביהה וכו'. ונכון להגביה הקערה בידו אחת והמצה בידו אחרת (פ"מ):

[כט] הא לחמא וכו'. האומר כהא או הא כלחמא לא הפסיד (מגן אברהם), משום דאין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו. כל דכפין וכו'. קאי על בני ביתו שהרי המפתח סגור (ראב"ן):

[ל] להסירו וכו'. ועכשיו לא נהגו להסירו משום דיודעין התינוקות שאלו הדברים לא ניתנו על השולחן לצורך אכילה (מגן אברהם), ולא ידעתי למה הא בוצעין ואוכלין ממצות:

[לא] וישאלו וכו'. ומשיבין לו שאין רשאין לאכול שיספרו מתחילה ביציאת מצרים:

[לב] ומוזגין וכו'. ואין צריך שטיפה והדחה (רש"ל), ואינו אוחזו בידו עד שיגיע לוהיא שעמדה וכו' עד הקב"ה מצילנו מידם ויחזור ויעמיד הכוס על השולחן עד לפיכך כו' כדלקמן וכל שאוחז הכוס בידו יכסה הפת (של"ה):

[לג] [לבוש] אבל אין לומר וכו'. אבל במהרי"ל כתב שגם יכולין לומר אין אנו חייבין דמה שהגיה בגמ' שאין לומר חייבין היינו מקושיא וכי חיובא לדרדקי אבל לגדולים שייך חיובא, עד כאן. וקשה לפי זה מאי קאמר בגמרא דף קי"ד אם כן מאי מצוה דילמא לגדולים קאמר:

[לד] [לבוש] ונאמר לפניו וכו'. משמע שאין לומר שירה חדשה, ולפי זה יש לומר ונאמר בחולם וכן הסכים בדרישה ודעת רש"ל ושל"ה ואחרונים לומר ונאמר בסגו"ל דקאי על גאולת מצרים שעברה גם לומר שירה חדשה. כתב של"ה אמירת הגדה אין לישב מוטה אלא באימה ויראה סומא חייב בהגדה. תפוס שאינו יודע אמירת הגדה יקרא בחומש כל פרשיות של יציאת מצרים (ב"ח סימן ר"ס). כתב ר' דוד אבודרהם למה אין מברכין על אמירת הגדה כמו במקרא מגילה דהא מצות עשה הוא שנאמר והגדת לבנך, ויש לומר דבמה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא, ורשב"א תירץ שהיא מצוה שאין לה קצבה ידוע ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא אבל כל המרבה הרי זה משובח נקראת הגדה על שם והגדת לבנך וגו':

[לה] באצבע וכו'. נוהגין לזרוק באצבעו על שם אצבע אלהים הוא דלא כמו שכתב בהנהגת מנהגים לזרוק בזרת (דרכי משה). חרבו וכו' שנקרא יו"הך (דרכי משה):

[לו] [לבוש] לא יגביה וכו'. ומכל מקום צריך שיסתכל בו שצריך להקדים וכו' וכשחל פסח במוצאי שבת יאמר מן הפסחים מן הזבחים דאין חגיגה קרובה בשבת, ובליל שני יאמר מן הזבחים וכשחל פסח בשבת וראשון יאמר בהיפך מהרי"ו: